אנו באנו, ארצה!

אחד הפירושים למילה כלב נובעת מחלוקתה להברות: כ־לב, משמע "כמו לב". ואכן, לא לחינם זוכה בעל החיים המיוחד הזה לאהבה גדולה מצד ההולכים על שתיים, ויודע להחזיר עליה באהבה שאינה תלויה בדבר, מסירות ונאמנות אין קץ.

בישראל, כמו בישראל, קיבל גם הקשר בין ההולכים על ארבע להולכים על שתיים "טוויסט" ייחודי ובסיפורו אפשר למצוא מבט חדש, נשכני אם תרצו, על סיפורה של הציונות והקמת המדינה. מי שחוקרת את הציונות מבעד לעיניהם של הכלבים היא היאלי גרוס מהמושב מטע שבמטה יהודה, העובדת בימים אלה על הספר "מגויסים על ארבע - כלבנות בשירות הציונות", שעבור הוצאתו פתחה קמפיין מימון המונים באתר הדסטארט. 

"המנהיג הציוני הראשון שחתום על ייבוא כלבים לארץ לטובת משימות של הגנה על היישוב היה ארתור רופין, שהביא בשנת 1913 שני דוברמנים מגרמניה עבור ארגון השומר", מספרת גרוס, "עוד לפני כן נשלח לגרמניה שומר מהארגון, כדי ללמוד את נושא הכלבנות - קינולוגיה בשמה המקצועי. אותו שומר חזר לארץ עם שני דוברמנים, נקבה בהריון וזכר, אבל התחום לא הצליח להתרומם".

מתי התחיל התחום לתפוס תאוצה? 

"נקודת המפנה שאני מזהה התרחשה מייד אחרי רצח ארלוזורוב ביוני 1933, שגרם לשבר גדול ביישוב. להנהגה הציונית נפל האסימון שאם היו בארץ כלבי גישוש, יכול מאוד להיות שהם היו מתחקים אחרי הריח ומצליחים לאתר את הרוצחים. ראשי הוועד הלאומי התחילו לחפש מאלפי כלבים באירופה. למה דווקא כלבים? משום שהם היו כלי נשק חוקי. ליהודים היה אסור להחזיק נשק חם, וכלבי תקיפה ושמירה הם נשק לכל דבר. אז נוצר הקשר עם מי שהפכו את תחום הכלבנות בארץ וגם בעולם על פניו - בני הזוג היהודים פרופ' רודולפינה וד"ר רודולף מנצל מאוסטריה".

אימון כלבים וכלבנים במשטרה בשנות ה-50 // צילום: לע"מ

"בני שטן" הגיעו

כשגרוס מדברת על "רודי" מנצל, ובמיוחד על אשתו "דולפי", מתעורר בעיניה אור מיוחד. "הקשר בין רודולפינה לכלבים התחיל כבר בגיל 4, ודווקא ברגל שמאל, כשהיא ננשכה על ידי כלבתם של השכנים", היא מספרת, "אבל הנשיכה ההיא הפכה לאהבה ממבט ראשון. גם היא וגם בעלה היו ציונים נלהבים, שהכירו במסגרת פעילות בארגון הנוער 'בלאו וייס' (תכלת לבן) ולאחר מכן היו חברים בארגון הסטודנטים על שם תיאודור הרצל באוניברסיטת וינה. מעבר לציונות, חיברה ביניהם כמובן האהבה לכלבים. הם נישאו בשנת 1915, עברו לעיר לינץ' שעל גדות הדנובה, שם פתחו חווה לגידול ולאילוף כלבים ונעשו לידועי שם במקצוע".

מה הפך אותם לכאלה?

"המחקר פורץ הדרך הראשון שלהם היה עם בוקסר בשם מאוגלי שאיתו היו הראשונים להוכיח שכלב מסוגל להתחקות אחר עקבות של אדם אינדיבידואלי. כל שיטת העבודה והגידול שלהם היו מדעיים לחלוטין, דולפי היתה ד"ר לפסיכולוגיה, ביו־כימיה וביולוגיה, רודי היה רופא, והם שילבו במחקריהם כימיה ופסיכולוגיה של כלבים. הכלבים שעבדו איתם היו בעיקר בוקסרים, שבית הגידול שלהם נקרא 'בני שטן', שם שהתקבל באופן רשמי".

פרופ' רודולפינה מנצל ב"מכון לחקר כלבים בא"י" // צילום: באדיבות הארכיון הציוני

בד בבד עם פעילותם המדעית עם הכלבים, ניסו בני הזוג לשלב את פירות עבודתם כדי לתרום לציונות ופנו לראשי היישוב בארץ בבקשה לסייע להם. "ב־1928 שלחו לארץ כלבים ראשונים להגנה על היישוב, ולאחר מכן ביקרו כאן פעמיים, ב־1934 וב־1937, והעבירו את הקורסים לכלבנים הראשונים בארץ", מספרת גרוס, "בגלל שהיה להם שם עולמי, גם הנאצים לטשו את עייניהם לידע וליכולות של בני הזוג, והיטלר הורה לגייס אותם. ב־1938, אחרי האנשלוס שבמסגרתו סופחה אוסטריה לגרמניה, ברחו השניים לישראל, אבל כלבים שאומנו על ידיהם כן הגיעו לצבא הגרמני. משום שמטעמים ציוניים אילפו בני הזוג את כלביהם לציית לפקודות בעברית בלבד, נוצר מצב אבסורדי שבו הנאצים פקדו על כלביהם במילים כמו 'שב' ו'ארצה'".

הם הגיעו ארצה עם כלבים?

"כן, עם כמה מהבוקסרים, ואחרי תקופה קצרה בקיבוץ רמת יוחנן התיישבו בקריית מוצקין. למרות שהתנאים הכלכליים היו קשים, הם הקימו את 'המכון לחקר כלבים בישראל' ואת 'ארגון נוהגי כלבי שירות', פתחו את ספר היוחסין הראשון והתחילו לאמן כלבים ולהעביר קורסים בכלבנות לאנשי ההגנה. כמדענים, הם הסתכלו גם על הכלבים המקומיים בארץ. עד אז הגזע הזה נקרא כלב ערבי, והם זיהו את הפונטציאל שלו והביאו להכרה בינלאומית בכלב הכנעני שנכנס לספר הגזעים. הכלבה הכנענית הראשונה שהם אימצו בארץ נקראה פרא, ולה היתה גורה בשם הגר. באותה תקופה היתה בעיית מוקשים שאנשי ההגנה התקשו להתמודד איתה, ובני הזוג פיתחו שיטה לגילוי חפירה טרייה בעזרת חוש הריח וכך בעצם לזהות איפה הוטמן מוקש. אחת מהכלבות הראשונות שאומנו בזה היתה הגר".

אילו עוד שימושים היו לכלבים?

"היו כלבי שמירה ותקיפה שהתאמנו אצל בני הזוג מנצל בכל מקום. בקיבוצים, במושבים, בהגנה, בפלמ"ח, במשטרה. ביישובים היו כלבנים שעברו קורסים ואחר כך אימנו בעצמם את הכלבים. בכל יישוב כמעט, לשומר בשטח היה כלב. לחלק מהעליות לקרקע ביישובי חומה ומגדל נשלחו כלבנים וכלבים, למשל בחניתה ובכפר רופין. היו גם כלבי קשר, שהעבירו פתקים מוצפנים בקולר. אם למשל יצאה כיתה של ההגנה לאימון ירי, היו משאירים תצפיתן עם כלב בנקודה אחרת, ואחד מאנשי כיתת הירי היה הולך עם בקבוק ומטפטף חומר ריחני לאורך כל הדרך. אם התצפיתן ראה בריטים מגיעים, הוא היה שולח את הכלב גם למרחק של קילומטרים כדי להזהיר את הכיתה.

"אחרי מלחמת השחרור יזמה דולפי גם קורסים לכלבנים במשטרה, שם עסקו הכלבים בעיקר במשימות של גילוי חומרי נפץ או סמים ואיתור נעדרים, וגם את בית הספר הראשון בארץ להכשרת כלבי נחייה לעיוורים. המקום יועד בתחילה לפצועים מהמלחמה, אבל מהר מאוד שירת את אוכלוסיית העיוורים כולה. רודי נפטר ב־1971 ודולפי ב־1973. הם הכשירו כאן דורות של כלבנים, ואין ספק שהמפעל שלהם היה מפעל חלוצי ממדרגה ראשונה". 

עיוור עם כלבו בבית הספר לכלבים נוהגי עיוורים שהקימה פרופ' מנצל, 1959 // צילום: לע"מ

נביחה ראשונה בצה"ל

את מפעלם של בני הזוג מנצל המשיכו אלכס ואסתר כהן מכפר ביאליק, גם הם בני זוג, שהכירו בילדותם בביתם של המנצלים ולמדו את תורת הכלבנות מפי הגבורה עצמה. "אלכס גדל בכפר ביאליק ואני בקריית מוצקין", מספרת אסתר בת ה־86, כשלצידה בעלה בן ה־91, "אנחנו מכירים מאז שהוא בן 14 ואני בת 9, נשואים 67 שנים ויש לנו שני בנים, שישה נכדים ועשרה נינים. סיפור האהבה שלנו הוא קודם כל סיפור אהבה משותפת לכלבים, שהתחילה אצל בני הזוג מנצל. כשהם הגיעו לארץ הם חיפשו בני נוער שיוציאו את הכלבים לטיולים ופנו לקן של הצופים שהיה בשכונה. אלכס היה אחד הנערים הראשונים שעסקו בזה ואני הגעתי אליהם דרך הוריי, שלהם היתה חנות מכולת שבה המנצלים עשו קניות. אני הייתי מביאה אליהם את הסחורה ומבלה אצלם שעות בבית".

איך המשכתם את דרכם?

"אלכס היה ממקימי יחידת הכלבנים הראשונה של צה"ל. בדצמבר 1947 חיפשו אנשים שמבינים בתחום, ובגלל שאנחנו היינו קרובים לבני הזוג מנצל, אלכס נבחר. משה דיין נתן לו צ'ק של 200 לירות ואמר לו, 'לך תקים מחנה ליחידה'. הבסיס הראשון היה בקריית חיים על יד פסי הרכבת, וב־1 במארס 1948 נפתחה היחידה וכל הכלבים מהמכון של מנצל עברו אליה. אני הייתי אז בסוף שמינית והקדימו לנו את הבגרויות. הצטרפתי ליחידה ב־8 באפריל, והייתי הכלבנית הראשונה".

יחידת הכלבנים הראשונה במצעד צה"ל ב-1949. בשורה הראשונה: אלכס (משמאל) ואסתר (במרכז) כהן
// צילום: לע"מ

מה היה תפקיד היחידה?

"אימנו גם כלבים וגם כלבנים. אלכס היה מדריך ואני הייתי מדריכה ומאלפת כלבי גישוש. היו לנו כלבי גישוש, כלבי קשר, כלבים לחיפוש פצועים, כלבי סיור, כלבי קרב. תבין, כל כלב צריך להיות בעל אופי מתאים למקצוע שמייעדים אותו, וכמו שדולפי מנצל היתה אומרת: 'כל כלב הוא אישיות בפני עצמה'".

הכלבים השתתפו גם בפעילות מבצעית?

אלכס: "אחרי שהכלבים עזבו את היחידה הם הוצבו ביחידות שונות וחלקם השתתפו בקרבות. זכור לי במיוחד סיפור על כלבת גישוש מגזע דני ענק, שהוצבה ביחידה סמוך לכיס פלוג'ה בנגב. המצרים ראו אותה מרחוק, חשבו שהיא נמר שחור וככה עברה שמועה שליהודים יש נמר מאולף". 

 

הטראומה שהפכה לספר

הצלע השלישית והעכשווית בסיפור הכלבנות היא כאמור היאלי גרוס, סופרת, בעלת ההוצאה לאור "ישראלים" ומדריכת טיולים, שנדבקה גם היא ב"חיידק" האהבה לכלבים כבר בילדותה. את כישרון התיעוד, שקשור אצלה גם הוא בקשר הדוק לכלבנות, ירשה מהבית כנכדתו של איש הקולנוע והסופר נתן גרוס, מהבמאים הראשונים ב"אולפני גבע", וכבתו של הבמאי התיעודי והסופר יעקב גרוס. 

"גדלתי בירושלים, דור שמיני בעיר, ועולם הכלבים שזור אצלי בעולם הספרים", היא מספרת, "מיום שלמדתי לקרוא הפכתי לתולעת ספרים, ואחד הספרים שזכורים לי במיוחד הוא 'פילי והילי' של אמירה בריזלי, על הילדה הילי שהביאו לה כלבת בוקסר בשם פלאית, ובקיצור פילי. בספר מסופר שאת פילי אילף אדם בשם יוליוס ברמת רזיאל, ובחופש הגדול בין כיתה א' לב' נסענו לטייל בהרי ירושלים ופתאום ראינו שלט 'חוות הכלבים'. זו היתה החווה של אותו יוליוס, וממנו קנינו את הכלב הראשון שלנו, בובי כלב התחש".

אחרי הצבא חיפשה גרוס כלב משלה, ועוד לא ידעה עד כמה תזדקק להגנתו. "דאלי היה הדוברמן הראשון שלי. ב־2001, בזמן האינתיפאדה השנייה, הלכתי איתו לטיול בעיר העתיקה והגעתי לצומת לרגלי שער יפו. רציתי לעלות לכיוון שער יפו, ופתאום הכלב נעמד כמו אבן, נועץ רגליים במדרכה ולא זז. משכתי אותו, ניסיתי להגיד לו 'קדימה', וכלום. בסוף ויתרתי והתחלתי לעלות איתו לכיוון שער ציון, ופתאום נשמע פיצוץ אדיר, כמעט נשכבתי על הרצפה מההדף. בשער יפו התפוצץ מטען חבלה בתוך פח זבל, ושני תיירים מפולין שעקפו אותי דקה קודם נפצעו שם. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה בחיים שדאלי התווכח איתי. הוא קלט שיש 'סכנה', והרחיק אותי ממנה".

כלבתה הבאה של גרוס היתה סתיו, שנרצחה באכזריות והותירה צלקת בנפשה. "גרתי אז תקופה קצרה במושב בדרום, והיו אצלי דאלי, סתיו, ושני גורים מתוך חמישה שסתיו המליטה לדאלי. יום אחד פרצו לי את גדר הבית וגנבו את סתיו ואת אחת הגורות. הצלחתי להגיע לגנב והחזרתי אותן, וממש זמן קצר לאחר מכן הגיע אדם עם טנדר ופשוט דרס למוות את סתיו. עלה עליה שוב ושוב ואפילו ניסה לדרוס שני צעירים שהגיעו למקום ורצו להגן עליה. אותו אדם הורשע אחר כך בבית משפט, אבל את סתיו זה כמובן לא החזיר... היא לא הספיקה לחיות הרבה, מתה בגיל 4 בלבד".

אחרי סתיו חזרה לגרוס הגורה עזית, אחת מבנותיהם של סתיו ודאלי, ולצידה היתה גם קסם. "את קסם אמא שלי מצאה כשהלכה לזרוק את הזבל במושב, ופתאום הרגישה ממשהו מרחרח אותה", מספרת גרוס, "היא הסתכלה וראתה רועה גרמנית יפהפייה. חיפשנו את הבעלים שלה או אם יש לה תעודות, וחלא מצאנו כלום. לכן גם אי אפשר קבוע בודאות את הגזע שלה. אנחנו קוראים לה 'דוברמנית של כבוד', כי היא גדלה לצד דוברמנים והם חינכו אותה".

היאלי גרוס עם הכלבים סתיו (מימין) ודאלי // צילום: מהאלבום הפרטי

לצד עזית וקסם זכתה גרוס לחוויה פלאית שהחלה גם היא כטראומה גדולה. "ב־2008 יצאתי איתן לטיול בהר גיורא", היא מספרת, "ירד גשם, הכלבות רצו לפניי ופתאום שמעתי יללה וקסם חזרה לבד והתחילה לרוץ הלוך ושוב. אחרי כמה דקות שנדמו כמו נצח עזית הגיעה כשהיא גוררת את החלק האחורי שלה. אני מעריכה שהיא החליקה על אבן רטובה. היא שברה את הגב, והוכיחה התמדה רוחנית מדהימה כשהמשיכה לבצע את מה שנדרשה, גם כשמבחינה פיזית היא לא יכלה ואפילו פגעה בעצמה".

בתקופת השיקום עם עזית, כש"קסם שוכבת כל הזמן לידה ושומרת עליה", הקימה גרוס את הוצאת הספרים שלה והחלה לעבוד כסופרת וכעורכת. היא כתבה את ספר הפרוזה "גבול החלומות", המלווה בצילומיה מתקופתה כפקחית האזורית הראשונה ברשות שמורות הטבע שבה חלשה על אזור בקעת צין והמכתש הגדול, וכן שלושה ספרים היסטוריים על יישובי אזור מטה יהודה. 

ספרה התיעודי הראשון הוא "מסילה לציון", על המושב מסילת ציון שהוקם ככפר עבודה ולאחר דרך ארוכה ומלאת אתגרים הפך למושב משגשג. השני הוא "אדמה אהובה", סיפורה של ההתיישבות באזור המזלג, המשתייך למועצה האזורית מטה יהודה וכולל את הישובים מטע, בר גיורא, נס הרים, מבוא ביתר וצור הדסה, בדגש לנקודת מבטן של נשים - פלמ"חניקית, פלשתינית והעולות מארצות ערב - שבמו ידיהן עיצבו את נופי ההר. והשלישי הוא "ושבו בנים לגבולם", ספר שיצא לחגיגות היובל של המועצה האזורית מטה יהודה ומספר את סיפורם של יישובי חבל עדולם.

"הייתי בתקופה ההיא כל הזמן בבית, למעשה אחות סיעודית של עזית, ולכן הייתי חייבת למצוא עבודה מהבית", היא מסבירה, "עשיתי לעזית פיזיותרפיה, הופכת אותה מצד לצד ולאט לאט מוציאה אותה לטיולים. שמתי לנו מטרה של ק"מ הליכה על הגדר ההיקפית של היישוב, וכל יום הייתי מוסיפה עוד עמוד תאורה למסלול. בסוף הגענו ל-8 ק"מ".

היאלי גרוס עם עזית, במהלך השיקום // צילום: מהאלבום הפרטי

תוך כדי, הצילו זוג הכלבות את חייה. "בחורף 2011 טיילתי איתן ליד המושב ופגשנו ארבעה שב"חים. הכלבות, שבדרך כלל היו ידידותיות מאוד, ניסו להסתער עליהם והבריחו אותם. זמן קצר לאחר מכן נרצחה בקרבת מקום התיירת כריסטין לוגן וכשנתפסו הרוצחים ופורסמו תמונותיהם התברר שמדובר בחוליה שפגשתי בשטח. אבל היו לנו גם חוויות מדהימות יחד. הייתי עולה איתן למעלה להר, ופעם אחת שמתי לב שאנחנו לא מטיילות לבד, אלא בליווי של צבאים שנוצר לנו קשר קרוב מופלא איתם. כך נולד ספר הילדים 'הקסם של עזית'.

"את 'הקסם של עזית', שיצא בתחילת השנה והוא ספר עם ייעוד, אני מחלקת לילדים יחד עם שעת סיפור שאני עושה. לסיפור ההתאוששות ממשבר כנגד כל הסיכויים, החלטתי שיש שלושה קהלי יעד - ילדים באשפוז ממושך בבתי חולים, ילדים ממשפחות מעוטות יכולת וילדים ממשפחות שכולות. בסוכות הייתי בבית החולים שניידר במחלקה האונקולוגית וחילקתי לילדים המואשפזים שם את הספר, וכמו כן אני מחלקת אותו בבתים חמים של עמותת יד ביד ונמצאת בקשר עם קצינת נפגעים, שדרכה הספר מגיע לילדים מהמשפחות השכולות".

איך נולד הרעיון לספר על תולדות הכלבנות?

"גם זה התחיל בילדות, עם הספר של בני הזוג מנצל 'על כלבים, חתולים ושאר ידידים'. הסיפור שלהם ריתק אותי והרבה שנים מאוחר יותר, דרך התחקיר לספרים על יישובי מטה יהודה, גיליתי שכלבים עזרו בשמירה על יישובים לאורך כל ההיסטוריה של ההתישבות. הבוקסרים "בני שטן" פעלו בקיבוצים, יורשיהם שמרו על מושבי העולים וממשיכי דרכם פעילים גם היום ברחבי יהודה ושומרון ובכל הארץ, רק השבוע ראיתי זאת בעיני. אגב, באחד התחקירים ראיתי שהממונה על כלבי השמירה בהרי יהודה היה אותו אליעזר יוליוס ז"ל מרמת רזיאל, שממנו קנינו את הכלב הראשון, וכך נסגר המעגל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו