אתה מוחרם

שאל אותי השבוע אחד הקוראים מדוע אני משתמש מעת לעת במילים "טירוף מערכות" ולא מסתפק ב"איוולת", ב"קלקולים" או ב"טעויות בשיקול דעת". מדוע אני מטפס עד למקום הגבוה הזה.

השבתי לו דברים ברוח משפט שאמר פעם האלוף בדימוס אברהם אדן (ברן), בעת שכיהן כמבקר משרד המשטרה, לשר המנוח בר-לב. זה שאל אותו מדוע הוא מתנסח בחלק מהדוחות שלו בחריפות והוא השיב: "אדוני, אני לא יודע איך כותבים גנב בלי גימ"ל. זה לא הולך בלי. מצטער".

בר לב שמע, חייך במבוכה ועבר לעניין הבא. הוא לא הציק עוד לסרגל של המשרד בעניין הזה. אבל הוא גם לא האריך את מינויו של המבקר.

למה נזכרתי בסיפור הזה? כי בשבוע שעבר הונח על שולחן עמיתיי מיכל שבת ועוזי דיין סיפור חדש ממחלקת טירוף המערכות במדינת ישראל. סיפור קשה לבליעה, שראשיתו לפני כחצי שנה במכתב פרטי ששלח תא"ל (מיל') ש' לסגן הרמטכ"ל, יאיר נווה. תמציתו: הצעה לצה"ל להתייעל ולחסוך כסף רב באמצעות ביטול פעילות של יחידה מסוימת. זה היה החטא הנורא שלו.

תא"ל ש', 65, בעל תואר ראשון ושני בהנדסת מכונות מאוניברסיטת תל אביב, שירת בצה"ל בשורה של תפקידים, שהאחרון שבהם היה ראש מינהלת טנק המרכבה. לפני 17 שנים פרש לגימלה מוקדמת, ובעשר השנים האחרונות עבד בחוזה אישי כראש תחום פרויקטים צבאיים ב"עשות אשקלון" - חברה בת של התעשייה הצבאית.

ש' היה אחד המוחות היצירתיים והחשובים בחברה, ובמשך כמה שנים ניהל את מחלקת הרכש שלה. הוא היה בעל זכות חתימה בסכומים של מיליוני שקלים וייצג את המפעל בתערוכות ברחבי העולם, בשיווק מול חברות ענק בינלאומיות, בהשגת פרויקטים גדולים. הוא עבד מול צה"ל ומול צבאות זרים, מילא פונקציות נוספות וקצר הצלחה. ההנהלה היתה מאוד מרוצה מתרומתו לחברה.

כך עד דצמבר האחרון, כשבעקבות המחלוקת בנושא קיצוץ תקציב הביטחון, החליט לשלוח מכתב פרטי לסגן הרמטכ"ל, יאיר נווה. "פנייה זו אליך הנה על בסיס פרטי ואיננה בשם המפעל", הדגיש כבר בפתח הדברים. "לא קיבלתי מנדט לפנות בשם המפעל. לכן אני מבקש תשובה אלי בלבד ללא שום מעורבות של המפעל".

במכתב הסביר ש' לאלוף נווה איך אפשר לדעתו להתייעל ולחסוך כוח אדם וכסף רב באמצעות ביטול נוהל עבודה ובקרה מסוים בפרויקטים צבאיים. "נוהל העבודה הקיים מיושן וארכאי ומהווה בזבוז משווע של כספי צה"ל", כתב לסגן הרמטכ"ל, "הנוהג הזה אינו קיים כבר בחילות האוויר והים של ישראל, כמו גם בצבאות מודרניים ובחברות רציניות בעולם. הליך זה אינו תורם לאיכות המוצר. הוא ביורוקרטי, מעיק ומכביד על התעשייה".

המכתב היה ענייני ונבע כאמור מרצונו של הכותב לחסוך בהוצאת כספי ציבור יקרים, בלי לפגוע באיכות המוצרים שצה"ל יקבל. ש' כתב לנווה כי ישמח אם ייאות לקבלו לפגישה של כמחצית השעה, "שכן ישנם היבטים נוספים שקצרה היריעה מלספרם וקשה להעלותם על הכתב", אבל נווה לא טרח להזמינו. גם לא להשיב על מכתבו.

סגן הרמטכ"ל העביר את המכתב לטיפול ראש החטיבה הטכנולוגית בצה"ל, תא"ל חיים רובין, שהנושא נמצא בתחום אחריותו, וזה הצית אש גדולה. כל כך גדולה עד שגם בלשכת דובר צה"ל, כפי שיובהר בהמשך, התקשו השבוע לכבות את הלהבות.

בעיית אגו ונפיחות-

רובין כעס כאמור על המכתב הזה. למה בדיוק
- בעיית אגו קשה? נפיחות של אנשים שחושבים שהם יודעים הכל? אני ואפסי עוד? התנשאות בלתי נשלטת של מי שיושב למעלה והשררה משבשת את מערכת שיקוליו ותגובותיו-

ממש לא ברור. מה שכן ברור: מהרגע שהאלוף נווה העביר אליו את הצעת הייעול והחיסכון של ש', סימן תא"ל רובין את שולח המכתב כמטרה. הוא הסתער עליו כמי שהחליט לחסלו.

רובין הרים טלפון לדני כץ, מנהל עשות אשקלון, והודיע לו כי בכוונתו לנתק כל קשר ומגע עם ש'. כץ לא אהב אמנם את משלוח הצעת הייעול הפרטית, אבל העריך מאוד את ש' ואת תרומתו האדירה למפעל. לכן ניסה להגן עליו. לכן ניסה לשכנע את רובין לרדת מהעץ שעליו טיפס באופן כה תמוה.

לשווא. רובין דבק בעמדתו ואף הכריז - כך על פי ש' במכתב התלונה למבקר המדינה - "כי בכוונתו להנחות את כל יחידת הטכנולוגיות (היחט"ל) להחרים אותי ולא ליצור עימי כל מגע". הוא היה נחרץ בדבריו ונמצא מי שהתרשם שהוא גמר אומר לגרום לפיטורי ש'. הוא לא יירגע עד שהאיש יסולק הביתה.

כץ הבין מייד כי מדובר במהלך שעלול להוביל לפגיעה קשה במפעל - או לחלופין להדחת ש' - וניסה לפתור את הבעיה. ש' שימש איש קשר מרכזי בין המפעל לצה"ל "בכל הנוגע לפרויקטים רבים שבהם נוטל המפעל חלק", וקשה היה לוותר עליו. לכן יזם פגישה עם רובין (שבה נכח גם מפקד היחידה שאמורה היתה לכאורה להיפגע מהצעת הייעול של ש'), דיבר על ליבו וניסה לשכנעו לחזור בו מהחלטתו. להסכים לפתוח דף חדש.

רובין הדף אותו: לא יקום ולא יהיה, היתה רוח דבריו, הוא הינחה כבר את כל הכפופים לו להחרים את ש'. אין סליחה, אין מחילה, אין כלום. ניסיון נואש של כץ לבטל את רוע הגזירה באמצעות בכיר בצה"ל שנשלח לשדל את רובין, נכשל גם הוא. מלך הטכנולוגיות התחפר עמוק עמוק בעמדתו.

הפקודה: חרם מוחלט

הביטחון העצמי של תא"ל חיים רובין היה כנראה כל כך גדול עד שהירשה לעצמו להוציא הנחיה בכתב, באמצעות קצין בדרגת אל"מ, האוסרת על פקודיו לשוחח עם תא"ל ש'. פקודת החרם הוצאה ב-9 בפברואר השנה ונשלחה באי-מייל, בלשון צבאית יבשה, לעשרות אנשים.

וזו לשון הפקודה החמורה שלא זכורה כמותה בצמרת צה"ל: "לאור התנהלות לא תקינה של מר ש', קבע רחט"ל שאין לקיים איתו כל מפגש או שיחה. האמור תקף למפגשים מכל סוג שהוא בחט"ל, בחברה, במינהלת הרכש וכו'. רחט"ל הודיע למנכ"ל החברה על החרמת האיש. הפקודה תקפה עד אחרון אנשי מחלקת מע"מ! יש לדווח עד סוף יום א' על העברת הפקודה בענ"פים לדניאל".

למען האמת לא אני ולא מיכל שבת ולא עוזי דיין האמנו שקיימת פקודה מטורפת כזאת ושהאיש שהוציא אותה משרת עדיין בצבא. לא האמנו שקצין בכיר כל כך יורה להחרים את אחד מבכירי התעשייה הצבאית בישראל בגין הצעה להתייעלות. לא האמנו שמפקד זרוע היבשה, האלוף סמי תורג'מן - שאליו כפוף רובין ואשר נחשף לעיקרי הפרשה באמצעות פרקליטו של ש', עו"ד שלומי ציפורי - יתעלם מבקשה מפורשת של ציפורי לבטל את החרם שהטיל פקודו על אזרח.

חשבנו לתומנו שחרם כזה עלול להתרחש בצבא אוגנדה. לא בישראל.

טעינו. זה קרה בצמרת צה"ל. המסמכים בידינו. החרם ההזוי נשא פירות.

"זה הגיע למצבים אבסורדיים שבהם מגיעים נציגי החטיבה הטכנולוגית למפעל ולא מסכימים להיפגש עימי. לא מוכנים לקיים דיון בנושאים שאני מופקד עליהם, אם אני נוכח בדיון", כתב ש' למבקר המדינה (שפתח כבר בבדיקת הפרשה - מ"ג). "כך אירע במספר פגישות שבהן הגיע סרן... וסירב להשתתף בדיונים שבהם אני נוכח".

ש' לא נשבר מהחרם, אבל מעסיקיו נכנעו: לפני חודש וחצי הם מצאו תירוץ עלוב לפרידה ממנו ושלחו אותו הביתה. תא"ל חיים רובין, לעומת זאת, הבכיר שניצל לרעה את כוחו, עדיין בתפקידו. הוא לא נשרט אפילו. הוא רשאי להטיל הלאה חרמות על אנשים שאוזרים אומץ ומציעים לצבא להתייעל.

תשובה חמקנית ומגומגמת

מה אומרת הנהלת עשות אשקלון בתשובה לשאלות מיכל שבת בפרשת החרם והפיטורים? בפועל לא ממש אומרת. "ש' הועסק בחברה בניהול פרויקטים במסגרת התקשרות עם חברה בבעלותו. ההתקשרות הופסקה".

אפשר להבין את הבריחה הזאת: החברה המפטרת במצוקה כי קשה להסביר את השערורייה. היא בלתי נתפסת. מדובר באמת בטירוף מערכות שלא נמצא מי שיעצור אותו. יכולנו ללמוד זאת גם מהניסיונות לקבל את תגובת דובר צה"ל.

בשיחה הראשונה עם נציגת הדובר ביום שלישי בבוקר נאמר למיכל שבת: "אני כבר מעבירה לך את התשובה ורק רציתי להדגיש שבצה"ל לא מקובלת החרמה כשיטת עבודה. בדקתי והסיפור אינו מוכר לרחט"ל".

שעות אחדות מאוחר יותר, אחרי ששבת הציעה לנציגת הדובר לבדוק שנית את הדברים כי "יש לי ביד מסמכים", השתנתה התשובה: "אני כבר מעבירה את התשובה ורציתי לומר לך שבדקתי שוב והסיפור כן מוכר לרחט"ל. החרם כן היה, אבל הוא בוטל למחרת. הרחט"ל הוציא אי-מייל המבטל את החרם".

שבת: את בטוחה? מדוע איש לא ידע על הביטול? מדוע מנכ"ל עשות אשקלון לא ידע על כך-

נציגת הלשכה: "אנחנו נוציא בעניין הזה מכתב למנכ"ל החברה".

שבת: מאוחר מדי. האיש כבר פוטר.

דובר צה"ל בתגובה סופית כעבור יום: "הצעת הייעול של ש' נבחנה על ידי גורמי צה"ל האמונים על הנושא ונשללה מסיבות מקצועיות ענייניות. חרף זאת בחר ש', יותר מפעם אחת, להעביר את פנייתו בדרכים שאינן מקובלות בצה"ל".

לטענת הדובר, התנהלות זו ולא הצעת הייעול היא שפגמה ביחסי העבודה והיא שהביאה להנחיית ראש החטיבה להימנע מקשר איתו. "עם זאת", מוסיף הדובר, "האופן שבו נעשו הדברים מוטעה ואכן ההנחיה תוקנה תוך שהועברה לכל גורמי החטיבה..."

נאמר בלשון זהירה: התגובה מטעה. עד לפיטורי ש' לא בוטלה פקודת החרם.

הגיע זמן ליברמן-

עשן לבן עלה בשבועיים האחרונים ממשרדי פרקליטות המדינה בירושלים שם עסקו ברצינות, בפעם המי יודע כמה, בניתוח הראיות בתיק שר החוץ, אביגדור ליברמן. חריש עמוק שלא נעשה מעולם בשום תיק אחר.

כאילו הר הראיות, למי שמכיר אותו, אינו מדבר בעד עצמו. כאילו ששני שופטים בישראל, בשלום ובמחוזי בתל אביב, לא בחנו את הגרעין הקשה של הראיות ולא דחו את בקשת ליברמן לקבל חיסיון על 1,200 מסמכים וחשבונות שנתפסו במשרד של פרקליטו, עו"ד יואב מני (החשוד גם הוא במרמה). כאילו שכבודם לא אותתו שהחומר שנחשף בפניהם מבסס לכאורה חלק גדול מהחשדות החמורים של המשטרה נגד ליברמן ונגד חשודים אחרים, ובהם מיכל ליברמן, בתו של השר.

ישבו החכמים בפרקליטות והפכו כל אבן בתיק וכל טענת הגנה אפשרית; קראו וטחנו ושקלו כאילו בטיוטת כתב האישום, זו שהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין סמך את ידיו עליה, לא ניתנו לשר החוץ מספיק הנחות ומתנות (בניגוד להמלצת המשטרה, עקרו ממנה את עבירות השוחד); כאילו שאחד הזיכויים התמוהים במשפט אולמרט עלול להקרין גם על התיק הזה וצריך להסיק ממנו מסקנות.

אז נקדים ונאמר - לא, לא, לא. אפשר להשמיע צפירת הרגעה בנושא הזה: התשתית הראייתית בתיק אולמרט שונה מזו שבתיק ליברמן. אין קווי דמיון אמיתיים. אבל אפילו כן היה דמיון, אז מה-

נניח לרגע שבית המשפט העליון יחליט לא לקבל את ערעור המדינה בפרשת טלנסקי; נניח לרגע ששלושה שופטים בעליון יחליטו ששופטי המחוזי צודקים ומותר לנבחר ציבור לקבל מאות אלפי דולרים בסתר, במעטפות, במזומנים ולהחביאם בכספת; נניח שכבודם יקבלו החלטה שישראל היא ארגנטינה ומעטפות הכסף כשרות - אסור לשנות את כתב האישום תוך כדי המשפט? זה לא קורה באינסוף מקרים שבהם מבקשת התביעה לתקן את כתב האישום? מה מפחיד כל כך את נציגי התביעה-

על רקע הדברים האלה אנחנו חוזרים היום לשאלת השאלות: מתי יפרסם היועץ המשפטי את הכרעתו הסופית אחרי ששלוש פעמים נקב בתאריך ודחה אותו? האם זה יקרה בסוף השבוע הבא, או כמה ימים לאחר מכן, או ששוב לא יעמוד היועץ במילתו-

בעידן וינשטיין-לדור קשה להתנבא. מי שבכל זאת נוקב בתאריך של שבוע וחצי גג - עושה זאת על אחריותו. אני כבר לא מעז להמר.

השיניים של ברק-ארז

רגע לפני ההכרעה בתיק ליברמן, החשוד גם בהלבנת הון כבדה, נחת על שולחן הפרקליטות פסק דין חשוב של בית המשפט העליון. הכרעת דין שהיא מעין משב רוח מרענן ורוח גבית למשטרה ולתביעה במלחמתן בעברייני הלבנת ההון,

לרבות בתיק ליברמן.

פסק הדין, שאותו כתבה השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ויורם דנציגר, דחה עירעור של אזרח שבין היתר הורשע בסיוע להלבנת הון בהיקף של 1.5 מיליון שקלים.ההכרעת הדין פותחת דלת גדולה להרשעה לא רק של מלביני ההון עצמם, כי אם גם של אלו שסייעו להם בהסתרת הרכוש האסור.

מבחינת ברק אין די בהנחת היד על העבריינים המרכזיים, אלא יש לראות גם בסייענים לביצוע העבירה כאילו היו אלו שביצעו את העבירה עצמה של הלבנת הון. אסור להעניק להם הנחות כבעבר.

זה חידוש, זו בשורה, זו אולי הפתעה: היו מי שציפו ממגינת זכויות האדם שתחוס גם על אנשי הפשע הלבן. אז לא: ברק אינה הכתובת. היא לא במגרש הזה. הם כנראה התבלבלו.

אוי, האמינו לערבי

אוי, דבר נורא קרה לחבריו של המתנחל צבי סטרוק, שחטף ותקף לפני כחמש שנים יחד עם אחר נער פלשתיני, הפשיט אותו, היכה אותו באכזריות עד זוב דם ונטש אותו כפות בשדה: עונשו של המתעלל הוחמר מ-18 חודשי מאסר ל-30 חודשי מאסר בפועל. עדיין עונש קל.

השופטים בבית המשפט העליון קיבלו את ערעור הפרקליטות תוך כדי שהם מסתמכים על ממצאי בית המשפט המחוזי בירושלים שהאמין לקורבן. הנער הערבי דיבר אמת. הוא לא העליל עלילה על יקיר שבט בנימין.

על הרקע הזה קם יו"ר ועד מתיישבי בנימין, איציק שדמי, וגינה בראיון לאתר וואלה את הכרעת השופטים. בין היתר טען: "לא ייאמן איך לוקחים אדם, שלא עשה דבר, וטופלים עליו אשמה ועוד מחמירים בעונשו. כל אדם בעולם, יבוא ערבי וידביק לו עבירה שלא היתה - אם הפרקליטות תרצה, האיש יהיה בכלא".

צודק: איך מעיזים אנשי המשטרה והפרקליטות להאמין לנער הערבי ולהגן עליו בנחישות כזאת? איך קרה שהם הגישו ערעור על קולת העונש?

והעיקר: איך קורה ששופטים בישראל בחרו להאמין לערבי ולא ליהודי? לא הסבירו להם בוועדה למינוי שופטים שחלק מהמתנחלים הם מעל לחוק? שהכול מותר לחוליגנים האלה-

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו