בסופו של יום רק ד"ר אביחי מנדלבליט יכריע לשבט או לחסד אם השיחות בין בנימין נתניהו לבין ארנון מוזס מגיעות כדי הידרדרות לפלילים, ואם כן - האם עד להצעת שוחד או רק להפרת אמונים? ואולי אינן פליליות כלל ועיקר אלא רק שיח מעורר סלידה שאין בו עבירה.
מנדלבליט יגרור חודש ויוסיף חודשיים, ו"יישן על זה לילה" כפי שהתבטא בפרשה אחרת בכהנו כפרקליט צבאי ראשי, ולבסוף איש לא יוכל להוציא לו את הערמונים מן האש. הוא עצמו יצטרך לומר לכל אחד מהם - "הלנו או לצרינו".
החלטתו לכאן או לכאן תיבחן במסרקות הביקורת הציבורית והתקשורתית, ולאחריה תהיה התמונה שלמה. אין גם ספק כי כלבי השמירה של הדמוקרטיה בדמותם של אליעד שרגא ועמיתיו לא ישאירו אבן על אבן בלי להופכן.
בראיון עם יונית לוי בערוץ 2 הזכרתי לה כי "שומר פתאים ה'", ואני הפתי השמח בחלקי. מפני שנשמרתי מלהשתתף במלחמת העולם הפולמוסית בתקשורת בין מה שייצג נתניהו לבין מה שהיה ונשאר מוזס, אבל לא נורא: העיתונאים שנטלו חלק במערכה יכולים לחזור ביום חול לתפילת "כל נדרי", ולפרסם משני צידי המתרס מנשר בו הם מצטטים את הסיומת: "שבועתנא - לא שבועות". זהו, הם פורשים מהקטטה כאילו לא נטלו בה חלק.
גידי וייץ ב"הארץ" וגיא פלג בערוץ 2 החלו להזרים השבוע לעורקים היבשים של התקשורת פרטים ראשונים מהשיחות בציר נתניהו־מוזס, ויבואו על הברכה. אמנם בעיצומן של החקירות אין טעם לתבוע ממנדלבליט או מראש אגף החקירות מני יצחקי לפרסם את מלוא התמלילים. הדבר עלול לשבש את החקירה באזהרה. רק זאת, ראוי שמנדלבליט יתחייב כבר עתה כי גם אם יחליט לסגור את התיק ילווה את הכרעתו בפרסום כל תמלילי השיחות. כך נוכל לדעת יותר.
אך ממה שכבר פורסם, ועד לרגע זה לא הוכחש על ידי נתניהו ומוזס גם יחד, עולה תמונה עכורה, חורשת רע, מאוסה, שבין אם חטאו בפלילים ובין אם לאו - ניתן לומר להם ללא כל היסוס: המטתם חרפה על התקשורת. מרים בן פורת טבעה בפרשת העמותות של אהוד ברק את מטבע הלשון "קניית שלטון בכסף". אפשר שבעניינכם מדובר ב"קניית שלטון בעיתון", או להפך. משהו בשיחתכם, במנותק מהעניין הפלילי, מזכיר את ההקלטה האסורה שנלחשה בין אהוד אולמרט לבין שולה זקן. בושו לכם, והיכלמו.
כבוד המת, לא להפך
נכון שלפי חכמים "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה", אבל יש כעס שהוא צודק ונוגע ללב. אלא שגם ככזה הוא עדיין יועץ רע.
כעס מובן מאליו כזה הוא זעמם של שכולים המלווים את יקיריהם בדרכם האחרונה, ובהם ההורים והאחיות והאחים שניצבו השבוע ליד ארבעה קברים בעקבות פשע הדריסה של מחבל פלשתיני בירושלים. האבלים כעסו על שרי הממשלה שנעדרו מהלוויות, ובנימין נתניהו הורה להכין הנחיות אשר יחייבו נוכחות של אחד מהם בכל אירוע טרגי של נפגעי טרור. זו תגובה סבירה, אבל האם נכון לקיימה ככתבה וכלשונה?
הלוויית חיילת או חייל, שנקטפו באחת, במפתיע, קשה מנשוא. האזרח הסביר יודע כי האשמה מוטלת על כתפיו של המחבל ומי שעומד מאחוריו ברמאללה או בעזה. אך כחלק ממצוקה הגורמת לאדם "לקרוע את בגדיו בחמתו" הוא עלול לבקש לו אשם בהישג יד, בטווח ראייה, ומחפש ומוצא אותו בטעות בקרבתו. ביגונו הוא עלול להתפרץ לעבר השר הנוכח בבית הקברות, ואירוע נורא שנועד ללכד - עלול דווקא למלכד את משתתפי ההלוויה.
לפיכך הריני תוהה שמא יש להוסיף נדבך להנחיה של נתניהו ולקבוע כי שרים לאו דווקא ישתתפו בהלוויה אלא יחויבו להגיע לניחום אבלים בבית משפחת הנרצח במהלך השבעה, או על פי הנהוג אצל חיילים ממשפחות לא יהודיות שגם להן יש, כמובן, סדרי אבלות. לכבוד המת, לא להפך.
בין חברון לארמון הנציב
למח"ט גיא חזות, שגבה עדות מאלאור אזריה והיה ראשון להפנות את שימת לב הפצ"ר לירי שלו במחבל חסר ישע, אין מה לחפש בשלב זה בבית משפחת החייל המורשע בהריגה. הוא אינו צד למשפט, ולא עליו לדבר על ליבה לעשות את הצעד (הנבון) של הימנעות מלערער על פסק הדין.
בעולם עוקבים אחרי המשפט. השבועון "אקונומיסט" הזכיר השבוע כי רק משה (בוגי) יעלון גינה את ההריגה מכלל מנהיגי הליכוד, אבל הוסיף שפסק הדין הוכיח כי ישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור שבו שלטון החוק דליל.
הקצינה מאיה פלד. קנתה את עולמה בתפקוד קר רוח // צילום: מישל דוט קום
אין זאת אומרת שצריך לנהוג באזריה ביד קשה מן הנחוץ. אך המגעים עימו על הצעה משותפת לקביעת רמת הענישה חייבים להתנהל באמצעות הפרקליט הצבאי הראשי שרון אפק, שנהג בשיקול דעת בטיפולו בפרשה המסעירה. יש בבתי משפט עסקות לגיטימיות בין תביעה לבין סניגוריה, אבל הצבא חייב להישאר "מחוץ לתחום".
אולי נבון לאמץ את המתווה של ח"כ יהודה גליק, שנחוצה תקופת מאסר קצרה ולאחריה חנינה ושחרור. זה ראוי, מה גם שהאירוע הרצחני בירושלים הוכיח בוודאות כי חיילים לא נרתעו מלירות במחבל בעקבות משפט אזריה. זאת בניגוד לרושם שנוצר מייד לאחר הדריסה. הקצינה מאיה פלד קנתה את עולמה בתפקוד קר רוח, והמכון הפתולוגי אישר כי גם חיילים ירו במחבל ולא רק אזרח שנהג כראוי.
הוראות הפתיחה באש כה ברורות, שצריכות רק אזכור ורענון, אבל לא שינוי ועליית מדרגה. בכל מקום שיש ספק צריך לירות. אבל רוצח השוכב כבר 11 דקות על הקרקע חסר אונים אינו מותיר ספק.
תקווה גדולה, עם פרופורציה
הממשלה מחכה בכיליון עיניים ליום שישי הבא, עת ייכנס דונלד טראמפ לכהן כנשיא ה־45 של ארה"ב (גרובר קליבלנד נמנה פעמיים, כנשיא ה־22 וה־24). למרות שרוב מכריע של הנשיאים גילה יחס אוהד לישראל, אין ספק כי טראמפ נבחר בנסיבות ייחודיות של צירוף המילים הקלאסי הזכור מהסרט "קזבלנקה": "ראשיתה של ידידות מופלאה".
דונלד טראמפ. סביר כי נתניהו יהיה בקדמת ראשי המדינות שייפגשו עימו // צילום: אי.פי.איי
סביר כי בנימין נתניהו יהיה בקדמת ראשי המדינות הנפגשים עם הנשיא החדש. יש לידידות כלפי ישראל סימן בשטח, שכן האמריקנים מחפשים כבר בירושלים משכן לשגרירם הבא דיוויד פרידמן (להלן). אך ככל שניתן לשמוע מפי בכירים בממשלה, שעוסקים בעניינים מדיניים או מקדמים את ההתנחלות ביהודה ובשומרון, דומה שכדאי לצנן את ההתלהבות.
לא שטראמפ מתעתע, חלילה, בישראל, אלא שגם לנשיא ידידותי מאין־כמותו יש מגבלות של כוח ואינטרסים לאומיים סותרים. לאמריקה אינטרסים צולבים בעולם הערבי, וגם מערכת יחסיה עם רוסיה משליכה אור וצל על המזרח התיכון, והמעשה הנבון עתה אינו לפתח רמת ציפיות מירבית שלאחריה גם תוצאה טובה למדי תתקבל כאכזבה.
ראוי לערוך את רשימת המלאי והמצאי: סיפוח יהודה ושומרון בהסכמה אמריקנית ולא כצעד חד־צדדי? חלום באספמיה; סיפוח שטח C? כנ"ל. סיפוח מעלה אדומים? שוב כנ"ל. אולי אפילו לא גוש עציון. לכל היותר עצימת עין מבנייה מוגברת בהתנחלויות, וגם זאת בתנאי שלטראמפ לא יהיה אינטרס לבקש מנתניהו הקפאה לשנה, וישראל תתקשה להשיב את פניו של הנשיא החדש ריקם.
כדאי לשרי הממשלה להתביית על רמת ציפיות סבירה ולזכור מאמר שכתב פעם הפרופסור היהודי־אמריקני נתן גלזר: יהודי אמריקה חרדים מן האפשרות שיתעוררו בוקר אחד לגלות כי נותרו לבד בתמיכתם בישראל. גם ארה"ב אינה רוצה.
זו סיבה טובה לא להחרים בשבוע הבא את ועידת פאריס שתעסוק בסכסוך הישראלי־פלשתיני. במקום לתדרך נגד יוזמיה מירושלים, צריך נציג ישראל להימצא באולם ולהתווכח ולהתמודד, ולא להשאיר את הזירה ריקה למרות שהמשחק מכור והניצחון הפלשתיני נקבע מראש. ממש כפי שלא נכון היה לוותר על המפגש בדאבוס (גם להלן).
התפתחות חיובית
העתקת השגרירות האמריקנית מתל אביב לירושלים היא כמעט הגשמת חלום היסטורי בתולדות הדיפלומטיה הישראלית. אם אכן יעמוד דונלד טראמפ בדיבורו, ייסגר המעגל שפתח דוד בן־גוריון בהחליטו להכריז על ירושלים המחולקת, המערבית, כעל בירת ישראל. העולם לא הכיר בכך, וגם מעט שגרירויות קטנות שנפתחו בה נסגרו. אמריקה עשויה ליצור עובדה חדשה, שתכיר במציאות ותמחק את האיסור שמקורו בהחלטת האו"ם בנובמבר 1947. סיבה למסיבה.
זו התפתחות חיובית גם אם יתברר כי מדובר בחצי צעד. השגריר יתגורר ויעבוד בירושלים, והשגרירות תישאר על חוף הים בת"א. התוצאה פחות טובה מההישג השלם, אבל עדיין צעד בעל משמעות הרשום כדיבידנד על שמו של נתניהו.
אין לדעת כיצד יגיב העולם הערבי. מרטין אינדיק, מהפחות־ידידותיים מבין שגרירי ארה"ב בישראל, הציע להקים במקביל גם שגרירות אמריקנית לפלשתין במזרח העיר. אין סיכוי, אין חשש.
ג'ון קרי. שובל ארוך של טעויות בחיזוי המדיני // צילום: גטי אימג'ס
ג'ון קרי הזהיר שצעד כזה עלול לחדש את שפיכות הדמים במימדים של אינתיפאדה ולגרום לסערה במזרח התיכון. יש לו שובל ארוך של טעויות בחיזוי המדיני, אבל גם תרנגולת עיוורת מוצאת מדי פעם גרגר. אפשר שעניין זה הוא הגרגר שמצא, אך ייתכן שלא הביא בחשבון כי דווקא בגלל ההבנה הגוברת בין ישראל לבין מצרים וירדן וסעודיה הן יביעו רק התנגדות ברמה של לצאת ידי חובה בלבד, והצעד יעלה יפה.
רק שאם מישהו סבור כי טראמפ לא יגבה מחיר תמורת כל צעד חריג כזה שעושה למען ישראל - צפויה לו אכזבה. אפילו עם ידידים קרובים אין ארוחות חינם.
לא להחרים
כאשר רנה דקארט, שהלך לעולמו לפני 367 שנים, השמיע את תמצית הפילוסופיה שלו באמירה "אני חושב - משמע שאני קיים" לא נתן את דעתו לדיפלומטיה. בענף זה נכון לומר "אני נוכח - משמע שאני קיים".
ישראל היטיבה להבין זאת. מפני שמיום הקמתה נתקלה בחומת החרם הערבי. לאחרונה, דווקא מפני שהממשלה נמלאה בתחושה של עוצמה רבה, לעיתים קרובות גם נכונה, היא מזלזלת בנזק של ניתוק מגע. גרוע מכך, בנימין נתניהו יזם שני צעדים כאלה: בהחרימו את ועידת פאריס הנפתחת בשבוע הבא ובביטול המפגשים עם מנהיגי המדינות שהצביעו במועצת הביטחון בעד ההצעה התומכת בפלשתינים.
חרם זה מצא אותו מבטל פגישה עם ראשת ממשלת בריטניה, תרזה מיי, שהיא ידידת אמת של ישראל ולא מכבר נשאה נאום בזכותה של הצהרת בלפור מ־1917 שלוותה בתרעומת של הפלשתינים.
לנתניהו זומנה פגישה ראשונה עם מיי בוועידת דאבוס. אך הוא כבר הסתבך בהודעה כי לא יקיימה, וכדי לרדת מן העץ ביטל את השתתפותו בוועידה העוסקת בכלכלה, עניינים שנתניהו מצטיין בהם. הפסד גורר הפסד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו