המעמד מחייב

"מתחייב אני למלא את תפקידי בנאמנות ולעשות כל שביכולתי על מנת להגן על החוקה של ארה"ב, לשמור עליה ולהבטיח את המשכה. שכה יעזור לי אלוהים". אחרי שיאמר את המילים האלה, יהפוך היום בצהריים (שעון וושינגטון) דונלד טראמפ לנשיא ה־45 של ארה"ב; ברק אובאמה יהפוך אז לנשיא לשעבר. רגע אחד שבו משתנה העולם. בכל זאת, כמה פעמים בחיים זוכה אזרח העולם לראות מיליארדר ניו־יורקי ססגוני, כוכב ריאליטי ופרפורמר מקצועי נכנס לבית הלבן, כנגד כל הציפיות והתחזיות?

אגב, את המילים "שכה יעזור לי אלוהים" הוסיף הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון באופן ספונטני. מאז הפך הביטוי למסורת בטקס ההשבעה, אף שאינו חלק מהנוסח החוקתי המחייב. המתח הזה, בין הספונטניות לנוסח שהשתמר במשך שנים, הוא אולי כל הסיפור כולו. 

 

נשיא הטוויטר הראשון

כמו רבים לפניו במועדון האקסקלוסיבי של נשיאי ארה"ב, טראמפ ידע כבר בראשית הקמפיין שלו כי הבוחרים באמריקה מבקשים לבצע תיקון כשהם בוחרים נשיא, בייחוד אם דמותו מכילה את אותו שילוב בלתי מוסבר שנותן להם השראה. ב־1960, כשאייזנהאואר בן ה־70 סיים שתי כהונות, בחרו בג'ון קנדי הצעיר ממנו בעשרות שנים ולא בסגן הנשיא המכהן; ב־76', אחרי ריצ'רד ניקסון המושחת ויורשו ג'רלד פורד שחנן אותו, אמריקה רצתה את הדבר הכי רחוק שאפשר מנשיא מושחת, ובחרה במגדל בוטנים אוונגליסט, שכנראה מעולם לא אמר מילת שקר, ג'ימי קרטר; כשקרטר נתפס כנשיא גמלוני וחסר מעוף שהעולם בז לו, הלכו שוב לכיוון אחר ובחרו בשחקן בינוני בשם רונלד רייגן, שידע לעמוד על שלו ולהיות איש המכירות של אמריקה מבחינת העולם. 

אובאמה השכיל אף הוא לפרוט על הרגש הזה. אך אחרי שמונה שנים שכח כי מה שהעלה אותו לשלטון - הכמיהה לנשיא גדול מהחיים - יכול גם להביא את יריבו הפוליטי, דונלד טראמפ, לבית הלבן. 

אמריקה רצתה שינוי, והיא קיבלה את הנשיא הראשון שמעולם לא היה בעל רקע פוליטי או צבאי. המסר עבר היטב בקלפי, ועכשיו תפקידו של טראמפ לבצע קמפיין מסוג אחר - קמפיין מול הממסד של שתי המפלגות. הרי מבחינתו הקמפיין מעולם לא נגמר, והמירוץ לבחירתו מחדש ב־2020 כבר בעיצומו. הרבה מוסכמות הולכות לעוף מהחלון בשדרות פנסילבניה 1600, וטראמפ יהיה נשיא הטוויטר הראשון - על כל המשתמע מכך. 

נכון, היו כאלה השבוע שביקשו להזכיר כי הילארי קלינטון, המועמדת הדמוקרטית, קיבלה 2 מיליון קולות יותר מטראמפ - אבל זה לא רלוונטי. האסטרטגיה של טראמפ נבנתה על פי המודל של זכייה ב־270 אלקטורים. האסטרטגיה של הילארי, להבדיל, היתה "עכשיו אני כי ההוא הלך", כפי שאומר השיר, והעם - ובייחוד מצביעי הצווארון הכחול, שהרגישו כי אובאמה הצטרף לאליטה של החופים - לא קנה את הסחורה. מי שבא היום בטענות לטראמפ ולבוחרים האמריקנים, שיבוא בטענות קודם כל אל עצמו. וגם אל אובאמה. 

גם היום, חודשיים אחרי הבחירות, רבים עדיין מתקשים לקבל את ניצחונו של טראמפ. זוכרים את בגין ב־77'? זוכרים כיצד בן אהרון וקהילת המפא"יניקים סירבו לקבל את ניצחונו? נראה שגם באמריקה של היום יש מי שלא היו מהססים להחליף את העם. כאלה הם הליברלים החדשים. בקליפורניה ובניו יורק מתקשים לקבל את אמריקה האדומה.

"לא מפר הבטחות". שליחנו לוושינגטון עם טראמפ

אמנם הטקס היום מתקיים זו הפעם ה־58, אבל הפעם מדובר ברגע היסטורי של ממש, לא דומה לשום דבר שהכרנו. קשה לחשוב על אדם שלא ממתין כבר למפגש הראשון בין הנשיא החדש טראמפ לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין; שני מנהיגים עתירי כסף ואגו, שיחסיהם יהפכו לסיפור העולמי הגדול של השנים הקרובות, כשסין חזק בתמונה. 

אבל סבלנות, הפרוטוקול קודם לכל. הצפוי הופך בלתי צפוי, האויבים של אתמול אולי יהיו השותפים של מחר. הקלפים שנטרפו בעידן אובאמה מציגים לנו "אס" חדש (הצאר פוטין), ומלך (ליתר דיוק סולטן) חדש - ארדואן. איתם טראמפ יצטרך לסגור עסקאות. זו הירושה שאובאמה השאיר לו. 

 

ג'קסון פינת טראמפ 

מתנגדיו של טראמפ, הן בפריימריז והן בבחירות הכלליות, שכחו פרט אחד חשוב: כשאתה מותג־על, קשה לשנות את הדרך שבה אתה נתפס בעולם. הם ניסו לשווא לצייר אותו כמתנשא, כמנותק מהעם, כחסר כל הבנה פוליטית - אך בעוד הם עשו זאת, הם שכחו כי מבחינת הבוחר כלל לא משנה מה הוא עשה בעבר, אלא בעיקר מה הוא מייצג בהווה. די להסתכל בפילוח הבוחרים - הן בפריימריז והן בבחירות הכלליות - כדי להבין כי מי שקיווה להטיל דופי באישיותו של טראמפ נכשל באופן טוטאלי. 

בפריימריז הוא ניצח ברצועת החוף, היכן שג'ב בוש היה אמור להיות הפופולרי ביותר; במדינות השמרניות האוונגליסטים בחרו בו, ולא בטד קרוז השמרן; שיעור הבוחרים ההיספנים שתמך בו בנובמבר עלה על זה שתמך במיט רומני, למרות הניסיון לתאר אותו כאויבם; וכמעט חצי מהנשים בבחירות נתנו לו את קולן - אף שתואר כשוביניסט חסר תקנה (קשה לשכוח את ההקלטות שלכאורה הרסו את הקמפיין שלו). 

הבחירות הכלליות הבהירו חד־משמעית - העם לא רצה שהאליטות יגידו לו מה לחשוב ולמי להצביע; העם החליט כי דווקא אדם שבא משורות האליטות הוא האדם הכי מתאים להפיל את שלטון הממסד, כלומר אנדרו ג'קסון גירסת 2016. למה ג'קסון? כי ג'קסון היה נשיא פופוליסטי, שלא פחד להילחם במגזר הבנקאי כאשר הבין כי הוא מוטה לטובת העירונים ומפלה לרעה את אנשי הפריפריה.

אך ג'קסון לא רק נלחם מלחמת חורמה באליטות. הוא גם חרת על דגלו את הלאומיות האמריקנית, ולא ראה כל סתירה בין קידום זכויות הפרט לבין יצירת אמריקה חזקה, שמצהירה בריש גלי במה היא מאמינה; אמריקה שגאה ומכבדת את עצמה לפני שהיא קדה קידה למדינות אחרות כדי למצוא חן. מבחינת ג'קסון, המערכת הפוליטית היא בבואה של האדם הפשוט, אך כשהיא הופכת לישות בפני עצמה יש לנפץ אותה לרסיסים, גם אם צריך לצאת חוצץ נגד המפלגה שלך. המסר הזה עבד עבור הנשיא השביעי, והוא עבד (לפחות בבחירות 2016) עבור הנשיא ה־45. אין להתפלא, אם כן, שהשבוע דיווח ה"ניו יורק טיימס" כי נאום טראמפ יהיה קצר, קליט וגדוש מוטיבים ג'קסוניים. 

הזדמנות לאחות את השברים של אמריקה. הכנות להשבעה במתחם הקפיטול, השבוע // צילום: אי.פי.אי

לא מן הנמנע כי טראמפ יבקש להדגים את המדיניות הג'קסונית הזאת, של גאווה אמריקנית, גם בביטול מרכיבים מסוימים במדיניות החוץ שקידמו שתי המפלגות לאורך דורות: החל מביטול הסכמי הסחר החופשי, וכלה בהעברת השגרירות לירושלים. ביום שלישי שוחחתי עימו, וגם עם יועצתו הבכירה קליאן קונוויי, אחת מאדריכלי ניצחונו בבחירות. הזכרתי להם את הדברים שאמר לי באחד הראיונות. 

מר טראמפ, לא שכחת את הבטחתך בעניין העברת השגרירות לירושלים? 

"ודאי שאני זוכר את מה שאמרתי לך לגבי ירושלים. מובן שלא שכחתי. אתה יודע שאני לא אדם שמפר הבטחות".

טראמפ, כמו טראמפ, הופך כל דבר להפקה של ממש. כשיעביר את השגרירות לירושלים, יהיה קשה לפספס. את הפרטים הרלוונטיים, האיך והמתי, הוא כרגע שומר קרוב לחזה. 

 

המפקד העליון, המפיק העליון

מי שאמון על ההכנות לאירועי ההשבעה הוא תום באראק, שסיפר השבוע ל"ניו יורק פוסט" כי טראמפ מעורב בהן עד הפרט האחרון. למרות הפצרותיו של באראק שינוח וייתן לו לנהל את האירוע הססגוני, טראמפ מבין כי בכל מה שנוגע להגשה, לתצוגה ולוויזואליה - אין הזדמנות שנייה. ההתרשמות הראשונית של העם ממנו צריכה להיות מוצלחת ככל האפשר, ולכן הוא מקדיש את כל כולו להשבעה. אין מה לעשות, הדנ"א של האיש הוא דנ"א של איש עסקים ואיש טלוויזיה: שואו ביזנס מהלך. נראה כי גם במהלך נשיאותו יהיה טראמפ, נוסף על היותו המפקד העליון, גם המפיק העליון. את המדיניות יבצע הקבינט, אבל את השיווק יעשה טראמפ ביד רמה, כפי שעשה בבחירות ואף במהלך תקופת הביניים בין ניצחונו לבין השבעתו, כשהתרוצץ ממפעל למפעל והשיג הסכמים לשמירת מקומות עבודה; הוא יצר את סדר היום בטוויטר והקפיד שכל הופעותיו יביעו מסר קליט - גם אם קצת מתלהם. בכך, למעשה, הרגיל את הצופה בבית לקצב נשיאותי ייחודי, עוד לפני שקיבל את המפתחות לבית הלבן.

אירועים רבים נערכים השבוע בוושינגטון. הם החלו ב־15 בחודש, כבר ביום ראשון, עם הציוץ של טראמפ שלמעשה בא להכריז על תחילת החגיגות. האירועים הגדולים והרשמיים היו צפויים להתחיל אתמול, עת טראמפ וסגנו מייק פנס תיכננו להגיע לבית הקברות הלאומי בארלינגטון, מחוץ לוושינגטון, לטקס הנחת זרים. 

טראמפ. כדאי לו להיזהר משימוש מוגזם בטוויטר // צילום: אי.אף.פי

מאוחר יותר היה צפוי להתקיים מופע חגיגי באנדרטת לינקולן, תחת הסיסמה "להחזיר את אמריקה לגדולתה". כן, אותה סיסמה קליטה שהביאה לו את הניצחון. משפט שתחילה זילזלו בו - אבל הפך לסיסמה מנצחת. הטקס היום בגבעת הקפיטול יכלול גם תפילות מצד שורה של אנשי דת, כולל רב. כך זה באמריקה: אין דת רשמית, אבל מוסד הדת מקבל מקום של כבוד בסמלי השלטון, שכן האמריקנים מאמינים כי החתירה לחופש היא גם דרך לשרת את האל. כבר בדצמבר טראמפ החזיר לאופנה את השימוש ב"חג מולד שמח" ולא ראה בכך שום עלבון עבור אלו שאינם נוצרים, לרבות בתו היהודייה איוונקה וחתנו היהודי ג'ארד קושנר. 

גם העובדה שבחגיגות לא ישתתפו ידוענים רבים, בניגוד להשבעות קודמות, היא יתרון ולא חיסרון מבחינת הנשיא. באראק אמר כי טראמפ שואף שהחגיגות יראו כי הוא בא לוושינגטון כדי להתחיל במלאכה, לא כדי לחגוג. "מדובר באירועים שחוגגים את העובדה שאמריקה חזרה לעבוד", הסביר באראק ל"ניו יורק פוסט".

 בציוץ של טראמפ מ־23 בדצמבר הוא נקב בזהות הכוכב שישתתף באירוע - "העם". טראמפ רוצה השבעה עבור מעמד הצווארון הכחול. כן, דווקא טראמפ, איש העסקים שחי במגדל טראמפ, הפך להיות מזוהה יותר מכל עם הפועלים במדינות מוכות האבטלה. 

לפני ההשבעה אמורה לצאת לעולם התמונה שהיא גם המסר. מסר האחדות: לפי המסורת, אל טקס ההשבעה בגבעת הקפיטול יוצאים מהבית הלבן הדיירים הישנים, מלווים באלה החדשים. הפעם התמונה הזו חשובה יותר מתמיד, אם שואפים לחבר את שבריה של אמריקה המפולגת - בעיקר על רקע ההפגנות והחרמתם של מחוקקים דמוקרטים את הטקס. גם בכך טראמפ יבצע מחווה לאנדרו ג'קסון, אם כי לא במתכוון: ג'קסון הוא שהחל את המסורת הזו ב־1837, כאשר העביר את המושכות לנשיא הנבחר מרטין ואן ביורן. 

 

נאום לדורות

קשה לזכור מתי בפעם האחרונה נאום ההשבעה של הנשיא הנבחר עורר עניין כה רב. בנאום יבקש טראמפ לשרטט את החזון שלו לאמריקה בארבע השנים הבאות. לנאום הזה יש רק מקבילה אחת, והיא נאום מצב האומה שהנשיא נושא בפני הקונגרס מדי שנה בשנה.

הרטוריקה החזקה ביותר של טראמפ באה לידי ביטוי כאשר הוא מדבר ללא טקסט כתוב, כאשר השליך לאשפה את המסרים שהכינו לו עוזריו וכאשר הפליג למחוזות משעשעים ועממיים. כך הוא יצר עניין ושבה בקסמיו את תומכיו ואת התקשורת, וכך העביר את המסרים הקליטים ביותר. אלא שהפעם המעמד מחייב אותו להוריד הילוך, ורוב הסיכויים שהוא אכן יעשה זאת. הוא מבין כי אם ברצונו להוכיח לכל מבקריו שהוא מוכן למשימת חייו, התנהלותו ביום ההשבעה היא קריטית.

כשייגש למיקרופון אחרי השבעתו, אחרי מטח הכבוד של 21 התותחים, הוא ייאלץ לדבר כמו קודמיו בתפקיד. הפעם אין מקום לאלתורים, והוא ייאלץ לתמצת את ה"אני מאמין" שלו לארבע השנים הבאות במונחים שיהיו מובנים לאליטות בוושינגטון, לליברלים בניו יורק, לפועלים בוויסקונסין ולחקלאים באיווה. 

דבר אחד טראמפ יודע לעשות טוב יותר מכל פוליטיקאי אחר: לפשט את המסר. השאלה היא אם הוא יוכל לעשות זאת במעמד כה פורמלי. טראמפ יישא נאום מכונן, גם אם לאורך ההיסטוריה נשיאים אמריקנים ראו כיצד להיסטוריה תוכניות משלה. בשנת 2001, כאשר ג'ורג' בוש הבן נשא את נאומו, הוא לא הזכיר את המילים "טרור" ו"עיראק", אבל שתי סוגיות אלו למעשה עיצבו את שמונה שנות כהונתו. 

ככלל, נאומי ההשבעה משקפים בראש ובראשונה את הנואם ואת הסמל שבדמותו, ולא את מדיניותו בפועל. כך, למשל, ייזכר נאומו של ג'ון קנדי מפני שסימל את ההבטחה לשינוי, ומפני שביקש מהעם "לא לשאול מה המדינה תעשה למעני, אלא מה אני אוכל לעשות למען המדינה". 

אחת מאדריכלי הניצחון. ביסמוט עם היועצת הבכירה לטראמפ, קליאן קונוויי

אין ספק שאמריקה לא ראתה נשיא בעל ניסיון פוליטי כה מועט נשבע אמונים. יש הטוענים כי מדובר ביתרון. טראמפ לא חייב דבר לאף אחד, והוא יהיה הנשיא העצמאי הראשון שיילחם את מלחמתה של אמריקה הממוצעת בממסדים של שתי המפלגות. מבחינתו, אם ימשיכו לתקוף אותו משני הכיוונים, הוא יעלה על המסלול הבטוח לניצחון ב־2020. כבר כתבנו: הוא מותג, ולכן מתקפות רגילות, כואבות ככל שיהיו, לא גורמות נזק מוחשי. עובדה: האיש נכנס לפוליטיקה ביוני 2015, ומושבע לנשיאות בינואר 2017.

כדי למצוא מקבילה לחוסר הניסיון הפוליטי של הנשיא, הזכיר לנו השבוע המגזין "טיים", צריך ללכת עד אייזנהאואר. כמו טראמפ, גם אייק נכנס לבית הלבן כדמות חדשה בפוליטיקה - אבל להבדיל מטראמפ, הוא בכל זאת היה המפקד העליון של בעלות הברית. טרומן, שאותו ירש אייק ב־1953, ריחם על מחליפו. הוא ייכנס לבית הלבן ויתחיל לתת פקודות, הניח טרומן, אבל שום דבר לא יתבצע, שכן הבית הלבן אינו מתנהל כמו הצבא. ומה עם טראמפ? הוא דווקא רגיל לחלק הוראות ולהפעיל צוות עובדים. 

ואם כבר הזכרנו את מנהגי 20 בינואר, ידוע שגם המועמד האומלל של הבחירות, המועמד המפסיד, מוזמן לטקס. מאז הבחירות ירדה הילארי קלינטון למחתרת. לליל הבחירות ב־8 בנובמבר היא הגיעה בידיעה שהיא מנצחת ומנפצת את תקרת הזכוכית. בסופו של יום, הדבר היחיד שהתנפץ היה האשליות שלה. לא כך היא תיכננה את היום הגורלי, מה שאפשר לומר גם על כלי התקשורת בארה"ב. העיתונאים הכוכבים הלכו לסקר את הניצחון של הילארי, השאר נשלחו למטה המפלגה הרפובליקנית. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

אבל עם כל הכבוד להילארי קלינטון (שחשבה כי תעשה היסטוריה בתור הנשיאה הראשונה) ולמישל אובאמה (אישה שרבים במחנה הדמוקרטי ישמחו אם תצליח היכן שקלינטון נכשלה), הרי דווקא מלניה טראמפ, דוגמנית העל לשעבר, צפויה להיות הכוכבת הגדולה היום בטקס. באראק אמר לאחרונה  לרשת ABC שבמהלך האירוע היא תזכה לבולטות רבה. "אבל אני רוצה להשאיר מקום להפתעה", הוסיף ולא פירט. 

 

ללמוד מטעויות אובאמה

בשנת 2009, עת ברק אובאמה הושבע לראשונה כנשיא, נרשמו רגעים של בלבול ומבוכה. כששופט בית המשפט העליון ג'ון רוברטס השביע את הנשיא ה־44, החל אובאמה לומר את השבועה עוד לפני שהשופט סיים לדבר. התוצאה: הם דיברו בו בזמן, כשכל אחד מפריע לדברי האחר. מבחינת מיליוני רפובליקנים, זה היה הרמז הראשון לכהונה כושלת של אחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארה"ב. 

במיטבו כשהוא זורק לפח את הטקסט שהכין מראש. הנשיא הנבחר טראמפ, השבוע // צילום: אי.פי.אי

לאמריקה כבר היה נשיא שלא נלקח יותר מדי ברצינות: וויליאם הנרי הריסון. התוצאה: בטקס ההשבעה שלו ב־1841 הוא רצה כל כך להרשים את הקהל, ונשא נאום שנמשך כשעתיים - הארוך ביותר בתולדות הטקס. מטראמפ כנראה אין טעם לצפות לנאום באורך דומה. זו לא כוס התה שלו, הוא מעדיף מסרים קצרים ומדויקים בטוויטר. 

אבל גם בחזית הזו כדאי לו להיזהר: אם בארבע השנים הקרובות יתיש את הבוחר האמריקני עם ציוצים תכופים מדי, וינצל את הרשת החברתית כדי להשתלח בכל מי שיוצא נגדו, האמריקנים עלולים להפנות לו עורף. 

 

נשיא העולם 

נשיאותו של טראמפ מתחילה היום רשמית בעולם שעובר שינויים כבירים. אירופה, שעדיין מתנהלת לפי ערכים שהיו נכונים אחרי מלחמת העולם השנייה, לא תופסת את זה. דווקא טראמפ יקבל את הייחודיות הרוסית, הסינית, הטורקית. 

האם, כמו ניקסון - שסיים את המלחמה בווייטנאם והפשיר את היחסים עם סין - יצליח טראמפ להביא לסיום מוצלח של הלחימה באפגניסטן, למגר את דאעש ולפתוח עידן חדש ביחסים עם רוסיה ועם סין? אם צריך לחסל את דאעש כדי להגן על אמריקה, הוא לא יהסס לשתף פעולה לשם כך עם פוטין ועם ארדואן. ייתכן שעצם החשש ממה שהוא עלול לעשות כנשיא יספק לו את מרחב התמרון (והכבוד) הדרוש לביצוע מהלכים מסוג זה. יותר מהכל, ייתכן שטראמפ יעניק ליריבי ארה"ב את התחושה שאיתו עדיף להם להגיע להסכמות. הוא מתכוון לנצל את מדיניות הפנים שלו כדי להשפיע על יחסיו עם מנהיגים זרים - וגם להפך: הוא לא יהסס למנף את המשברים הפנימיים כדי לחזק את מעמדו מול מנהיגי העולם.

וכיאה לאיש עסקים ססגוני כמותו, הכל צריך לקרות בגדול. בעידן טראמפ תוכניות הפוליטיקה ותוכניות הבידור יהיו פופולריות כמעט באותה המידה, אבל אסור לטעות: טראמפ מגיע היום לגבעת הקפיטול כדי להתחיל לעבוד. הוא מתכוון להמשיך בקמפיין שאותו התחיל ביוני 2015, ושאיתו כבש בסערה את אמריקה והפך לגיבורם של אלה שנשארו מאחור בתקופת אובאמה; אלה שרצו לחוש גאווה במדינתם, אך במקום זאת הרגישו שאמריקה הליברלית מסתכלת עליהם מלמעלה. 

טראמפ אמנם הופך לנשיא היום, אבל עוד לפני שיוציא אל הפועל אפילו החלטה אחת, הוא יודע שאת אמריקה כבר הצליח לשנות מן היסוד. כעת יהיה עליו להוכיח שכפי שטילטל את ארה"ב, כך יטלטל גם את מוסד הנשיאות. הוא מבטיח להיות נשיא מזן אחר. האם יקיים?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו