פוטו מצפה

"עמדתי על ההר, הרוח הקלה נשבה בשערותי ובבגדי, והמרחבים העצומים של המדבר מילאו את עיני. במוחי החל להירקם חלום חדש: כאן יקום יישוב חדש ואחר מכל יישוב שהוקם עד היום. ביישוב הזה יגורו אנשים שיתפרנסו מהמדבר ואנשים נוספים שיספקו שירותים - חנויות, בית ספר, מרפאה - לאנשי היישוב. ימים קשים הגיעו, ימים של ריצות אל המוסדות המיישבים, אשר לא כל כך הבינו את החלום. ימים של ניסיונות לשכנע חברים נוספים שיצטרפו אל החלום. לפעמים היה נראה שהפעם אין סיכוי, אבל כשבן־גוריון הצטרף לתמיכה בחלומי, נראה היה שהחלום יתגשם לבסוף".

בדברים אלה, שכתב חבר קיבוץ שדה בוקר חגי אבריאל שעבד עם חבריו במחצבת הגבס "אבן וסיד" במכתש רמון והקים ביחד איתם במקום בתחילת שנות ה-50 פונדק דרכים ששימש את הפועלים שעבדו בסלילת כביש 40 לאילת, מתחיל סיפורה של מצפה רמון. 

מבט על מכתש רמון, שנות ה־60 של המאה העשרים // צילום: הארכיון הציוני המרכזי

מכל הישובים שהוקמו בארץ בכלל, ובנגב בפרט, בולטת מצפה רמון בבידודה ואולי גם ביופי עוצר הנשימה המקיף אותה. היא שוכנת במרכז הר הנגב, 70 ק"מ דרומית לבאר שבע ו־120 ק"מ צפונית לאילת, ו"נהנית" ממזג אוויר חם מאוד ביום וקר ביותר בלילה. אחת לכמה שנים יורד בה שלג, הצובע את הקרקע המדברית בלבן של תקווה, אולם הגשם השנתית הממוצעת היא 80 מ"מ בלבד.

מצפה רמון לאחר סופת שלגים לילית, חורף 2015 // צילום: עזרי קידר (באדיבות הצלם)

בעידודו של בן־גוריון, גם הוא כזכור חבר קיבוץ שדה בוקר, יצא אבריאל בחודש מאי 1956 להגשים את חלומו והקים את קואופרטיב המתיישבים "האגודה החקלאית השיתופית במצפה רמון". שנה לאחר מכן ביקר "הזקן" במקום ואמר: "אפשר להקים פה יישוב של מאות משפחות ונחוץ 'אבא' למקום. צפונה ממצפה רמון האדמה טובה לחקלאות, אם יובאו הנה מים. יש מישורים גדולים המתפללים להשקאה. יש עתיד למקום זה. התושבים: מרוקאים, הונגרים, אלג'יראיים ועוד, רק חגי מסוגל בעקשנותו החלוצית לאסוף אנשים אלה ולהביא אותם עם משפחותיהם לשממה הזאת. במקום שנשים תולות חיתולים על חבל כביסה - שם יקום יישוב". 

אולם אבריאל לא מילא את במשימתו. הקואופרטיב שהקים התפרק כעבור זמן קצר והוא עצמו עזב את מצפה רמון ב-1960 ועבר לקיבוץ משאבי שדה. כמו חלומו של אבריאל, שהסתיים בעזיבתו, כך מטלטלת גם מצפה רמון כל שנותיה בין חלומות לשברם. ב-1961 מוקם בה קואופרטיב עירוני, שמתפרק כעבור שנה במה שהוגדר כ"קברו של החלום"; ב-1962 מוקם גן הפסלים כתקווה למרחב אמנות בינלאומי, אולם הוא נעזב ומחודש רק ב-1986; ב-1963 פורץ "מרד המתרסים", שבו מחו התושבים על מחסור במוצרי מזון וחסמו את הכביש לאילת, וב-1967 נפתח כביש הערבה כעורק התחבורה המרכזי לאילת והופך את מצפה רמון למקום שאין עוברים דרכו, או כפי שנכתב אז "הכביש ברח ממצפה רמון". 

