"האמוניה? זה כסף קטן. זה טוב לתקשורת שהתאהבה בסיפור הזה. יש פה דברים יותר גדולים ויותר מסוכנים, שאף אחד לא כותב עליהם ואנשים בכלל לא מתעניינים בהם, והם סכנה לא פחותה או אולי אפילו יותר גדולה ממיכל האמוניה".
שמואל גלבהרט בן ה־71 מחייך חיוך מריר. מי ששימש עד לאחרונה יושב ראש תנועת ה"ירוקים" בחיפה ובעבר כיהן כסגן ראש העיר, לא מתייאש לרגע - אף על פי שהמצב די מייאש אפילו בעיניים של אורח לרגע.
וזה מעניין, כי ביום ראשון בשבוע שחלף, אחרי הכל, בעקבות שנים של מאבקים מרים וקשים - בית הדין לעניינים מקומיים בחיפה דן בפעם השלישית בצו הסגירה הזמני למיכל האמוניה בחיפה - צו שהוציאה עיריית חיפה בשבוע שעבר.
בתום הדיון, שכבר הוגדר על ידי פעילי איכות הסביבה "היסטורי", החליטה השופטת ג'אדה בסול להורות על סגירת מיכל האמוניה: המיכל ירוקן בתוך עשרה ימים ולא ימולא מחדש. השופטת גם הרשתה לחברת "חיפה כימיקלים" להשתמש באמוניה בעשרת הימים שלאחר ההחלטה.
ביום רביעי לפנות בוקר אכן הפסיקה חיפה כימיקלים לספק אמוניה ללקוחות, וחומר הגלם שם משמש בשלב זה רק את צרכיה הפנימיים. בנוסף, בצעד ציני המאפיין כל כך את החברות הללו ואת עורכי הדין שמתפרנסים מהן, אף התקבלה ההחלטה לערער על החלטת בית המשפט. ביום רביעי השבוע ובעקבות הערעור של חיפה כימיקלים, הוציא בית המשפט המחוזי בחיפה צו ביניים לעיכוב ההוראה לריקון מיכל האמוניה.
בין שירוקן ובין שלא, צהלות השמחה הזמניות על סגירת המיכל הובילו את נושא איכות הסביבה אל לב ליבו של הפריים טיים הטלוויזיוני.
שמואל גלבהרט, יו"ר תנועת ה"ירוקים" לשעבר: "אם לא היו בחירות, ספק אם הנושא היה עולה לכותרות" // צילום: גדעון מרקוביץ
וכשתמו החגיגות, עלתה השאלה - האם יום אחד ירוקנו מיכלי האמוניה? נו, לזה אולי יכולים להאמין עולים חדשים שהגיעו לארץ בשבוע האחרון. כל יתר שמונת המיליונים יודעים בדיוק שמה שהיה הוא כנראה מה שיהיה. ובכל זאת, על רקע גלי התקווה שהורגשו השבוע בעיר השלישית בגודלה, היה שווה לבדוק עד כמה הנושא הבוער הזה מורגש ביום־יום של הקורבנות הראשיים שלו: תושבי חיפה והקריות.
ירי מהים או טיל איראני?
ואולי לא צריך לבחור אוטומטית בגישה הצינית. אולי בכל זאת שנה וחצי לפני הבחירות המוניציפליות בישראל, נזכה לראות לראשונה בהיסטוריה של המדינה, בחירות שיעמידו במרכזן את נושא איכות הסביבה. זו גם הסיבה לדעת גלבהרט, שמקדיש את חייו למלחמה בזיהום האוויר בעיר, שפתאום יונה יהב ועיריית חיפה נדרשו לנושא ביתר שאת.
"אם לא היו בחירות", אומר גלבהרט, "ספק אם הנושא היה עולה שוב ושוב לכותרות. יונה יהב כנראה יזכה בכהונה נוספת, בעיקר כי אין שום מועמד ראוי שיתמודד נגדו, אבל נושא האמוניה הפך לשיחת היום, בייחוד ברשתות החברתיות. וככזה, הוא מחייב את יהב ואת אנשיו לעסוק בו ולהתייחס אליו. בעבר ראשי ערים לא הרגישו את הלחץ הציבורי בנושא הזה, כי לא היו רשתות חברתיות".
מבט על אזור מפרץ חיפה והקריות משכונת נווה שאנן בעיר מסביר בעצם את הכל. במילים פשוטות, באמצע חיפה עומדים להם מפעלי זיקוק ופזורים סביבם, בואכה הקריות, עשרות מיכלים שמכילים בתוכם כימיקלים כאלו ואחרים. חלקם ישנים כל כך, שהם ירושה מתקופת המנדט הבריטי.
עסקים הקרובים למיכלי כימיקלים באזור // צילום: גדעון מרקוביץ
הסירחון שאפיין את צומת וולקן בשל אותם כימיקלים נחלש, על זה מסכימים גם הפעילים הקיצוניים ביותר למען איכות הסביבה. "המצב השתפר", אומרים כולם. כשנכנסים למספרים המסובכים יותר, התמונה מאבדת מהפסטורליות שלה. נתוני הבריאות בעיר חיפה מציבים מספרים דרמטיים: חיפה היא העיר המובילה במספר חולי הסרטן בישראל.
בקרב הגברים, שיעור הסרטן בחיפה בשנים 2011-2006 היה גבוה ב־15% לעומת הממוצע בישראל, וזהו השיעור השני בגובהו אחרי עכו עם 16%. בקרב הנשים, השיעור בחיפה גבוה גם הוא ב־15% מהממוצע, השיעור הגבוה בארץ. גברים חיפאים סובלים ב־16% יותר מסרטן הריאות (רק בעכו יש יותר חולים - 25%), ובקרב נשים חיפאיות התחלואה גבוהה ב־26%. בלימפומה שאינה הודג'קין, הגברים בנפת חיפה חולים ב־19% יותר לעומת כלל האוכלוסייה, והנשים החיפאיות חולות ב־18% יותר.
אם תשאלו את בז"ן (בתי הזיקוק לנפט בע"מ) ואת חנ"י (חברת נמלי ישראל), הם יענו, ובצדק מבחינתם, שאפילו משרד הבריאות לא הצליח להוכיח קשר ישיר בין בתי הזיקוק והמיכלים למצב הריאות של התושבים. משפטית, החברות הענקיות הללו מכוסות נכון לעכשיו.
בכלל, אם מבקרים במרכז המבקרים המרשים למדי של בז"ן, מגלים שבשנים האחרונות בתי הזיקוק היו עסוקים בכלל בשמירה על הסביבה ושיפור האוויר בחיפה, שהוא כנראה "האוויר הנקי ביותר בישראל", אם להאמין להצהרות עבר של החברה ושל ראש העיר יהב.
אבל על האמוניה כולם נתקעים כשמבקשים מהם הסברים, גם מהצד הזה וגם מהצד השני. החשיבות של מיכלי האמוניה מובנת לכל הצדדים, אבל הדרך, ובעיקר המיקום האסטרטגי של המיכל, על רקע העיר וצמוד אל החוף, מעידים אולי על הסכנה המוחשית: המתקן לא באמת ניתן להגנה רצינית מפני האיומים שעומדים בפני ישראל במאה ה־21.
אם פעם דובר על תסריט של פריצה או ירי מהים, היום מדובר על טילים איראניים שמכוונים אל המיכל המיושן. פגיעת טיל בו היא תסריט מוחשי והגיוני, והנזקים כבר לקוחים מספרי מדע בדיוני והם על אחריותם של עורכי חדשות - שנהנים לתת כותרות שמדברות על אלפי ועשרות אלפי הרוגים. אף אחד הרי לא יכול לתת מספרים מדויקים, אבל הכוונה ברורה. יש פצצה מתקתקת בלב מפרץ חיפה.
שינוי בעירבון מוגבל
"אנחנו מבקשים שתניח את המצלמה, זה שטח פרטי ואסור לצלם פה". הבחור הצעיר והחמוש שפגש אותנו מחוץ למיכל האמוניה ניסה להיראות תקיף. הוא קרא מייד לממונה עליו, גבוה וחסון יותר, עם נשק אף הוא.
"מדובר כמובן בשטח ציבורי", אנחנו מסבירים בנימוס - אך הוא מתעקש לראות תעודות עיתונאי. הצילום מתבצע, והם מצידם מסבירים ש"הם רק ממלאים הוראות".
אחר כך אנחנו מחפשים זווית צילום נוספת ונכנסים לתוך קריית ים. מזג האוויר סוער, והגלים מכים על מעט החוף שעוד נשאר בקריית ים. השינוי במזחים בנמל חיפה, כדי שישרתו טוב יותר את העולם העסקי, פגעו בחוף הים המקומי וברווחת הציבור, אבל כמו שאומר גלבהרט שמלווה אותנו: "כמה מאבקים אפשר לנהל, אנשים רוצים להקשיב ולשנות, אבל יש להם גם את העיסוקים שלהם".
מבין הבתים מבצבצים להם מיכלים שכבר פורקו, ומכל מקום ניתן לראות במלוא תפארתו המשעממת את מיכל האמוניה. התושבים בקריית ים לא מדברים. אולי זכר לעובדה שרובם הגיעו לכאן בתחילת שנות ה־80 מבריה"מ ונתקעו עם אותה המנטליות, שגם ארבעים שנה בארץ לא באמת ישנו.
קול צחוקם של ילדים נשמע והוא מגיע מחצר חטיבת הביניים "דגן". זאת שמעליה חוצות ועוברות רכבות, ומולה לא מפסיק להיפלט עשן מבתי הזיקוק. בחורף, עננת הכימיקלים מתאדה במהירות; בקיץ, מעידים התושבים - "זה פשוט עומד מעל האזור כולו בסירחון נוראי". בסך הכל, שני בתי ספר יש בקריה זו.
"אני מניח שאנחנו נמצאים כרגע במקום שנפגע מהזיהום בצורה הישירה והקרובה ביותר", מסביר גלבהרט. תושבי קריית חיים, שרגילים לריחות, סיפרו לנו שלפני כשבועיים "באמצע הים הופיע כתם נפט ענק".
לתושבים, שהבתים האחרונים בשכונה כבר נוגעים פיזית במיכלי הכימיקלים, חלקם כבר מיושנים וחלקם מפורקים למחצה, הוסבר ש"עוד רגע יחליפו את הצינורות בים. וזה לוקח זמן". כמה זמן? זו שאלה טובה כי ארבעה מתוך חמשת הצינורות המיושנים נמצאים בים מתקופת המנדט.
למען עתיד ילדינו
רחוב חלוצי התעשייה, שגובל בין הקריות לבין המפרץ, עמוס למדי בשעות הצהריים המוקדמות. המשאיות עובדות ללא הרף, אבל גם אזור התעשייה המסחרי שוקק למדי. יש כאן סניף של "רמי לוי", סניף גדול למדי של "טיב טעם" וצמוד אליו סניף של ענקית הצעצועים "טויס אר אס".
ויש כאן גם מאבטח עם שומר, שמשקיף על מיכלי כימיקלים מתקופת המנדט הבריטי, שבעין בלתי מזוינת ניתן לראות שהם חלודים למדי. הזדקקות למיכלים הללו אין באמת, אבל כשתושבי חיפה פנו לגורמים המתאימים כדי לבדוק אם אפשר להזיז או לשנע את הכימיקלים דרך הקרקע, הסבירו להם, לדבריהם, "שאם כבר ככה יש באזור הזה את הכימיקלים, בשביל מה להזיז למקום אחר בארץ?"
נכנסנו לאחד מבתי המסחר, ניסינו לברר אם למישהו בכלל אכפת מהסכנה. אחרי הכל, כל מי שמחנה את מכוניתו בחניון, נחשף למיכלים הענקיים. השפה השלטת אצל הקופאיות היא רוסית, הקושי ניכר על פניהן. קושי יומיומי, כזה שלעסוק בו בענייני איכות סביבה הוא פריבילגיה ששמורה לכאלו שלא מרוויחים שכר מינימום.
חבורת דייגים זה עתה סיימה את הקניות שלה ומעמיסה הכל למכונית: "עזוב אותי, בחייך, תגיד, חסרות לנו צרות? כימיקלים זה הבעיה שלנו? אתה יודע כמה קשה להביא משהו מהים? למרות שהחורף הזה, ברוך השם, הכל מצוין".
"לפני שבועיים הופיע באמצע הים כתם נפט ענק". בנייני מגורים סמוכים למיכל האמוניה // צילום: גדעון מרקוביץ'
זוג צעיר, הוא יליד הארץ והיא נולדה באחת ממדינות חבר העמים, מנצלים את יום החופשה שלהם לערוך קניות: "אני חושבת שכל אחד מהתושבים מודע לסכנה", היא אומרת ומוסיפה - "ממול היתה אמורה לקום שכונת מגורים חדשה, אבל בכל פעם דחו אותה מסיבות שונות שקשורות למצב כאן. מצד אחד התושבים רוצים שינוי, מצד שני יש דאגות חשובות יותר לפני".
עדות נוספת למצב הגיעה ביום שבת האחרון, עת נערכה בקריית חיים הפגנה שאליה הגיעו בקושי 200 אנשים, רובם תושבי הקיבוצים והקריות שמסביב; מקומיים כמעט לא גילו עניין. בהפגנה הוקראה עדותה של שרה דותן אלטמן, בת 72, חולת סרטן.
"נולדתי, גדלתי ואני גרה בנשר כל ימי חיי. גרתי תמיד ליד ארובות בז"ן, נשמתי וספגתי את הזיהום כל חיי, והיום אני לאחר כריתת שד מלאה כולל בלוטות הלימפה. כיום אסור לי לצאת מהבית מחשש לזיהום, ולכן אני לא איתכם בגופי, אך איתכם ברוחי.
"אין לנו בית אחר, בבקשה, הצילו את הבית שלנו מהזיהום ומהמוות. אותי כבר לא ניתן להציל, גופי כבר ללא היכר אבל את הילדים שלנו, הנוער והתושבים של כל אזור המפרץ, אפשר להציל".
אופטימיות היא שם המשחק
אף על פי שנדמה שהמאבק הזה אמור להשפיע על כל חיפאי או תושב הקריות, הרי בארוחת הצהריים באחת מהשווארמיות המשובחות שיש לחיפה להציע, דנו רק בדבר אחד: מינויו של גיא לוזון לאימון קבוצת הכדורגל מכבי חיפה השבוע. "העיקר שנפטרנו מהמורה להתעמלות ההולנדי שהיה לפניו", מתייחסים בזלזול המלצרים למאמן המפוטר רנה מולנסטיין: "אני מוכן לשלם לו מונית לשדה התעופה", מוסיף אחר, וכל חלל המסעדה מתמלא בשאגות צחוק.
דבר אחד ברור בתום הביקור הזה בחיפה. אף על פי שילדים משחקים כאן בין הבית ובין שדות הכימיקלים, פעילות המחאה האמיתית מתרחשת בשדה הווירטואלי. בחדשות המקומיות ברדיו האזורי מצטטים את דובר העירייה צחי טרנו, שמתייחס להחלטה של חיפה כימיקלים להשבית את האספקה למשק: "אדגיש כי בשנת 2011 שבתו עובדי חיפה כימיקלים במשך שישה חודשים - שישה חודשים תמימים. ואז איש בהתאחדות התעשיינים לא קפץ. למה? כי אז זו היתה השבתה של העובדים על תנאי שכר".
הרבה דברים עברו על העיר הזו בשנה האחרונה. שריפה אחת שאת אותותיה עדיין ניתן לראות בצמחייה בשכונות הגבוהות של העיר; שריפת הכרמלית, אחד מסמלי העיר, והשבתתה כבר גרמו לרוב התושבים להגיב באדישות מתוך ציפייה לשריפה הבאה.
"חשוב לזכור שיש עוד הרבה מאבקים", מזכיר גלבהרט: "בז"ן רוצים להגדיל את השטח שלהם, יש מאבק על מתקן אחסון הדלקים במסגרת תוכנית 'קרקעות הצפון'. השבוע אמנם היו סיבות לחגיגה, והרבה הצטרפו לאחר שישבו בחיבוק ידיים רוב הזמן. המאבק עוד ארוך, אבל אני אופטימי. לא בגלל מה שמתרחש במציאות בשטח, אלא כי אופטימיות היא תכונה מולדת, וזה כבר לא ישתנה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו