על דבר אחד אין מחלוקת. ג'ונתן ספרן פויר הוא להטוטן של מילים. שאל אותו מה השעה ותקבל סיפור מצחיק, עצוב, חמוץ ומתוק במידה שווה. שאל אותו על מזג האוויר, ותקבל חידוד, שנינה ובדיחה עם מוסר השכל בתור צ'ופר לדרך. זה לא יהיה משעמם, זה יהיה מרתק, ובסוף הסיפור שלא ביקשת כי רק רצית לדעת מה השעה תמצא את עצמך עם חצי חיוך על השפתיים ותחושה שמישהו כייס אותך ועוד לא גילית.
ספרו החדש של ספרן פויר, "הנני", עוסק במשפחת בלוך, משפחה יהודית־אמריקנית מתפרקת. ג'ייקוב, אב המשפחה, הוא סופר תפרן שכותב תסריטים לטלוויזיה, ואשתו ג'וליה היא אדריכלית שלא תיכננה בית אחד מאז שסיימה ללמוד. הם גרים בוושינגטון ומגדלים את ילדיהם והכלב בבית בורגני משעמם ויהודי, נתון שמוסיף תבלין מדכא לחיים הנבעכיים גם ככה של ג'ייקוב בפרט ושל משפחת בלוך בכלל.
עד שיום אחד משהו משתבש במערכת היחסים של הזוג בלוך, והם מחליטים להיפרד. אבל חורבן הבית הפרטי של משפחת בלוך הוא לא הדבר היחיד שמתפרק בסיפור. במקביל אליו ממקם ספרן פויר עוד כמה עלילות משנה שחוזרות על הקו האפוקליפטי. הראשונה נמסרת באגביות כבר בתחילת הספר, והיא חורבנה של מדינת ישראל. זו הודעה סתמית לכאורה שמלווה אותנו לאורך כל העלילה, עד שלאחר כמה מאות עמודים המספר נזכר להתייחס אליה. השנייה היא טקס בר המצווה של הבן הבכור שאמור להתרחש, למרות חוסר העניין הברור שלו בנושא ועל רקע סכנת סילוק מבית הספר. והשלישית - היא המשימה הבלתי אפשרית של העברת סבו של ג'ייקוב, אבטיפוס של יהודי־ניצול שואה־פרטיזן־לוחם שבנה את עצמו מחדש בארץ זרה, לבית אבות, שם יסיים את חייו.
כריכת הספר (כנרת זמורה ביתן)
לאחר שכל עלילות המשנה מתבשלות היטב ומגיעות לשיא, מגיעה תפנית נוספת בסיפור. הסבא מת, בני הדודים הישראלים באים לבקר, וכך נוספת עוד זכוכית אטומה לחדר המראות שמשקף את נפילתו לתהום של ג׳ייקוב בדמותו של תמיר, בן דודו המיתולוגי.
הווירטואוזיות שבכתיבתו של ספרן פויר היא הצד היפה בספר, כאמור. 653 עמודים של שיחה אינטימית עם הכותב הזה הם חוויה מענגת למי שנהנה מדגדוג בלתי פוסק בבלוטות הצחוק, עד שהוא הופך לבכי קל. החפירה, הנבירה והחיטוט באושיות התא המשפחתי מניבים רגעים נהדרים וחכמים דוגמת תובנות על הורות מודרנית: "הילדים רוצים שנחבר להם עירוי של גלידה נמסה לזרוע, ושפיך של סטיב ג'ובס למוח. הורות טובה זה לא אומר לממש את כל הרצונות של הילדים שלך". או על תנאי הקבלה לשבט המיוחד שאליו הם משתייכים: "יהודים שמעדיפים לתקן את מחיצת האף השבורה שלהם מאשר לשבור אף לשם הישרדות; יהודים שמסרבים להכיר בכך שטינה פיי גויה, או שצה"ל יהודי".
אלא שהחיסרון הגדול טמון בעובדה שכל התובנות המשעשעות הללו אינן מצטברות לכדי דרמה גדולה ומשמעותית. עם כל הכבוד, 653 עמודים על התפרקות תא משפחתי - היינו מצפים לקצת יותר. בכל פעם שיש הזדמנות אמיתית להתעמקות דרמטית, ספרן פויר מקפיד לפספס אותה ולמזמז אותה בעזרת הומור או שנינה יבשה.
כך, למשל, בהתמודדות הראשית של ג׳ייקוב עם ההבנה שמערכת היחסים עם אשתו נחה על יסודותיו הרעועים של קשר אינטלקטואלי גרידא. האם זו לא הזדמנות להעניק לגיבור הראשי אפשרות לחוות את עוצמת המשבר במלוא העוצמה? ובכן, לא בשביל אדם שנוצק בתבנית מושלמת של גיבור סיטקום כמו ג'ייקוב. הוא מפרק את הקשר הזוגי, מפצל את המשפחה וממשיך להיות אותו בדחן דיכאוני חסר רגש שמשדר פחות או יותר עסקים כרגיל.
כך גם בקשר הבין־דורי המורכב של ג'ייקוב עם אביו וסבו, שבחייהם מצווים לו דרך שהוא לא רוצה ללכת בה. מחד, ג'ייקוב לא מורד, ומאידך הוא גם לא מביע מחאה רצינית כנגד ההרצאות של אביו הטרחן על הציונות ואהבת ישראל, למרות שחוסר העניין שלו בנושא ברור לחלוטין: מבחינתו הוא קודם כל אמריקני, אחר כך יהודי, ואי שם בהמשך הדרך גם בעל זיקה למדינת ישראל.
זוהי עמדה לגיטימית כשלעצמה, אבל כשהיא משמשת יסוד לקו עלילה ברומן ארוך כל כך, אפשר לפקפק ביעילותה, וכך גם בעלילת המשנה המיותרת. ספרן פויר בוחן, אבל רק לשם הסקרנות, איך אמור להרגיש יהודי־אמריקני בזמן שמדינת ישראל נחרבת כתוצאה מאסון אזורי. אם בהתמודדות עם אשתו ואביו הוא פשוט מפספס הזדמנות להעמיק ומצטייר כצל וודי־אלני חיוור של מצחיקן שזמנו עבר, העניין עם חורבן ישראל מוגש ברשלנות כל כך רופפת שמעלה תהיות על הקשר שלה לסיפור.
אבל האכזבה הגדולה ביותר צצה כשספרן פויר מתאר את בן דודו של ג'ייקוב, תמיר. לא ברור באיזה דוכן גלויות משנות ה־80 המספר חי, אבל דמויות כמו של תמיר הפסיקו לייצר בערך כשסגרו את פס הייצור של אבקת המשקה "זיפ". תמיר כשמו כן הוא, גמיש, חזק ויפה.
אם זה לא מספיק, אז הוא גם מיליונר שעשה את כל הכסף לבד בהיי־טק והוא אדיש מכדי להתרגש מזה. הדבר היחיד שמעניין אותו - תזכורת: ישראל נחרבת ברקע - הוא שג׳ייקוב ומשפחתו יעשו את המאמץ הקטן ויתרמו עוד קצת כסף לישראל. טוב שהוא לא שלף קופת צדקה של קק"ל והתחיל להתרים אנשים במקדונלד'ס. ייצוג כה ארכאי ומנותק של הישראלי בסיפור אמור להביך את הקורא המקומי, בטח אם מדובר בקורא צעיר למדי, ויש בו כדי להצביע על החולשה הכללית של הטקסט.
אז אחרי כמה מאות עמודים של ציפייה לשיא דרמטי, עולה החשש שספרן פויר לא "לא רוצה", אלא לא מצליח לעמוד באתגר הרומן האמריקני הגדול שהציב לעצמו. למרבה הצער, מה שמונע ממנו להתקדם הם אותם הדברים שמרכיבים את סוד קסמו של אחד הסופרים המוכשרים בימינו. והאמת היא, שקצת כואב הלב. ¬
הנני / ג'ונתן ספרן פויר; מאנגלית: קטיה בנוביץ'; כנרת זמורה ביתן, 653 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו