מחוברות

קליפ סיום קיטשי חתם את העונה השנייה של הדוקו ריאליטי. על רקע "זכיתי לאהוב" נסגרו כל הקצוות. גדעון לוי נפרד מקתרין בשדה התעופה. הנה אמירם טובים עם הילדים, מבסוט. חנוך דאום עם הבת בבית הדפוס בשעה שספרו יוצא לאור. אושר? לא להיסחף. קבלו את סקאזי מכין לאווה ארוחת בוקר למיטה פלוס בדיקת הריון. פמיניסט. ולקינוח, ג'ייסון דנינו הולט בים, מחייך חיוך מלאכותי, מתאמץ לשדר שהכל בסדר. רגעים אחרונים: לוי עם הבן, שותה מיץ תפוזים טבעי, סחוט, סימבולי. חנוך ממשיך לשדר מצוקה. סוף. העונה שהחלה בצעקת פרובוקציה מחרישת אוזניים הסתיימה בשלווה כמעט סטואית. אפשר לעצום את העיניים ולדמיין שהעונה הזו לא התרחשה בכלל.

פורמט "מחוברים" נולד כדי לספר את סיפורו של הגבר הישראלי. חמשת גיבורי העונה הנוכחית עשו כל מאמץ לספר את סיפורם - בטונים גבוהים, חלקם על סף ההיסטריה - שאינו יכול, ולפיכך גם לא הצליח, לייצג ציבור רחב או לעורר הזדהות. ברגעים מסוימים היה אפשר לצחוק איתם, רוב הזמן הם עוררו בעיקר רחמים. אין ספק שסיפוריהם האישיים, הטראגיים במידה רבה, הם חומר טלוויזיוני, אך מנקודת התחלה מעניינת היו אמורות להתפתח עלילות עם התחלה אמצע וסוף. זה לא קרה. לוי, העיתונאי שכולם אוהבים לשנוא ושונאים לאהוב, פתח את ליבו, ואולי זכה לרשום ברזומה עוד אלפי מעריצים ואלפי שונאים, עניין שבשיגרה עבור פרובוקטור מקצועי. דאום, האוחז באותו המקצוע, ייצג את חובש הכיפה המתחבט, וניסה את כוחו בהעלבת אינדיבידואלים ומגזרים. שניהם ייצגו את הפן הפוליטי של העונה, וחרף השאלה למה לעזאזל הם היו זקוקים לחשיפה הטוטאלית הזו, עשו עבודה שאפשר לכנותה אותנטית.

לידם ניצבו שלוש דמויות שואו-ביז. הסטנדאפיסט שמתקשה להכריע אם הוא אבא או גבר, השחקן/ במאי המרוכז בעצמו, ויוצר המוסיקה התלוש, שהסביר בפרק הסיום לאישה שאיתו שהוא רוצה להיות אבא, אבל לא מוכן להתחייב שיהיה בסביבה, ושמשפחה, בשבילו, זה מעל הכל. כשזה הקאדר, לא היה קשה לנשות המחוברים לגנוב את ההצגה. אפרת של דאום היתה הקול השפוי והרציונלי של העונה. אווה היפה והענוגה היתה האישה הקטנה שמישהו מוכרח להושיע. דורין העבירה סידרת חינוך לבעלים סוררים. וקתרין, הו קתרין. המצלמה אהבה את קתרין והתחושה היתה הדדית. סימני הפרידה מלוי נשתלו החל מפרק הפתיחה. קתרין הנאווה היתה כל מה שאנחנו לא נהיה: יצור שמימי, חושב, בוחן, שבדי. בסוף היא החליטה לארוז מזוודות ולעזוב את לוי ואת ישראל. קשה להאשים אותה.

ה"מחוברים" לא מכרו חלום ישראלי חדש ולא הצליחו לייצג אף מודל גברי. לאורך רוב הסידרה הם קיטרו, התלוננו והתבכיינו, והפכו את "מחוברים" לתעלת ניקוז תסכולים וייאוש. היה בכך משהו מייאש. מסקנות: גם מוסיקאים יכולים לדבר בקלישאות, גם עיתונאים יכולים לפזר סיסמאות, וגם דוקו-ריאליטי יכולה הסתיים בלי תהליך, בלי שינוי ובלי להשאיר געגוע,למעט, כנראה, לנשות ה"מחוברים". קתרין, חיזרי הביתה.