נשיא המדינה, יצחק בן־צבי, בלוויית ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, מבקרים במחצבה במכתש רמון, 1960 לערך // צילום: ארכיון שדה בוקר

ב-1971 נסגר מפעל "חרסית וחול זך" במכתש רמון, סגירה שהיוותה לדעת תושבים רבים את "התחלת הקץ". ב-1974 התפרסמה "תכנית אב" לפיתוח הנגב שכותרתה "מיליון תושבים בדרום", אך באותה שנה מפסיקה "אגד" מאת קוי האוטובוסים דרך מצפה רמון לאילת וממנה ושנה לאחר מכן עוזבות את מצפה רמון שלושים משפחות בשל היעדר בית ספר תיכון במקום. ב-1980 משרד הבריאות אינו מאשר פתיחת בית מרקחת ביישוב, מאחר שהמבנה המיועד לאכלוסו נמוך ב-25 ס"מ מהתקן. בשנות השמונים מצטמצמים או נסגרים המפעלים "אורלייט", "פלסטיקה", "פקקי כתר" ובית החרושת למזוודות. 

"כשילדינו יעזבו את מצפה רמון, גם אנחנו נלך", אומרת ג'ני קניאס, מוותיקות היישוב, ב-1986 ("מעריב"). בכתבה אחרת נאמר: "כמו ערער במדבר, למרות נתוניה הטבעיים, נוף מדברי מרהיב, אוויר נקי וסביבה פסטורלית, שיכלו להפוך אותה לאתר תיירות חשוב, לא נמלטה מצפה רמון מגורלן של ערי הפיתוח. אותם תככים, אותה זירה רוויה במאבקים, אלימות ואיומים". ואילו ב-2011 מדווח כי במצפה רמון פועל רק סופרמרקט אחד, והתושבים משלמים 28% יותר מהממוצע בארץ. 

אלא שבשנים האחרונות, שוב נראה כי החלומות גוברים על השברים. בתחילת המאה הנוכחית יצא לדרך המיזם "שפת המדבר", שמטרתו לקדם את מצפה רמון כ"מרחב השראה" לאמנות וליזמות. ב-2011 הוקם במקום מלון "בראשית", וב-2013 נפתחה סוכנות הפרסום "מקאן ואלי", שלוחה של משרד הפרסום מקאן אריקסון שנוסדה כיוזמה עסקית-חברתית שהתחייבה לפיתוח הנגב ומצפה רמון. ביישוב ישנם חיי תרבות עשירים ומגוונים, פאבים, מסעדות, בתי קפה, מתנ"ס לאירועי תרבות, חוגים, הצגות וסרטים, ומרכז צעירים הנותן מענה למפגשים קהילתיים, בתקווה לעתיד שבו יתגשמו החלומות שנקשרו במקום.

 

מצפה רמון, 1962 // צילום: ורנר בראון, הארכיון הציוני המרכזי

על הציר הזה נעה גם התערוכה "הר החלומות - מצפה רמון בראי הזמן, 2016-1956", שנפתחה השבוע במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (תציג עד ה-30 ביוני) ומציגה את מכלול החיים בשישים שנות המקום - ההיסטוריה של העיירה, סיפור תושביה, האדריכלות, הנוף והאמנות. "לאורך השנים נראה כי היישוב החדש פועל על בסיס תכונותיו של השבר הגיאולוגי שעליו נבנה - הר של ציפיות וחלומות, לצד מכתש של קשיים ואכזבות", אומר האוצר גיא רז, שאסף לתערוכה חומרים ארכיוניים נדירים שאת חלקם צילמו צלמים ידועים כגון בוריס כרמי או מיכה בר עם, לצד צילומים שנאספו מבני משפחותיהם של המייסדים או צילמו תושבי המקום, כמו למשל ראש המועצה הראשון אורי וולטש או הצלמת אירוס חיון, בפרויקט התיעודי "המצפאים" המביא את סיפורה של מצפה רמון דרך עיניהם של ותיקי היישוב.

 

עולים על בטונדות 

כאשר הגיע דוד בן־גוריון לבקר לראשונה ביישוב החדש אמר כי עדיין אין זה יישוב קבע, אולם כעבור כמה ימים, בביקורו השני, נמלך בדעתו והכריז את ההפך. מה ששינה את דעתו היה חבל כביסה שנמתח בין שני צריפים, שעליו נתלו חיתולים לייבוש בעקבות לידת התינוק הראשון ביישוב בנובמבר 1957, שנקרא, איך לא, רמון. אז עדיין חיו התושבים בצריפים, אולם לימים הוקמו במקומם מוסדות הציבור והתרבות של היישוב: בית המועצה, בריכה ציבורית, מתנ"ס וספרייה - כולם על השדרה המרכזית.

זוג עם ילד על רקע ה"בטונדות" - בתי המגורים, לפני מלאכתהטיוח והצביעה, 1962 // צילום: ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית

המדינה לקחה על עצמה את הקמת עיירת העולים באמצעות אגף השיכון הממלכתי ובהמשך על ידי משרד השיכון. בתי הקבע הראשונים, הנקראים כיום "השכונה הוותיקה", נבנו דרומית לצריפים ולעבר שפת המכתש, כשכניסותיהם פונות לצריפים. אלו הבתים היחידים שנבנו מאבן מקומית, משום שלאחר הבנייה הסתבר שהיא סופחת מים. 

לאחר מכן נבנו ביישוב בתים שלא תוכננו באופן ייעודי למצפה רמון, אלא היו חלק מטיפוסים משועתקים שתוכננו במשרד השיכון ונבנו בכל חלקי הארץ. בתחילה נבנו בתים בני שתי קומות ומאוחר יותר בני שלוש קומות. גם מבני הציבור, אגב, תוכננו במרוכז ונבנו גם הם בכל חלקי הארץ.

בריכת השחייה במצפה רמון, 1976 // צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר

אורי וולטש, ראש המועצה הראשון של מצפה רמון, סיפר על ביקורם של שר השיכון דאז, מרדכי בנטוב, ואדריכל המשרד, במצפה רמון ואמר כי השניים הציגו לו תכניות בינוי ובהן טיפוסי המבנים הסטנדרטיים שתכנן משרד השיכון. על אף מחאותיו נגד אותן "בטונדות", כלשונו, הן נבנו וטופלו בטיח ובצבע בכדי לעַדן מעט את מראן הברוטלי. 

עדות דומה מספק זאב בוקסנבאום, מוותיקי מצפה רמון, שסיפר על האופן האקראי שבו נבחר מגרש להקמת גן ילדים מסוים. בעת הסיור לאיתור המגרש השליך מזכיר המועצה דאז אבן ובמקום פגיעתה לאורך השדרה המרכזית נקבע מיקומו של גן הילדים.

גן המשחקים הראשון במצפה רמון, 1960 בקירוב // צילום: אורי וולטש (באדיבות הצלם)

 

אמנות בלב מדבר 

מצפה רמון היתה ועודנה אבן שואבת לאמנים ולאירועים בתחום האמנות, אך יחסה לנכסי התרבות והאמנות התבטא לרוב באדישות ובהזנחה. קיר קרמיקה הוסר, לצד פסלי אבן הוקמה מזבלה ציבורית, פסלים נגנבו ומאחרים הוסרו שמות האמנים.

אחת מהיצירות המזוהות ביותר עם מצפה רמון מהן קיר קרמיקה של האמן בצלאל שץ, בהזמנת משרד התיירות, עבור "פונדק הנבטים" שהוקם על שפת מכתש רמון. שץ יצר את העבודה יחד עם האמן איצ'ה ממבוש מעין הוד, והקיר הושק בשנת 1960 אולם הוסר בשנת 2011, ביחד עם המבנה, שעל שטחו הוקם מלון "בראשית" של רשת "ישרוטל".

 

אולם הפרויקט האמנותי השאפתני ביותר במצפה רמון היה ללא ספק גן הפסלים שהוקם בשנת 1962, בסימפוזיון פיסול שיזם הפסל קוסו אלול. האירוע נקרא "יגר שהדותא", על שם גל העדות לברית השלום בין לבן ליעקב, והשתתפו בו יוצרים רבים מישראל ומרחבי העולם. "עננים", עבודת הפיסול של מיטסוקי מיטסואי שהופיעה על שער גיליון "דבר השבוע", נשדדה במהלך השנים.

מיטסוקי מיטסואי (יפן) ופסלהּ "עננים", גן הפסלים, מצפה רמון, 1962 // צילום: בוריס כרמי, "דבר השבוע", ארכיון מועצה מקומית מצפה רמון

הפארק שהוקם נעזב במשך השנים, אולם בשנת 1986 יזם הפסל עזרא אוריון, שהיה מעורב בהקמת הגן המקורי, את הקמתו של פארק פיסול מדברי על שפת מכתש רמון לצד רענונו של הגן משנות השישים. הכוונה היתה לתגבר את פסלי האבן הקיימים במתווי סלעים גיאומטריים שיוצבו בידי פסלים ישראלים עכשוויים.

משה שטרנשוס, "אשת לוט" (1962) הפארק לפיסול מדברי, 1986 // צילום: אברהם חי (באדיבות הצלם)

באוגוסט 1986 הוצבו בעזרת ציוד מכני כבד כמה עשרות סלעים כעבודת פיסול מדברי במרחק של 10 מטרים לפחות משפת המצוק, כדי שלא ייראו מהמכתש. אפשר להבחין בהבדל בין הפסלים מ־1962 ,שנוצרו כולם באבן בודדת הניצבת במאונך לנוף ברוח הפיסול המודרני, לאלה של שנות השמונים שהם פסלים מרובי אבנים, המונחים במאוזן ומשתלבים בנוף באופן טבעי יותר, ברוח הפיסול הסביבתי.

