רומן על אמת

"יצורים ליליים" הוא סרט שמושך אותך פנימה על ההתחלה, וגורם לך לרצות להמשיך לצפות בו. אין בכך לומר שהכל בו מושלם או שהשתגעתי על כל הבחירות שהוא עושה לאורך הדרך, אבל יש בכך לומר שבתור מותחן, סרטו השני של מעצב האופנה טום פורד, אחרי "סינגל מן" מ־2009, עובד פשוט מצוין.

זוהי מלודרמה פסיכולוגית פאלפית במהותה, שמיקומה בעונת הפרסטיז' של האוסקרים מעט מטעה. בהתבסס על רומן מאת אוסטין רייט, פורד טווה כאן מעשיית טקסס־נואר מסוגננת, עשירה ומעוררת מחשבה שעוסקת בבגידה, בשנאה, בתשוקה לנקם, וחשוב מכל, באקט היצירה - שבכוחו לספק קתרזיס ומשמעות לכל התחושות המבעבעות הנ"ל. 

במרכז העלילה אנו מוצאים את סוזן העשירה והקרירה (איימי אדאמס), בעלת גלריה לאמנות בלוס אנג'לס שחווה סוג של משבר אמצע החיים. עסקיה סופגים הפסדים כבדים, בעלה (ארמי האמר) בוגד בה ללא בושה, ושכבה עבה ומעיקה של בדידות קיומית ושל חוסר סיפוק שורה על חייה הנוחים והפוטוגניים.

לא תמיד היה הדבר כך. פעם, לפני משהו כמו 20 שנה, סוזן היתה נשואה לאדוארד (ג'ייק ג'ילנהול) - בחור רגיש, יצירתי ותפרן שחלם להיות סופר. אבל אמה (לורה ליני) תמיד טענה כי הוא "חלש מדי" עבורה ויעצה לה שתמצא לעצמה מישהו עם כסף, מישהו בליגה שלה. וכך עשתה.

אך הנה, יום אחד נוחת על שולחנה של הגיבורה שלנו כתב ידו של רומן הביכורים שכתב אדוארד. הספר עומד לראות אור בקרוב, והוא מוקדש לסוזן. מופתעת, היא מתחילה לקרוא, ומתקשה להפסיק, למרות שחוויית הקריאה אינה נעימה במיוחד. 

ספרו של אדוארד הוא ספר מתח מטריד ואלים בסגנון ספריו של ג'ים תומפסון ("הרוצח שבתוכי"), ובעזרת סצנות קישור ופלאשבקים, עד מהרה מתברר לצופים כי העלילה המינימליסטית והברוטלית שלו - שבה מככבים גבר מוכה טראומה (המגולם גם הוא בידי ג'ילנהול), שריף טקסני קשוח (מייקל שאנון) ופושע ניהיליסט (ארון טיילור ג'ונסון) - היא למעשה עיבוד חופשי ועתיר מטאפורות וסמלים לחייהם המשותפים של אדוארד וסוזן.

אם נתעלם מכמה רגעים יומרניים וקצת פחות מוצלחים שמתפלקים כאן לפורד (כמו סצנת הקרדיטים הבוטה בפתיחה, שמותירה טעם רע), נמצא כי "יצורים ליליים" הוא לא רק סרט שאתה ממש רוצה לדעת מה יקרה בסופו - הוא גם סרט בעל מראה היפר־ריאליסטי מהמם ומכשף שמתהדר בתצוגות משחק יוצאות מן הכלל (עם דגש מיוחד על הופעותיהם העסיסיות של שאנון וג'ונסון).

פורד, שגם חתום על התסריט המורכב, מיטיב לנווט בין שלוש זירות ההתרחשות שלו (העבר, ההווה והמציאות שמתוארת בספר שכתב אדוארד), תוך כדי שהוא חושף את הקלפים שלו באיטיות ובתבונה (להוציא את השוט המעט מביך שבו הוא בוחר להתמקד בתמונה שעליה כתוב באותיות גדולות "נ־ק־מ־ה", כאילו לא הבנו לבד). תוך כדי כך, הצופים הולכים וצוללים אל תוך עולמה הפנימי של סוזן ומגיעים יחד איתה אל קו הסיום האנטי־קליימטי והמטלטל. 

קראתי כמה ביקורות שמנתחות את הסרט בעזרת השוואות ליצירותיו של דיוויד לינץ', אך לטעמי מלבד דמיון חיצוני מסוים שניכר ברמת המעטפת, אין קשר של ממש בין הדברים. בעוד שמרבית סרטיו של לינץ' סתומים במתכוון, "יצורים ליליים" מתמיד להגיש לצופים את כל הרמזים הדרושים כדי לפצח ולפרשן אותו. האמירות שלו על החיים, על אמנות ועל האופן המזכך והלא צפוי שבו השניים משקפים זה את זה מאוד קונקרטיות, מאוד בוטות, וכן, גם די אבסורדיות. אפשר לחשוב ולדבר עליהן במשך שעות, ולא מן הנמנע שזה בדיוק מה שתעשו לאחר הצפייה. 

"יצורים ליליים" ("Nocturnal Animals"), במאי: טום פורד. ארה"ב 2016