הם קראו לו "התימני". קצין בעל עור כהה ושיער שחור, שאותו פגשו בכל פעם שנחקרו במרתפים האפלים של המודיעין הסורי. הוא היה שם ברגעים הכי קשים שלהם: כשהיכו אותם בשלשלאות, כשעקרו את ציפורניהם, כשנתנו להם מכות חשמל. הם עברו סבל שאין לתארו במילים, "השפל של השפל" - והוא, "התימני", עמד בצד, תירגם את זעקות השבר שלהם לערבית והעביר להם את דרישות החוקר הסורי בעברית. "התימני" הוא א', ערבי-ישראלי שקורות חייו הפתלתלים הביאו אותו לשרת כמתורגמן בשורות הצבא הסורי. לאורך שלוש מלחמות - ששת הימים ב-67', יום כיפור ב-73' ומלחמת לבנון הראשונה ב-82' - היה א' הפרצוף שאותו פגשו חיילים ישראלים אשר נפלו לידיהם של האויבים מצפון. הוא תירגם את דבריהם, הפציר בהם לדבר כדי להפסיק את הסבל, הציע להם כוס תה - אך גם לא חסך במכות, בעיקר כאשר חבריו הסורים היו באזור. כמעט 40 שנה עברו מאז ראו סא"ל (מיל') אורי שחק וסא"ל (מיל') צביקה טרון, טייסי קרב שנשבו במלחמת יום כיפור; אל"מ (מיל') אמנון שרון, מ"פ בשריון בזמן מלחמת יום כיפור; וסא"ל (מיל') גיל פוגל, טייס קרב שנפל לידי הסורים במלחמת לבנון, את פניו של "התימני". הם לא יודעים להסביר מדוע הסכימו להתעמת עם האדם שנכח בכל העינויים שעברו בזמן שהייתם בשבי הסורי. אולי זו הסקרנות, אולי הרצון לסגור מעגל. ייתכן גם שזו השאיפה לקבל בפעם הראשונה תשובה לשאלה כיצד הוא היה מסוגל לעמוד שם, מהצד, בשעה שהם עברו עינויים קשים, ולא לעשות דבר. ואולי זו פשוט האפשרות להתבונן בפניו של האדם שיש לו חלק בתקופה הכי קשה וכואבת בחייהם, זו שהותירה אותם חבולים ופצועים, פיזית ונפשית, עד היום. "השבי הוא המקום הכי נמוך שהייתי בו", מספר אורי, "זה להיות מוכה ומושפל, אחרים שולטים בך, בכל דבר. זה מצב של פחד מוות". הם התכנסו בהאנגר קטן ביפו, וחיכו להגעתו של מי שהיה מענם ולמרות זאת תעודת הזהות והדרכון הישראליים לא נשללו ממנו. המפגש, ראשון מסוגו בישראל, מתקיים לרגל צילומי הסרט "השובה מדמשק" של העיתונאית לינוי בר-גפן, שישודר ביום חמישי הבא ב-21:00 ברצועת "הסיפור" של הזכיינית רשת. עבור הארבעה מדובר במפגש טעון מאין כמוהו. כולם חיים עד היום עם טראומות השבי, עם סיוטים ועם לילות טרופי שינה. גם א', כיום בן 70, לא לוקח את המפגש בקלות. סיפור חייו מרתק: הוא נולד בכפר עראבה שבגליל, אך כשהיה נער ברח לסוריה במטרה לסייע למאבק לשחרור פלשתין. א' הועסק במשך שנים רבות כמתורגמן על ידי שירותי הביטחון הסוריים, הצטרף למשלחת הפלשתינית לוועידת השלום ב-91' ואף כיהן כסגן שגריר פלשתין בליגה הערבית. כאשר ביקש לשוב לארץ, בחרו שירותי הביטחון לא לחקור אותו - וזאת חרף שנותיו הרבות בשירות אויבי ישראל. כיום, מצליח א' להחזיק גם באזרחות ובדרכון ישראליים וגם בדרכון דיפלומטי סורי. ניכר שההחלטה להתעמת עם פדויי השבי קשה עליו, ובדרך ליפו הוא סובל מקוצר נשימה ונאלץ לעצור בבית החולים כרמל כדי לקבל טיפול. בינתיים, ביפו, מעלים הארבעה זיכרונות קשים מימי השבי. "כמה שאדם יהיה בעל יכולות תיאור ציוריות", אומר צביקה, "אי אפשר להסביר מה זה לקבל מכת חשמל, מה זה להיכנס לתוך הצינוק". להאנגר מגיע א' מלווה בעו"ד חיים נתיב, איש שב"כ בעברו ומי שאיתר את "התימני" ושיכנע אותו להיפגש עם מי שהיו מעוניו. הוא לא נתקל בפרצופים מחייכים. "אתה בכלל מכיר אותנו? זוכר אותנו-" שואלים ארבעת פדויי השבי. א' זוכר שאמנון היה בשריון, ושגיל היה טייס במלחמת לבנון. הם לוחצים ידיים, וא' אומר להם שהוא שמח לראותם. הקצינים תוהים למה. כשהוא מתנצל על שחש ברע והתעכב, אמנון מציע לו בציניות כוס תה. "תמיד באת עם החיוך הטוב הזה, ונתת כוס תה שהיה כל כך מתוק שעד היום אני לא יכול לשתות מתוק", הוא אומר. אמנון מספר שברגעי החקירה הראשונים, לפני העינויים, א' היה מציע לנחקרים תה. "זה היה מתוק אימים ואני בקושי בלעתי את זה", הוא נזכר, "פעם אחת, אחרי ששתיתי את התה אמרתי לא' ולקצין החוקר: 'תגידו דוגרי, אם קצין שלכם ייפול אצלנו, הוא ידבר-' הם השתתקו לגמרי ופתאום אמרו לי שאני שקרן, שאני קצין מודיעין ושאני יודע ערבית. אמרתי להם שאני לא מבין מילה בערבית, וא' אמר לי 'אבל אמרת דוגרי'. עניתי לו שזה בכלל בעברית ושאני לא יודע שום דבר בערבית חוץ מאשר כמה קללות. אשר יגורתי בא לי, הם כיסחו אותי מכף רגל ועד ראש, עם ברזלים ומקלות". כמעט 40 שנה אחרי, עכשיו "התימני" נמצא במעין חקירה. שבוייו לשעבר שואלים אותו מה היה תפקידו, מי האנשים שהיו איתו, איך הרגיש כשהיה שותף לעינויים בחקירות ואיך נראו בעיניו הקצינים הישראלים. "הפעם הראשונה שראיתי לוחם ישראלי היתה ב-67', במלחמת ששת הימים", נזכר א', "היו לי רגשות מעורבים, הבטתי בו כאויב שבא להרוג אותי ולכבוש את ארצי. על השבוי אני מביט כעל אדם חסר אונים, כמו תינוק. איך אפשר לראות מישהו מכה תינוק שלא יכול להגן על עצמו-" למרות התחושות הקשות שהוא מתאר, בזמן אמת א' לא עשה דבר. מייד כשנפל שבוי ישראלי לידיהם, החיילים הסורים היו קוראים לו לבוא ולסייע בחקירות. במלחמת יום כיפור הזדמנה לא' הרבה עבודה: לא פחות מ-65 חיילי צה"ל נפלו בשבי הסורי במלחמה ההיא, 23 מהם היו קצינים. "חלק מהקצינים היו אמיצים יותר, וחלק שיתפו פעולה ישר ואמרו שלא צריך להכות אותם או לענות", הוא משחזר, "יש הוראות שבתחילת השבי, ביום או ביומיים הראשונים, מוטב שהשבוי יחזיק מעמד. את זה אני אומר מניסיון". אורי שואל את א' אם היה קורא את המכתבים שקיבלו השבויים ממשפחותיהם בישראל. הוא מהנהן בחיוב. אורי מספר שהיה מקבל את המכתבים מאשתו באיחור, וכעת הוא מבין למה. "המכתבים היו על דף סטנדרטי של הצלב האדום, שלא היה גדול. מי שכתבה ארבעה-חמישה משפטים באותיות גדולות, המכתב הגיע ליעדו מהר. אשתי כתבה קטן וצפוף, כי רצתה להגיד הרבה, וכנראה א' התעצל לקרוא את זה במהירות". בהמשך מפרט אמנון באוזניו של א' את אחד הרגעים הקשים שעברו עליו בשבי. "אני זוכר שבאחת החקירות החזירו אותי לצינוק, התחילו לכסח אותי ופתאום אתה הופעת. הזזת אותם, הרמת לי את הסנטר והכנסת לי אגרוף". "אני-" שואל א' בפליאה, ואמנון עונה בנחישות, כמעט בצעקה, "כן, אתה". הארבעה מפקפקים בתשובות שמספק להם א'. כשהם משמיעים באוזניו את שמו של האדם האחראי שעבד איתו - שנקרא בפיהם "אבו פיג'מה", שכן הוא היה מי שחילק להם פיג'מות כשהשתפרו במעט תנאי השבי שלהם - א' טוען שאינו זוכר אותו. כשאורי שואל איך הרגיש כשראה שמצליפים בהם ומענים אותם, א' טוען שלפעמים יצא מהחדר כי לא יכול היה לראות את הכאב. כאשר הם שואלים מה קרה לסא"ל אבי לניר ז"ל, הטייס הישראלי הבכיר ביותר שנפל בשבי במלחמת יום כיפור, א' טוען שהוא לא מכיר את המקרה שלו. הנוכחים מזכירים לא' שגופתו של לניר הוחזרה לישראל מסוריה ועליה סימני עינויים קשים, ואת עדותו הברורה של טייס ישראלי ששוחח עם לניר בבית חולים סורי ושמע ממנו ש"הם שברו לי את העצמות", אולם הוא ממשיך לטעון שלא ידוע לו על מישהו שמת בשבי. "באלוהים", מוסיף א', "אם זה קרה, אני לא הייתי מעורב בחקירה. עברו כמעט 39 שנה", נימק, "שכחתי הרבה נתונים, אפילו שמות אני לא מצליח לזכור. לא דמיינתי שביום מן הימים מישהו ישאל אותי על הדברים האלה". "אני לא מאמין לו", אומר אורי אחרי המפגש, "אבו פיג'מה היה המעסיק, זה ששכר אותו וזה שגייס אותו. לא יכול להיות שהוא לא מכיר אותו, כי הוא היה איתו לאורך כל הדרך. גם סיפור כזה כמו של אבי לניר, כל המוחבראת (שירותי הביטחון הסוריים; בא"א) דיברו עליו. לא יכול להיות שדווקא במקרה הזה הוא לא נכח". אמנון מהנהן בהסכמה. "האגרוף שהוא נתן לי לא בהכרח כאב, אלא ממש העליב. 'התימני' היה החבר הכי טוב שלי שם, הוא תמיד חייך, דיבר בעברית עדינה, נתן תה. היה ברור לי שהוא עשה את זה כדי להראות לחבר'ה שגם הוא כזה, שהוא שייך אליהם, אבל זה היה מעליב. עד היום אני מחזיק את זה פה". "האכזריות היא משהו שלא נתפס אצלי", מוסיף אורי, "עד היום אני לא מאמין לו. העינויים האלה הם בלתי אנושיים, והמתורגמן היה צריך לתרגם כל מילה. הרי מתי התחלת לצעוק? רק כשהכאב היה כבר בלתי נסבל. ומי אם לא הוא היה יכול להיות שם כדי לתרגם, הרי אף אחד מהסורים לא דיבר עברית. במפגש איתנו א' שם על עצמו מין מסיכה כזאת. הוא אמר הרבה דברים כדי לרצות אותנו". עבור גיל פוגל, טייס קרב שמטוסו הופל במלחמת לבנון הראשונה ושהה בשבי הסורי כמעט שנתיים, המפגש עם המתורגמן מהשבי קשה במיוחד. "עד אותו רגע זה היה הסרט שלי, מזווית הראייה שלי", הוא אומר, "ועכשיו פתאום בא מישהו אחר ואומר 'הייתי בסרט הזה, וראיתי אותו מזווית אחרת'". א' מספר שגיל היה השבוי האחרון שחקר בסוריה, אבל הראשון שעורר בו הערצה של ממש. "אני זוכר שהתרשמתי מאומץ הלב שלך", הוא נזכר, "היית אמיץ, החזקת בגירסה הראשונה ולא השפיע כל מה שעבר עליך. זה הרשים אותי מאוד". הסורים עינו את פוגל כדי לדעת מי הפציץ את סוללות טילי הקרקע שלהם, ובמשך שנתיים הוא לא גילה שהשתתף בכוח המפציץ. באחת החקירות אף ביים גיל רגע שבירה, שבמהלכו סיפר למעניו על סוג הנשק שבו השתמש, לכאורה, חיל האוויר. "אמרת לנו שאתה חייל סדיר ושעברת קורס על 'שרייק' (טיל נגד קרינה שלא נעשה בו שימוש בתקיפה; בא"א)", אומר לו א'. ברגע הזה חש גיל הקלה מסוימת: 30 שנה אחרי, א' מאשר למעשה שהחוקרים הסורים האמינו לשקרים שסיפר להם. "הרגשתי קצת שאני עדיין בחקירה", הוסיף פוגל לאחר המפגש, "כאילו אני צריך להמשיך ולשחק מולו את המשחק הזה ולא לספר. הוא היה שבוי 30 שנה בקונספציה הלא נכונה". לקראת תום הפגישה, נדמה שא' עדיין לא מבין עד כמה השפיעה תקופת השבי על מהלך חייהם של הארבעה. לפני הפרידה, הוא מצהיר בפני בני שיחו כי הוא "שונא אלימות, שונא מלחמות ושוחר שלום. אני מקווה שאין לכם מושג רע עלי מאותם ימים", הוא מוסיף, "אני מאמין שהחוויה הזו היתה קשה לכם, אבל ברוך השם היא עברה ואתם חיים". הארבעה המומים. "נשארנו נכים", עונה לו אמנון בפנים חתומות. "לא", התכווץ א' בכיסאו. "כן, כן, וזה חשוב שתדע", ענה, "עשו לנו רע, לא סתם חוויה קשה. עד היום נשארנו נכים, עם בעיות נפשיות ורפואיות. נכים". גם לאחר שפגשו בו פנים מול פנים, מתקשים פדויי השבי להאמין שהאדם שסייע לצבא הסורי בשלוש מלחמות חי כיום במדינת ישראל. "אני לא מצליח להחליט אם לצחוק או לבכות", אומר אמנון, "זו תחושה של פספוס. הוא נמצא בידיים שלנו, והמודיעין שלנו מניח לו". אורי דווקא מרחם עליו. "זה אדם שאין לו זהות", הוא אומר, "ברח כנער מישראל לסוריה, אחר כך לתוניסיה ובהמשך חי במצרים. הוא לא מסתגל. מנסה לרצות את כל העולמות, ולא שייך באמת לאף אחד מהם". בסוף הפגישה, אמנון עדיין מתקשה לקבל את התשובות שסיפק לו האדם שראה בעיניו את העינויים שעבר. "זה הכעיס אותי שהוא אמר שאנחנו לא נכים", אמר, "אני יודע שאם הייתי נוקט אלימות כלפיו זה היה מוריד מהערך שלי. אני חושב שהוא פחד, כל כמה דקות הילדים שלו התקשרו והוא אמר להם 'בסדר, בסדר'. הוא היה מאוד מתוח, ואני אמרתי לעצמי שירגיש טיפה ממה שאני הרגשתי שם. עשה לי די טוב, במרכאות, לדעת שהוא לא לקח את המפגש הזה בקלות. מה יש, שיסבול קצת. גם לי זה סגר מעגל".
* * *
"המארחים שלי בכפר הכירו בינינו, ואפילו הצטלמנו יחד", שיחזר, "סיפרתי לו שאחד מהחברים שלי היה שבוי ושהוא מכיר אותו מהשבי ושאלתי אם הוא היה מוכן להיפגש. את הרעיון לקחתי מהמודל הדרום-אפריקני לפיוס. שם, כאשר נגמר האפרטהייד התקיימו מפגשים שבהם איפשרו לאנשים להתנצל וכל מי שהגיע למפגשים האלה לא נענש. הצעתי לא' לפעול לפי אותו מודל, והוא הסכים".
החבר, שביקש להישאר בעילום שם, החליט בסוף לא להיפגש עם א'. "חלק גדול מהשבויים עברו עינויים קשים, ממש גיהינום. הם סגרו ונעלו את הפרק הזה בחייהם. אני לא יודע למה א' הסכים, אולי הוא רצה לנקות את עצמו קצת, לפחות כלפינו. העבודה שלי בשב"כ לימדה אותי שבני האדם מורכבים ומלאי ניגודים.
"החיים לימדו אותי לא להיות שיפוטי, וא' נראה מורכב ומלא ניגודים, ובסופו של דבר הוא רק בן אדם. גם בזכות היכרות עם אנשים כאלו אני גאה על הזכות שהיתה לי לשרת בשב"כ במשך 30 שנה".