עזרא אוריון, "שדה סלעים", הפארק לפיסול מדברי, 1986 // צילום: אברהם חי (באדיבות הצלם)

 

קיבוץ גלויות 

"אין זה מן הדברים הקלים להתקבל למגורים במצפה רמון. זהו יישוב אקסקלוסיבי שכל תושב בו עובר סלקציה קפדנית לפני שמאשרים לו מגורי קבע בעיירה", כתבו העיתונאים יאיר קוטלר וא' שמאי שנים מעטות אחרי הקמת היישוב, בכתבה שכותרתה "הדיקטטורה האדומה בנגב". 

"יש להזרים למצפה רמון צעירים בריאים בעלי כושר עבודה וקצת חזון" המשיכו השניים, "הסייג הביטחוני הוא קפדני ביותר. מצפה רמון מיושבת בעיקר על ידי חברי מפא"י, שגילם הממוצע בין 25 ל־35. כ־50 אחוז מהמתיישבים הם יוצאי קיבוצים ביניהם חברי 'השומר הצעיר' ומפ"ם".

נשים עם ילדים במצפה רמון, 1958 // צילום: מיכה בר־עם (באדיבות הצלם)

קוטלר ושמאי אולי צדקו אז, אולם במשך השנים התמלאה מצפה רמון באנשי כל העליות, ממדינות צפון אפריקה, מרומניה, מהונגריה, מברה"מ ומדינותיה ומאתיופיה. לצד כל אלו קיימת בעיירה קהילה גדולה של הכושים העבריים, וגם משפחות צעירות מגיעות אליה. כיום, שישים שנה לאחר הקמתה, מונה קהילת העיירה כ־5,000 נפש, חלקם בני משפחות המייסדים. יש בה דתיים וחילונים, ותיקים וחדשים. בין תושבי "מצפה" נמצאים פועלי תעשייה, לצד אמנים, מדריכי טיולים ואנשי טבע. אנשי צבא קבע, לצד עובדי מלונות.

ואם נחזור לרגע לעבר, מתברר שהבעיה להתקבל ליישוב היתה לאו דווקא העדה או ההשתייכות הפוליטית, אלא המצב המשפחתי... "תושבי מצפה רמון אינם עולים חדשים דווקא. רובם הגדול תושבים ותיקים וילידי הארץ, כ־50% מהתושבים הם בני עדות המזרח, אלא שהוועד המקומי אינו רוצה ברווקים", כתב משולם עד בכתבה "מצפה רמון - יישוב שכולו עתיד" (דבר) שפורסמה בתחילת שנות השישים.

"היה מקרה שראש הממשלה דוד בן-גוריון, התערב באופן אישי לטובת הרווק אברהם קלר, בן 23, שביקש להשתקע במצפה רמון, אך רווקותו הפריעה", ממשיך עד, "'שא אישה - בבקשה, רווקים אינם רצויים לנו', נאמר לו. הוא שיגר מכתב לבן גוריון וכעבור שבועיים הוזמן לראיון איתו במשרד הביטחון. 'אתה תובע מן הנוער שילך לנגב, ואם אני רווק – אסור לי?', טען, וכעבור שבועיים קיבלוהו במצפה רמון. מצפה רמון עדיין יישוב בחיתוליו הוא' אך חוגי הפיתוח בנגב בטוחים כי תוך שנה-שנתיים תגדל אוכלוסיית המקום לאלפים אחדים. השר פנחס ספיר ציין לפני זמן מה כי יש תקווה, שבמרוצת העשור השני לקיום המדינה תקיף אוכלוסיית מצפה רמון כעשרים אלף תושב. אז תוקם ביישוב מועצה מקומית כביתר המרכזים עירוניים בנגב, וזכות ראשונים תעמוד להם, לנחשוני מצפה רמון".

עולים חדשים, מצפה רמון, 1964 // צילום: ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית

 

"משחק גוונים נפלא" 

בשנת 1945 הגיעה לאזור מכתש רמון קבוצת צעירים, שביקשה לחצות את מרכז הנגב מרביבים עד לאום רשרש, היא אילת. החבורה כללה 14 סיירים, שאליהם הצטרפו שני מלווים בדואים רכובים על גמלים.

אחד הסיירים היה שמעון פרסקי (פרס) הצעיר, שכתב ביומנו כך: "ואדי גדול, המזכיר צורת אגם רחב בלי מים ובו משחק צבעים דמיוני כמעט. הרי טרשים חדים ומשולשי כובע, הרי סלעים, שגוונם אדום לוהט ואדום חיוור, כחול עז וכחול רך, אפורים ואפרוריים, מתנשאים לגובה רב, כל אחד על פי דרכו הוא. מי מנותק מעט מחברו ומי הדוק לרעו. מי שכתפיו רחבות וראשו צר, ומי הנוטה הצדה כאילו עומד, חס וחלילה, ליפול או להתהפך מצד לצד. ולמטה קרקעית חול בהירת גוון, לחה ורכה כביכול.

"ושימו לב, על הקרקעית, שרשרת גבעות חצץ שחורות כזפת. אחת הגבעות המזכירה בגודלה ובצורתה את התבור, אלא שהיא שחורה משחור, כאילו אין לה תקנה עולמית. עולם סגור והדוק, גדוש צורות דמיוניות, המאפשר לקרני השמש לשחק את משחק הגוונים הנפלא".

תצפית על מצפה רמון, 1959 // צילום: הארכיון הציוני המרכזי

 

בגלל הרוח 

בשנים 2016-1999 הפעילו ליאת דרור וניר בן גל במצפה רמון את בית הספר למחול ואת להקת המחול שלהם, במסגרת האנגר "אדמה" ברובע דרכי הבשמים. המקום הוקם לאחר שהשניים החליטו להעביר את פעילותם מהמרכז למצפה רמון, מתוך תפיסת עולם כי אמנות אינה נחלת המרכז בלבד וכדי לבדוק מהי אמנות, למה היא מחוברת וכיצד בונים מרכז עצמאי בלב המדבר ללא תלות במרכז דמוגרפי וחברתי. 

פעילות האנגר "אדמה" בתוך כיפה גיאודזית, 2012 // צילום: אבי בן זאב (באדיבות הצלם וארכיון האנגר "אדמה")

האנגר אדמה, שהיה מפעל נטוש והרוס, הוכשר עם השנים והפך למרכז למחול, אמנות וריפוי, אולם הלהקה נאלצה לעזוב את המקום ועברה לפעול במכללת ספיר בשדרות. הסיבות לעזיבה היו, בין היתר, סיום חוזה השכירות של ההאנגר ודרישת הבעלים להעלות את הסכום במאות אחוזים.

אבל לא רק בעלי הנכס הערימו קשיים, "זה חלק מהתפיסה של המדינה", אומרת דרור, "במשך 17 שנה הצלחנו להפעיל פה בית ספר, נלחמנו על כל תלמיד והוכחנו את עצמנו. אם הפריפריה באמת היתה חשובה למדינה, מישהו היה לוקח אחריות ושם על זה כסף. כולם מדברים על פיתוח הנגב, אבל בפועל לא עושים הרבה. הפער בין דיבורים למעשים הוא מאוד גדול, והיינו חייבים להראות אותו דרך ההחלטה שלנו לקום וללכת".

פעילות האנגר "אדמה", 2015 // צילום: אנטולי שנפלד (באדיבות הצלם וארכיון האנגר "אדמה")

 

בראבא ומוני בשטח 

בשנת 1982 הגיעה התוכנית "זהו זה" לצילומי פרק מיוחד במצפה רמון. בתחילת הפרק נראה שלמה בראבא, מטריה קטנה מחוברת לראשו, כשהוא מודד 42 מעלות בצל - אך לא מוצא צל. בראבא מתקשה להיפרד מהבית, אך לבסוף נופל לתוך מכתש רמון ומוני מושונוב נחלץ לחילוץ ומגיע בג'יפ של החברה להגנת הטבע. 

בתוכנית מבט כללי על היישוב, שיחה עם פקח בעלי חיים באיזור, התוודעות לתחביב הסנפלינג והיכרות עם התושבים ובהם אחות קופת חולים במקום הנשואה לאיש צבא קבע, ילדה בכיתת מחשבים ואיציק אלמקייס לוכד הנחשים.

שלמה בראבא ומוני מושונוב בצילומי התוכנית "זהו זה" במצפה רמון, 1982 // צילום: מתוך הטלוויזיה החינוכית

בספרייה החדשה מתקיימת פגישה עם בני הנוער המקומיים, נערה מסבירה מה זה להיות "מצפאי גאה", מתארת הרמוניה בין דתיים לחילוניים ובפינת "על הברזלים" מתווכחים הנערים על מי צריך לשלם על סרט בדייט, הבן או הבת. יצחק ברנשטיין, שהיה בין תשע המשפחות הראשונות במצפה רמון, מתאר את המעבר משממה לעיר, ואילו דוד שלזינגר, מנהל מחלקת החינוך במצפה רמון, מציג איכות חיים ומערכת חינוך מפותחת, מזג אוויר טוב ועבודה לכל דורש.

באתנחתאות המוזיקליות שרה מקהלה של ילדות המקומיות בעברית וברוסית, חבורת הזמר מצפה רמון בשיר לוהט על ג'ירף, להקת חלב ודבש בקליפ מדברי במיוחד, ציפי שביט עם להקת ברוש בשיר "גברת שוקולדה" וקוטנר ממליץ על להקת "התנגשות" (הקלאש).

שלמה בראבא עם מקהלת ילדות מצפה רמון בצילומי התוכנית "זהו זה" במצפה רמון, 1982 // צילום: מתוך הטלוויזיה החינוכית

 

מנגינת הנדודים

"אלה שרועים את הגמלים יודעים שיש להם רצון של עצמם. אני ישן אתם בשטח ככה כמה חודשים. לא, אין לי ספר, אין לי טלפון, אין לי כלום, אבל יש לי כל מה שאני רוצה. רק אני והם. כן. עושה מדורה, מעשן, חושב הרבה מחשבות. בכפר אין זמן ולא מקום משלך לחשוב. פה יש. אני נולדתי כאן. אני אמות כאן. שיהרסו את הבית. מי צריך בית. פה זה הבית שלי. החולות, השמים, הגמלים. כל זה משפחה שלי. פעם הגמלים יכלו לרעות איפה שהם רוצים. היום אסור פה, אסור שם, אסור בשום מקום. זה מקלקל להם את העצים. וואללה, הסבא של הסבא שלי מכיר את העץ הזה. וגם לו היו גמלים. הנה עוד חי העץ. אני מכיר את החוקים שלו. הנה תסתכלי על חתיכות השערות שמתגלגלת שם על הסלע בצבע אדום שחור- זו חיה שנאכלה הלילה על־ידי חיה אחרת. כבר אמרתי לך קודם: לטבע החוקים שלו. אני לא מתערב. רק מסתכל". (בדואי, תושב הר הנגב).

בדואי באזור הנגב, 1920 לערך // צילום: אמריקן קולוני, ספריית הקונגרס

בכל התקופות סבבו בהר הנגב רועים-נוודים, שבפרקי זמן מסוימים הוקמו גם יישובים קטנים, תחנות מסחר ומצודות. בשלהי השלטון העות'מאני ובשנות המנדט הבריטי הפכו רוב הבדווים, תושבי הר הנגב, לנוודים למחצה ועסקו בחקלאות בעונת החורף, לצד הגידול המסורתי של בעלי־חיים.

בהמשך, עברו הבדווים בהדרגה להתיישבות קבע. לפני קום המדינה נכלל רוב אזור הר הנגב בתחום מושבם של שלושה שבטים ממטה אל־עזאזמה: מחמדיין, עסיאת וסראחין. בעקבות מלחמת העצמאות נטשו רובם את האזור, ורק מעטים מבני סראחין ועסיאת, יחד עם שבט קטן בשם ג'נאביב, נשארו.

ג'ומעה אלרמאק, תושב הר הנגב, 2015 // צילום: אירוס חיון-רוזנפלד

חלק מהבורחים חזרו ב־1954, וב־1978 התגוררו במרחב ירוחם-מצפה רמון כ-70 משפחות שמנו כ־400 נפש, מרביתן משבט סראחין. בשנת 2014 חיו בנגב 231 אלף בדואים, עלייה מ-115 אלף בשנת 2000 ומ-201 אלף בשנת 2010. הבדואים חיים ב-18 יישובים מוכרים וביישובים רבים בלתי מוכרים, כאשר על פי הערכות, בשנת 2014, התגוררו 76% מהם ביישובים מוכרים ו-24% ביישובים בלתי מוכרים.

 

ג'ימי השוטר 

"ג'ימי השוטר היה הדמות הכי אהובה במצפה רמון", מספרת יעל גושן, אשתו של ג'ימי גושן, ניצול האונייה "אלטלנה" שהגיע לחופי ארץ ישראל עם נעל אחת, אומץ על ידי משפחה מכרם התימנים והיה לשוטר המיתולוגי של מצפה רמון בשנות השישים של המאה העשרים.

ג'ימי גושן, הידוע בכינויו ג'ימי השוטר. "הדמות הכי אהובה במצפה"

"כשבן־גוריון בא לבקר, כולם צעקו: 'ג'ימי, ג'ימי', ולא 'בן־גוריון, בן־גוריון'", ממשיכה הבת, "פולה כעסה, ואת פרחי הבר שאספו ילדים והגישו לה, היא זרקה. בן־גוריון אמר שאף פעם לא שמע על ילדים שאוהבים שוטר! ג'ימי, בנוסף לכל, היה גם מורה מחליף. אני זוכרת את הבוקר ההוא, כשעמליה בן סעיד מהבית ממול צעקה: 'ג'ימי, ג'ימי, תגידי לג'ימי שיגיד לגליה שמותר יום אחד ללכת לבית הספר בלי כובע'. את מבינה? אם ג'ימי הורה לא לצאת לשמש הקופחת בלי כובע, אף אחד לא המרה את פיו".

הלחם של סוליקה

"עלינו לארץ בשנת 1962, הגענו בלילה באונייה לחיפה. אנחנו, ההורים, האמא של סוליקה, מאיר הקטן ותינוק", מספר יוסף בן גיגי, עולה ממרוקו שהתיישב עם משפחתו במצפה רמון, "שיקרו לנו. אמרו: ׳אתם תגורו חמש דקות מבאר שבע. תיקחו חמור או אופניים ותגיעו לעיר הגדולה׳. כשהגענו, נתנו לנו שמיכות לא נעימות של קש, כמו שנותנים לפרות, חבילת חלבה, פתילייה וצלחות של ברזל. אנחנו הסתכלנו על מה שהביאו לנו ולאן שהגענו ולא הפסקנו לבכות. הגענו למצפה אחרי שש שעות נסיעה בחורף קר. זרקו אותנו לבניין הירוק מול השוק. לא היה חשמל, שלא לדבר על אוכל. היינו רעבים והיה לנו קר והרגשנו אבודים".

נשים אופות לחם בתנור (פרנה) cמצפה רמון, שנות ה-60 

קרובת משפחתו, סוליקה בן גיגי, ממשיכה בסיפור: "אמא שלי בנתה שלוש פרנות (תנורים) מחוץ לבניין, כדי שיהיה לכל הנשים שהגיעו ממרוקו. הפרנות האלו החזיקו הרבה זמן ועשיתי בהם קוסקוס פרנה, לחם ואוכל לשבת, שמאיר וקניאס היו באים לחטוף בלי שנראה, בבוקר לפני שכולם התעוררו. באמצע השבוע היו באים חיילים מחיל האוויר, אמא היתה עושה להם לחם עם חתיכת חמאה בפנים. הם לא רצו ללכת. את התמונה הזאת הם צילמו והביאו לנו. היו מביאים לנו שקים של קמח והיינו מתחלקים בהם כולנו. ביום שבת היינו פורשים שטיח בחוץ, מוציאים גרעינים ושתייה קרה, משחקים שש בש. לפעמים היו גם משחקי כדורגל, והיינו באים עם כל הכיבוד לשם ומסתכלים ביחד במשחק. הבאנו הרבה מהתבלינים, האוכל והאמונות שלנו לכאן".

סוליקה בן גיגי "הבאנו הרבה מהתבלינים, האוכל והאמונות שלנו לכאן"

ציטוטי וצילומי הבדואי תושב הר הנגב, ג'ומעה אלרמאק, ג'ימי השוטר ומשפחת בן גיגי, מתוך הפרויקט התיעודי "המצפאים" של אירוס חיון-רוזנפלד, המביא את סיפורה של מצפה רמון דרך עיניהם של ותיקי היישוב - בשילוב תצלומים תיעודיים ומשפחתיים וראיונות שפורסמו בסדרת כתבות למגזין המקומי, "המצפה", בשנים 2014-2016

 

סינרגיה עם הטבע

"נמר נראה משוטט בשבת לפנות ערב דרומית למצפה רמון", נכתב ב"על המשמר" בספטמבר 1969, "תושב תל אביב, בן גלובונסקי, מסר למשטרה כי בשעה 15:06, בעת שעבר במכוניתו דרך מצפה רמון, הבחין בנמר שחצה את הכביש ונעלם במורד הואדי, לא הרחק מהמכתש הגדול. לדבריו, היה הנמר בגובה של כחצי מטר ואורך גופו כמטר. הידיעה עוררה פליאה בקרב חובבי הטבע באזור, המציינים כי זה שנים לא נראה שם נמר...".

יעלים באזור מצפה רמון. נכנסים גם לעיירה // צילום: תיקי עוזר

נמרים אולי חיו או חיים בסביבת מצפה רמון ואולי לא, אבל גם בלעדיהם, הטבע והחי של האזור עשירים ומופלאים. בעלי החיים במכתש רמון הם כאלה המותאמים למדבריות, כמו למשל נחשים ולטאות, לצד עופות דורסים, יעלים אמיצים הנוטים להסתובב ברחובות העיירה, וכן בעלי חיים פראיים שהובאו למכתש בשנות השישים והתרבו בו, כגון תן זהוב, זאב מצוי, צבוע מפוספס, שועל מצוי ושועל הנגב.

יעלים באזור מצפה רמון // צילום: תיקי עוזר

 

כוכבים בחוץ

בשל בידודה, ידועה מצפה רמון כאחד המקומות המצוינים לצפות בשמיים זרועי כוכבים, במיוחד בלילות של "גשם מטאורים" הפוקדים אותנו אחת לתקופה. עובדה זו לא נעלמה מעיני המדענים, וכבר ב-1971 הוקם במקום אחד המבנים המיוחדים בו - מצפה הכוכבים על שם פלורנס וג'ורג' וייז, מצפה הכוכבים הגדול בישראל שהוקם בעזרת מוסד הסמית'סוניאן על מנת לשמש מעבדת מחקר אסטרופיזיקלית לאוניברסיטת תל אביב.

מצפה הכוכבים ע"ש וייז (אוניברסיטת תל־אביב), מצפה רמון, 1971 // צילום: משה מילנר, ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית

המצפה נמצא על שפת המכתש, כ-5 ק"מ ממערב לעיירה, בגובה של 875 מטר מעל פני הים. פעם בשנה, חלק ממתקניו נפתחים לקהל הרחב.

בשנה יש כ-170 לילות המוגדרים כ"אפס עננות", שבהם מומלץ לצפות בכוכבים. אם מתחשבים גם בלילות שרק חלקם ללא עננים, עולה המספר ל-240 בשנה. התקופה הטובה ביותר לצאת לצפייה בכוכבים היא חודשי הקיץ, מיוני עד אוגוסט, שבהם אין עננות כלל.

ליל כוכבים בהר גמל, 2013 // צילום: חיים רביה (באדיבות הצלם)

 

עצמאיות בשטח

בשנת 1972 הוקמה במצפה רמון מתפרת "העצמאות", שהפכה עם השנים לסמל המאבק על קשיי הפרנסה ועל יצירת מקומות תעסוקה ביישוב. בקיץ 2000 הודיע בעליה של המתפרה שהחליט לסגור אותה. 57 הפועלות, כולן נשים קשות יום, סירבו לקבל את רוע הגזירה ובמשך חמישה שבועות התבצרו במפעל עם ילדיהן, כשהן נצמדות למכונות התפירה ונשבעות "ללכת עד הסוף". התוצאה הדהימה אפילו אותן, בעזרת הלוואה מההסתדרות נפתחה המתפרה מחדש כקואופרטיב עצמאי - בבעלותן. 

בן לילה הפכו התופרות לגיבורות מעמד הפועלים בישראל ובמשך שנתיים ליוו אותן הבמאים ג'ולי שלז ודורון צברי. מלחמת ההישרדות של התופרות, שלקחו אמנם את גורלן לידיהן אך נאלצו להתמודד עם ניהול מפעל ונקרעו בקונפליקטים בין חיי המשפחה למחויבות החדשה, תועדו בסדרה "דרומה", שהוקרנה בערוץ הראשון וזכתה בשנת 2002 בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע כסדרת התעודה הטובה, ובמקום הראשון בתחרות הקולנוע התיעודי של פסטיבל חיפה באותה שנה.

עובדות מתפרת "העצמאות", 2012, צילום: אירוס חיון-רוזנפלד

בתחילת 2009 עברו התופרות לארבעה ימי עבודה בשבוע, בשל קשיים תקציביים. בשנת 2010 שוב נכנסה המתפרה לקשיים ובמשך שלושה חודשים לא קיבלו העובדות משכורות. בשנת 2011 רכשה חברת "מגבות ערד" את המתפרה והתחייבה להמשיך להפעיל אותה למשך שלוש שנים. בתום אותן שלוש שנים הודיעה ערד תעשיות טקסטיל על סגירת המתפרה ובאפריל 2014 נרכשה המתפרה על ידי עמותת נצח יש"י, במסגרת הסכם עם משרד הביטחון שהעביר אליה הזמנות של מדי צה"ל, שאותם היא תופרת עד היום. העמותה פתחה שלוחה של המתפרה בערד, שבה מועסקות נשים מחסידות גור.

עובדת המתפרה הידועה ביותר היתה ויקי כנפו שיצאה בשנת 2003 למסע רגלי ממצפה רמון לירושלים כחלק ממאבק האמהות החד-הוריות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו