האלבום של עברי לידר ועופר מאירי הוא אלבום פופ בינוני וסביר שירגש מעריצים אדוקים של לידר. זה לא אלבום רע, אבל ביחס לציפיות מדובר בסוג של אכזבה. שני יוצריו הם אמנים מבריקים בתחומם, שבעשור שעבר הובילו, כל אחד בדרכו, את ההתבגרות של הפופ המקומי לתוך העידן האלקטרוני, תוך שהם שומרים אותו קרוב למתרחש בעולם.
מאירי פרץ לתודעה בזכות הג'ינגלים שהפיק לגלגלצ. בשנת 2000 הוא הפך את דנה ברגר לכוכבת ב"עד הקצה" ובהמשך הביא את היצירה הפרטית שלו למרכז בפרויקט "מטרופולין". בשנים האחרונות התמקד בעדכון הצליל של יוצרי רוק כמו אביב גפן, מוניקה סקס ואיפה הילד. לידר, מכוכבי הפופ הבולטים בישראל כבר 20 שנה, הצליח בשבעת אלבומי האולפן הקודמים שלו להיות גם קליט ואהוב וגם נושא בשורות מוסיקליות ותוכניות.
המפגש בין מאירי, אשף העיבודים וההפקה המוסיקלית, ללידר, כותב שירים עם אמירות משמעותיות וזמר עם חתימת קול מזוהה, הוא מפגש טבעי ומתבקש. אלא שבמקרה הזה מפלוס ופלוס יצא מינוס. מאירי מתמחה בשירים שנשמעים מעולה אבל לא אומרים כלום, ולידר, שבנה קריירה מלהגיד לאנשים החדשים דברים על החיים שלהם, נדבק בנוסחה.
האלבום הזה הוא אסופת שירים שנשמעת מצוין, אבל אחרי כמה האזנות מתברר שמדובר בפסקול רקע, שלא מותיר שום מטען אמיתי בעל משקל סגולי. כמו טפט יפה שנשאר על הקיר ולא ממלא את החלל, כמו אורות נוצצים של עיר שחולפים בחושך על פני חלון המכונית ולא מצליחים באמת לחדור פנימה.
ושוב לידר כותב על ניכור אורבני וניכור מודרניסטי בעידן הדיגיטלי העכשווי, ושוב הוא כותב על אהבה לא ממומשת, בדידות, כאב ורצון עז לקשר אנושי ולחום, מה שכמובן מתנפץ שוב ושוב על הצליל האלקטרוני הקריר, האלגנטי והמושלם שלו ושל מאירי.
לידר הוא כותב שכבר הגדיר כאן דור, שכבר זעק שהכל בוער, שמחה יחד עם מוקי, שהוביל קמפיינים חברתיים, ונדמה שבאלבום הזה, בסיבוב הנוכחי הקטן הזה של חייו, יש לו פחות מה להגיד. וזה בסדר, לידר הוא רץ למרחקים ארוכים ובקריירה ארוכה יש גם אלבומים כאלה, שבהם אתה ממשיך להישמע יפה, גם אם אתה לא משנה למישהו את החיים בשיר של שלוש דקות וחצי.
יש באלבום הזה כמה שירים ששווים יותר מהאזנה אחת ("אסיר. תודה", "מבנים ישנים", "לכל צבע יש מספר", שמהדהד את "Moving" של סופרגראס), אבל אין כאן אף שיר שמגרד את הקלאסיקות המודרניות שלידר יצר בעבר.
כך למשל, "חלום לשניים", הרך והעדין, מדבר על פחד וקושי, אבל נשאר מרחף ומלאכי, מה שמשטיח אותו. הוא מסתיים בדקלום של לידר על חציבה בשיש, שלא מצליח להעביר את הפואנטה.
גרוע מכך, יש באלבום כמה שירים ("תלך אבל שלא תעז ללכת", "העיר הזאת", "כל יום") שנשמעים כמו כאלה שהוא כבר הקליט בעבר. אין כאן שום להיט שישרוד בטבעיות ולאורך זמן ברפטואר ההופעות של לידר (חוץ אולי מ"אסיר. תודה"), ובמבחן הזמן, כמעט שום שיר שינגנו בגלגלצ בעוד חמש שנים. יוצא מכלל זה הוא "איך אתה יפה", שממוקם בלב האלבום ועדיין לא יצא כסינגל. זה שיר שביפו ישמחו לשלב בפלייליסט, אולי מפני שהוא נוטף קיטש ומתחנף למאזין כמו דלי מלא קצפת.
מאירי ולידר, שניים שכאמור דאגו תמיד לעדכן את הצליל המקומי, נופלים כאן במבחן פשוט כמו לגרום לך לקום ולרקוד כשאתה שומע שיר קצבי דוגמת "אור ראשון", שאמור היה להרים אותך על הרגליים בסגנון "A Sky Full of Stars" של קולדפליי.
נקודה בעייתית נוספת היא הבחירה של לידר בשלושה מהטקסטים ("אסיר. תודה", "תלך אבל שלא תעז ללכת", "מבנים ישנים") לתאר יחסים בין גבר לאישה. ברור שעומדת לו הזכות לכתוב ולשיר מנקודת מבט שהיא לאו דווקא שלו, ועדיין, לשמוע שיר על יחסים בין גבר לאישה ממי שהפך לסמל של הקהילה הגאה מרגיש כמו ניסיון למצוא חן בעיני קהל שיהיה לו קל להזדהות עם הטקסט.
האלבום של לידר ומאירי כולל תשעה שירים ועוד שש רצועות של דיבור באנגלית, שהן למעשה הקלטות של חבר של לידר שגר בפינלנד, שנשלחו אליו בהודעות ווטסאפ. אותן הקלטות באנגלית, במבטא שלא מסגיר את מוצאו של הדובר, משתלבות בצורה טובה בין השירים, מעניקות למאזין הפוגות מעניינות ומעשירות את החוויה. על פניו הרעיון נשמע פלצני להדהים, כלומר, זה אלבום מוסיקה, אז תן את השירים, אבל אם פותחים את הראש לסיטואציה אמנותית מורכבת מעט יותר, מבינים שיש כאן אינטר־טקסטואליות מבורכת, שכהרגלו של לידר, מסמנת, אולי, את העתיד של פורמט האלבום.
עברי לידר ועופר מאירי, "עברי לידר עופר מאירי", הליקון, 2016
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו