האבירים

"ברגע שכולנו עמדנו בשורה וחיכינו לקריאה, הבטן התחילה להתהפך, ואני מודה שקצת חששתי. פתאום הבנתי שאני עומד ללכת מכות מול 50 איש", משחזר מיכאל מורגוליס את הקרב ההמוני שבו השתתף לפני יותר מחודשיים בפולין. עכשיו תתחילו לדמיין עשרות גברים עוטים עליהם מיגון של יותר מ-30 ק"ג מתכת כבדה, אוחזים בחרבות ובגרזנים וחובטים זה בזה ללא מעצורים. דחיפות, אגרופים, מרפקים ומכות מאחור הם חוקיים לגמרי ואף חיוניים להבטחת הניצחון.

"ואז מישהו צועק 'פייט', אתה מתחיל את הצעדים הראשונים עם כל השריון על הגוף ושומע את כולם מתקדמים איתך. האיגוף נכנס ראשון ללחימה, ומתחילים לשמוע רעשים מתכתיים של חרבות מתנגשות ואת הנפילות הראשונות של הלוחמים על הקרקע. זה ממש מרגיש כאילו אתה בתוך סרט מלחמה. אתה נותן למישהו חבטה בקסדה, מנסה לשמור על יציבות ולא לסובב את הגב ליריב, עד שמגיע איזה אמריקני ענק, שפתאום מרים אותך עם כל ה-30 קילו מיגון וזורק אותך באוויר".

קרבות הישראלים בפולין:

עורך: רן מידן

בתום ארבעה ימים של תחרות, אושפזו חמישה לוחמים בבית החולים בוורשה עם סוגים שונים של פציעות קלות, בהם אחד שאיבד את ההכרה ופונה מהזירה אל האמבולנס, שוכב על אלונקה ומכוסה כולו בשריון. שמונת חברי המשלחת הישראלית חזרו בריאים ושלמים, מלבד סימנים כחולים על הגוף, מעודדים מאוד מהופעתה הראשונה של הנבחרת ב"קרב האומות", מעין אליפות העולם בלחימת ימי הביניים.

מדי שישי אחר הצהריים מתכנסים בירושלים חברי מועדון "אבירי ירושלים", סוחבים עימם חרבות וכלי מיגון ועורכים אימון סיף. מדובר בחבורה מצומצמת מאוד של מכורים לדבר, והם לא לבד. מועדונים דומים, המתמחים בלחימת ימי הביניים עם שריון, הוקמו בשנים האחרונות בכל רחבי הארץ והם מספקים אכסניה לעשרות פריקים לתחום - גברים וגם כמה נשים, רובם המוחלט יוצאי המדינות הסובייטיות לשעבר. מועדון אבירי ירושלים מקפיד לשחזר את הנשק האירופי ההיסטורי ולחקות את השימוש בו ואת צורת הלחימה; מועדון MFC מפתח תקווה מתרכז בשחזור הלחימה ובשדרוגה לכדי ספורט; קבוצת הבויירים מקפידים על שחזור מדויק של שריון וביגוד מסוף המאה ה-16; מועדון הלוחמים היהודים מתמחה בשחזור קרבות מההיסטוריה של העם היהודי ובייחוד מתקופת הכוזרים; ואילו חברי מועדון נורטמן מבאר שבע חוקרים ומשחזרים את ימי השיא של האבירים הוויקינגים.

את המכנה המשותף של כמעט כל המעורבים בתחביב הביזארי הזה אפשר למצוא בצעירותם: הם בילו בשדות עד השעות הקטנות ושיחקו משחקי תפקידים בסגנון מבוכים ודרקונים. כשהתבגרו הבינו כי אין טעם להמשיך להתחזות ללוחמים ולאבירים ממשחק D&D, ושבמקום לזייף קרבות עם מקלות מול אורקים אפשר ממש להרגיש כמו אביר. הם היו ילדי טולקין שלקחו את הפנטזיה למקום חדש.

"היינו נפגשים עם חרבות מעץ ומשחקים אותה כאילו אנחנו הדמויות האלה", מספר מורגוליס, איש מחשבים בן 26, מייסד מועדון MFC ומי שעמד בראש המשלחת הישראלית לאליפות בפולין. "בתור ילדים זה ממש כיף, אבל אז אתה מתבגר ומתחיל לחפש משהו קצת יותר רציני. לאט לאט התחלנו לשכלל את הקרבות, החלפנו את המקלות בעץ כבד יותר, ואז הוספנו מיגון כדי שזה לא יהיה כזה מפחיד. המחסום הראשון הוא החרב, בהתחלה נורא פחדתי ללכת מכות עם חרבות מברזל, זה מרתיע ונראה מסוכן. הייתי לובש שלושה שריונים כשהייתי מחזיק חרב. אמנם ממש קשה לזוז ככה, אבל זה אפשרי".

חברו ולדימיר נובק (27) מוסיף: "בהתחלה לא ידענו בכלל איך להשיג חרבות, אז היינו לוקחים גרזנים של טמבור, מלטשים אותם והולכים איתם מכות. בהמשך התפתחנו והתקדמנו וכבר היינו מסוגלים לארגן ציוד נורמלי. זה ספורט שהוא בעצם גם ישן וגם חדש; עושים אותו כבר 2,000 שנה, אבל רק בשנים האחרונות החלו לקיים תחרות בינלאומיות. זו היתה השנה השלישית של קרב האומות - בראשונה השתתפו ארבע מדינות, בשנה שעברה זה כבר גדל לשמונה והשנה הגיעו לפולין 12 מדינות". באליפות נערכו בין השאר תחרויות אחד על אחד, חמישה מול חמישה, 21 על 21 וגם כולם נגד כולם.

הישראלים, כאמור, הגיעו רועדים להופעת הבכורה. נציגי הנבחרת נבחרו מתוך המועדונים הבכירים, והלחץ הגדול אף הוביל לכמה ויכוחים וחילוקי דעות ממש לפני תחילת הקרבות. במצעד המשלחות שלפו יוצאי היחידות הקרביות כומתות וחבשו אותן על ראשם בזמן נגינת "התקווה". על מגיני השריון שלהם תפרו הישראלים מדי בד עם פסים כחולים שקצת הזכירו טלית.

בקרב הראשון הכל התפוצץ, חילוקי הדעות נשכחו, הנבחרת התגבשה והניצחונות הגיעו. "מאוד התרגשתי", מספרת דריה רייזמן, לוחמת ממועדון MFC שליוותה את הנבחרת, "עד שהקרבות התחילו לא ידענו מה אנחנו שווים. הייתי בטוחה שנפסיד בגדול, אבל אז הם התחילו לנצח ולנצח. ראינו שאנחנו שווים משהו, ולמדנו מה קורה בתחום הזה במדינות אחרות".

הישראלים זינקו מדרג המתחילים אל המקצוענים; דניס זלטופולסקי, יו"ר אבירי ירושלים, נעצר רק בשמינית הגמר של קרבות האחד מול אחד (שלוש מערכות של דקה וחצי כל אחת, עם חרב, גרזן, מגן או גרזן דו-ידני). הוא נכנע ליריב מרוסיה, שקטפה בתחרות כמעט כל תואר אפשרי. "האמת, נהניתי מהרבה ניצחונות טכניים", הוא מצטנע. "אפשר לומר שהגעתי ל-16 האחרונים בזכות זה ששברו לאחרים את הידיים והרגליים, או שסתם כבר לא נשאר ליריבים שלי כוח להמשיך להילחם".

יהודים דווקא כן נלחמים

זלטופולסקי בן ה-36 עובד לפרנסתו כמורה דרך, ונסחף לתחביב על רקע התעניינותו במלחמה עם חרבות. הוא למד באוניברסיטה העברית והעביר את זמנו בקריאת ספרים עתיקים שמצא שם. התמונות והמידע שאסף לעבודת המחקר עוררו אצלו את המחשבה לקחת מקל ולנסות לשחזר את התנועות והטכניקה של הלוחמים האירופאים, שהצטיירו לו יפות ואסתטיות.

"לפני עשר שנים אני ואולג מורוזוב (ממועדון אבירי ירושלים, שגם נסע עם הנבחרת לפולין; נ"ו) היינו לוקחים שני מקלות ומתחילים להרביץ. שברנו אחד לשני את האצבעות, ראינו מה עובד ומה לא", הוא נזכר. "בהמשך מצאנו ציוד יותר טוב וגם הצטרפו אלינו אנשים. מצאתי גם בחור שהמציא חרב מרופדת, במשקל זהה לחרב אמיתית, שאיתה אנחנו מתאמנים. אמנם אפשר לגרום בעזרתה כאב משמעותי, אבל אי אפשר לשבור איתה עצמות. אנחנו מנסים לשחזר את הסיף מאותם ימים בעזרת הרבה אימונים ועבודות מחקר. מהר מאוד, תוך כדי אימונים ולחימה, אתה מבין מה נכון ומה לא כי התנועות הלא טבעיות פשוט לא עובדות.

"כעת המחקר הופך יותר קל. לפני עשר שנים היה אפשר למצוא רק חומרים באנגלית ובגרמנית, אבל לאחרונה הסיף ההיסטורי מתפתח בכל העולם. אפשר לראות ביו-טיוב מבחר ענק של סרטונים וקרבות, עד שנוצרה בעיה חדשה - לבחור את המידע הנכון בתוך עומס כזה של אינפורמציה. זאת תרבות אירופית עירונית, שלאו דווקא התפתחה מהחיילים אלא מתוך אנשי המסחר האמידים שרצו לשמור על הכסף שלהם מפני שודדים. לדוגמה, בפולין לאנשי האצולה היהודית היתה פריבילגיה להסתובב חמושים בחרב קטנה".

"אנחנו נלחמים גם מול מיתוסים", ממשיך זלטופולסקי. "מספרים על שריון ששוקל 60-50 ק"ג. אז נכון שזה היה קיים בסוף המאה ה-15, אבל הוא היה בשימוש רק בכמה תחרויות מסוימות ולא במלחמות. יש אגדות על חרבות של עשרה או 12 ק"ג, אבל בתכלס חרב של יד אחת שוקלת קצת יותר מק"ג, ואילו חרב של יד וחצי פחות משני ק"ג. הפרכנו את המיתוס שלוחם אירופאי בשריון לא היה מסוגל לקום אם נפל מהסוס, וגם את המיתוס הכל כך נפוץ שיהודים לא נלחמו.

"בתנ"ך אפשר למצוא כמה מקרים שבהם נערכו מעין טורנירים - היתה תחרות בין הלוחמים של שאול ללוחמים של דוד, גם כתוב על תחרויות בין לוחמי יהודה ללוחמי ישראל. הלוחמים משבטי ישראל הצליחו והגיעו לירושלים, וכל אחד מהם לקח אבן מחומת ירושלים כדי להוכיח בבית שרמת הלוחמים שלהם גבוהה יותר. חוץ מזה, הוויכוח הכי גדול הוא אם לכוהנים היה רק תפקיד בבית המקדש או שהיתה להם גם פונקציה של לוחמים - הם עסקו כל הזמן בהקרבת בעלי חיים, מה שאומר שהם הכירו כלי נשק ודם ולכן זה נשמע הגיוני".

"התקופות ההן נחקרו כאן, אבל לרוב זה היה מהאספקט הדתי", מבהיר מפיק מועדון אבירי ירושלים, גרגורי תמר. "אותנו מעניין דווקא איך הם נלחמו. דוד המלך, לדוגמה, היה שכיר חרב אצל הפלשתים. הם היו יוונים, זאת אומרת שהם היו שייכים לקבוצה שפיתחה את שיטות הלחימה הטקטיות הכי מתקדמות בעולם לאותה תקופה. לכן הם ניצחו במלחמת טרויה ולמעשה ניצחו עד שלב מסוים כמעט בכל המערכות שבהן התמודדו. דוד המלך שירת אצלם ולמד המון, וזאת הסיבה שבזכותה השיג לאחר מכן את הניצחונות שלו.

"כולנו שמענו כל כך הרבה על הניצחון של המכבים על היוונים, שבאותם ימים שלטו באזור הים התיכון כי רומא עדיין לא הגיע לשיא גדולתה. הניצחון לא היה מקרי, אין מקריות בדברים כאלה. היהודים המציאו בעצם שיטת מלחמת גרילה שהיתה התשתית לכל הניצחון. הם היו מתאספים ומתפזרים בתוך זמן קצר ובכך מפתיעים יחידות יווניות של מאות לוחמים שהיו משוכנעים שאין מורדים בשטח. ממש שיטת לחימה פרטיזנית קלאסית. בשלבים המתקדמים יותר, כשהיה מדובר בקרבות פנים מול פנים, כבר היו למכבים יחידות מסודרות יותר. במרד בר כוכבא הרומאים נאלצו להביא לכאן לגיונות מבריטניה, וזה לא דבר טריוויאלי. אנחנו לא מכירים פרובינציה אחרת שגרמה לרומאים כל כך הרבה כאב ראש בטווח של פחות מ-100 שנה.

"כשהגיעו לפה צלבנים במאה ה-11 וניצחו, היו לזה סיבות. השליטה שלהם בנשק היתה מתקדמת יותר מזו שהיתה נפוצה בזמנו במזרח התיכון. ברגע שהגיעו לכאן אירופאים גסים לבושים שריון מלא, אין מה לעשות - הם ניצחו. אנחנו לומדים בצורה הזאת גם את ההיסטוריה של ארץ הקודש, ומצליחים להבין טוב יותר את התנ"ך והמורשת היהודית".

לשחזור אין סוף

בתחילת המאה ה-12, בעקבות מסע הצלב הראשון, היה מלך נורבגי ששלח לארץ ישראל 60 ספינות של לוחמים ויקינגים על מנת לעזור לצלבנים במסעם באזור. הם עגנו בעכו, עלו רגלית לירושלים ובהמשך יצאו איתם לכבוש את צידון ממדינתו של צלאח א-דין. מועדון נורטמן הבאר-שבעי, שנוסד ב-2004, עוסק בחקר ובשחזור ביקורם של הוויקינגים בארץ לפני 900 שנה.

"בדיוק כמו הוויקינגים, אנחנו עושים הכל בעצמנו", מבהיר סמיון בורמן, יו"ר המועדון. "תפרנו מדים מפשתן ומצמר, כדי שיהיו הכי קרובים למציאות. שריון, מגינים, ספסלים ומחנות - אנחנו יוצרים הכל בסגנון של הוויקינגים, על פי מה שהיה נהוג בתקופה שהם היו כאן. אנחנו מגיעים גם לרזולוציות של אסטרטגיות טקטיות ואפילו פקודות מקוריות בשפות סקנדינביות".

הוויקינגים מתאמנים מדי שבוע במקלט בבירת הנגב, ושם הם גם מאחסנים כמה מכשירים ידניים שבעזרתם יוצרים את השריון הממוגן. כדי להתקבל לקבוצה יש לעבור תקופת ניסיון ובסיומה בוחן גופני - בדיוק כמו שהיה צריך להשלים לפני יציאה למסע. "הוויקינגים היו הראשונים מבחינות רבות, החל בלחימה וכלה בחיים הקבוצתיים, והם נתנו דחיפה לכל המדינות האחרות לשנות את צורת החשיבה שלהן. אחת המטרות של המועדון שלנו היא לארגן הפלגה מישראל לפולין ולדנמרק, בדיוק על פי המסלול שעשו הוויקינגים, ולשחזר גם את הדרך שהם עשו מנורבגיה לישראל".

אבירי ירושלים מתעמקים בימי האימפריה הרומית הקדושה, וגם הציוד שלהם הוא שחזור מדויק מהתקופה ההיא (מאות 17-13). "בגרמניה של אותם ימים היה בית ספר בולט שנקרא ליכטנהאור, שייסד מסדר של מורי סיף. אחד מהמורים הבולטים היה היהודי אוטו דר-ג'וד, שתלמידיו הנאמנים השאירו כמה ספרים שתיארו את מורשתו ואת אמנויות הלחימה שלימד", מסביר זלטופולסקי.

לפני היציאה לקרב, גם אבירי שנות האלפיים חייבים להתכונן, ועדיף שיהיה מישהו בסביבה שיוכל לעזור להם להתלבש, אחרת זה יכול לקחת זמן רב. הציוד כבד וכולל כמובן קסדת ברזל שמכסה את הראש כולו, שריון מגן לרגליים, שריון שרשראות שמגן על הגוף ומורכב מטבעות מתכת קטנות המחוברות זו לזו ולובשים אותו כמו חולצה עם הבדל קטן: הוא כבד מאוד וגם מרעיש. גם כפפות המתכת לידיים הן חלק חשוב מאוד במיגון. בסך הכל המיגון שוקל 30-25 ק"ג, עלותו 2,000 דולר בערך, והוא נפוץ מאוד גם במדינות האחרות שמעורבות בתחום. "הציוד הזה מאפשר לחימה מאוד קרובה למצבים האמיתיים, מה שנקרא בעולם אמנויות הלחימה 'פול קונטקט'", הם מסבירים.

גרעין קטן, מאוד קטן

למרות המיגון הכבד וההקפדה על בטיחות וזהירות, הפציעות הן חלק מהמשחק. "אנחנו מקדמים את הסוג הספורטיבי של התחרות", מרגיע זלטופולסקי. "אני לא יכול להגיד שבעשר השנים שבהן אני עוסק בזה לא היו פציעות. היו, והיו לא מעט. אבל אני חושב שזה כמו איגרוף או כל אמנויות הלחימה האחרות, שהפציעות הן חלק בלתי נפרד מהתחום. עם זאת, לכולם ברור שהמטרה העיקרית כאן היא לא לגרום נזק אחד לשני".

כדי לנסות לחשוף את עולמם בפני הציבור, מארגנים אבירי ירושלים פסטיבל דו-שנתי העוסק בלחימה ובאמנות ימי הביניים ותקופת הרנסנס. הפסטיבל הקרוב, הרביעי במספר, יתקיים מ-9 עד 14 ביולי במוזיאון הטבע במושבה הגרמנית בירושלים. אחת ממטרות הפסטיבל תהיה ניסיון להציל את המוזיאון, ביתם של אבירי ירושלים, מסגירה ומהריסה. במקום יתקיימו קרבות אבירים, ותועלה הצגה תיאטרלית באינטרפרטציה יהודית (תרגום של אגדות המלך ארתור מימי הביניים), שתכלול גם קרבות במה.

אחת הבעיות הגדולות של התחום היא המספר המצומצם של החברים המעורבים. "יש לנו גרעין של עשרה אנשים, וגם אם נספור את כל החבר'ה שאיכשהו קשורים למועדון אולי נוכל להגיע ל-30. אנחנו קבוצה קטנה של פריקים שתורמים לזה את הזמן והכסף שלנו, וודאי שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו להוציא את הסכומים האלה", אומר זלטופולסקי.

"עד היום לא קיבלנו סיוע כספי מאף ארגון או משרד ממשלתי. כל מדינה מתורבתת כבר הכירה בזה, הרי יש בתחום הזה המון רצון לשמר את ההיסטוריה. ברוסיה, כל תנועה מהסוג שלנו נתמכת ברמה מוניציפלית, ואילו אנחנו צריכים למצוא אנשים טובי לב כמו הנהלת מוזיאון הטבע בירושלים, שהגענו איתם להסכם שאנחנו יכולים להתאמן בשטח שלהם בתמורה לשירותים מסוימים שאנחנו מעניקים בחזרה. אבל עכשיו מתכוונים לסגור את המוזיאון, ויכול להיות שנצטרך לחפש מקום חדש. כל ניסיון שהיה לנו לפנות למשרד כזה או אחר כדי לקבל תקציבים או פרסומים, לא גרם לשום דבר חוץ מצרות".

"התחביב הזה יקר מאוד, אבל רוב ההוצאות הן חד-פעמיות כדי לרכוש את כל הציוד", מספר מורגוליס. "החלק המסובך היה לנסוע לאליפות בפולין. המחיר של הטיסה קפץ משמעותית בגלל משקל יתר - כל אחד היה צריך לקחת איתו תיק נוסף. הכנו ציוד מיוחד, חליפות וצעיפים ושיפרנו את הציוד שלנו. הלוואי שהיה לנו ספונסר, כי כרגע כולנו מחפשים עבודה שנייה או שלישית רק כדי להחזיר לעצמנו את הכסף שהוצאנו וכדי שנוכל להתכונן לנסיעה בשנה הבאה. ועדיין, הרגע שבו ייצגנו את ישראל בתחרות היה שווה את הכל, הגאווה הזאת".

אגב, הגאווה הזאת הגיעה לשיאה במהלך האליפות, כשהנבחרת הפולנית ניסתה לגנוב את הדגל הישראלי. האבירים הפולנים הנהיגו מעין מסורת בתחרות, שבה הם גונבים דגלים מנבחרות אחרות ואחר כך מחזירים בהחלפה, תמורת אוכל או משהו אחר. אולם בזמן שכמה פולנים ביצעו פעולת הסחה וניהלו סמול טוק עם הישראלים, יצאו כמה בחורים בכחול-לבן, חמושים בגרזנים, הבריחו את הפולנים והצילו את הדגל.

אז נכון שחלומה של כל בחורה הוא אביר חתיך על סוס לבן, אבל את הגברים הישראלים התחום הזה לא כל כך מעניין ולכן נדיר שילידי הארץ לובשים שריון ויוצאים לקרב היסטורי. "ישראלים לא אוהבים להשקיע", קובע מורגוליס. "אנחנו בקשר עם אנשים שעושים משחקי תפקידים והם מגיעים מדי פעם לראות ולעודד, אבל הם לא ייקחו חרבות ושריון ויתחילו להתחרות. אני נכנסתי לזה רק אחרי שעליתי ארצה. יכול להיות שאנשים בישראל עדיין לא מכירים ולא יודעים שקיימים דברים כאלה בכלל. יש ישראלי אחד שעושה את זה חזק איתנו, אבל זה בהחלט מראה נדיר.

"זה תחביב שממלא לך הרבה מאוד זמן, צריך לקנות ולהכין ולהשקיע המון, ואולי זה פשוט לא מסתדר עם המנטליות כאן. חבל, כי זה ספורט שעובד על אדרנלין, ואם יש לך כעס ואתה יודע שלא תפצע את היריב, אז אתה יכול להתפרע ולהוציא את כל האנרגיה והעצבים שיש לך. בתור דרך חיים, זה מאוד מאתגר".

nirw@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו