שווים חצי יורו?

נקמת עניים

11 מיליון אזרחי יוון שכחו לרגע מהעוני המתפשט, מהאבטלה הגואה, מהאלימות המשתוללת ומהמשבר הפוליטי - וחזרו לחייך ולהתגאות ¬ 11 שחקני נבחרת הכדורגל הלאומית עלו לרבע גמר אליפות אירופה, ועכשיו האומה כולה רוצה רק דבר אחד: לנצח הערב את גרמניה השנואה, "כדי להוכיח שאסור להספיד אותנו ולזלזל בנו"

הבורסות ושוקי ההון בכל העולם, האזרחים ברחבי אירופה ומנהיגי המערב עקבו בתחילת השבוע בדאגה אחר הבחירות החוזרות לפרלמנט ביוון. מדינה שסועה שניצבת על סף תהום, בעיצומו של משבר כלכלי, וספק אם אפשר עוד להציל אותה מעצמה.

אבל בזמן שתוצאות האמת מהקלפיות החלו לזרום, תושבי אתונה צפו בכלל במשחק כדורגל. הם פחות התעניינו בהרכב הממשלה שהרכיבה שלשום המפלגה הדמוקרטית החדשה, והיו מוטרדים יותר מההרכב שיעלה הערב מאמן הנבחרת היוונית, פרננדו סנטוס, ברבע גמר אליפות אירופה. הם בעיקר פיללו לדבר אחד: שנבחרתם תשחק נגד גרמניה, היריבה הכי קשה וחזקה - וגם הכי שנואה עליהם.

אלפי אנשים יצאו לחגוג את התברגותה של יוון בין שמונה הגדולות בטורניר יורו 2012. בתוך המציאות המורכבת שאליה נקלעו, זה היה רגע נדיר של נחת ושמחה משותפת. "אנחנו 11 מיליון אזרחים במדינה, ו-11 השחקנים שמייצגים אותנו מוכיחים שאסור להספיד את יוון", אומר פנאיוטיס לוטאס, בן 27 מקורינתיה. "חווינו משברים קשים בעבר, ותמיד ידענו לצאת מהם יחד. נבחרת הכדורגל שלנו מוכיחה שגם עכשיו אנחנו מסוגלים להרים את ראשנו. אנשים חזרו סוף סוף לחייך, ואפשר שוב לדבר על גאווה לאומית. נכון, אנחנו עדיין כועסים על המדינה שלנו והבעיות רחוקות מלהיפתר, אבל יש כאן מסר חשוב. מסר סמלי, אבל חשוב".

גרמניה, שמולה יתמודדו היוונים הערב בשעה 21:45 על כר הדשא בגדנסק שבפולין, מייצגת את כל מה שארץ הסופלקי שונאת. חבילות הסיוע שהציע האיחוד האירופי בראשות הגרמנים לאתונה, ובצידן שורת דרישות, מיסים ורפורמות כואבות, עשו את שלהן. "אנחנו חיות במעבדת הניסוי של גרמניה, והקנצלרית אנגלה מרקל רוצה להפוך אותנו לאסירים שלה לעוד עשרות או מאות שנים", נכתב בתקשורת המקומית, שרק מלהיטה את האווירה בשבוע האחרון.

באחד העיתונים אף פירסמו באמצע השבוע מאמר בשם "נקמת החזירים", והפכו את אליפות אירופה בכדורגל למפגן לאומיות. נבחרת יוון, בעיניהם, מייצגת את רביעיית PIGS - ראשי תיבות של Portugal, Italy, Greece, Spain - ארבע המדינות שגרמניה תצטרך לעבור בדרכה לזכייה בגביע. ארבעתן סובלות ממשברים כלכליים חמורים, ועל ארבעתן היא מנסה "להשתלט".

ניקוס פפאקאציקאס, בן 22 מסלוניקי, מסביר: "כולנו מודעים לחשבון ההיסטורי. גרמניה פלשה ליוון במלחמת העולם השנייה וביצעה כאן פשעים נוראים, אבל מעולם לא קיבלנו ממנה פיצויים על הדברים האלה. גם בהווה יש יריבות קשה בין המדינות. אם בעבר ניסו הגרמנים לכבוש את אירופה באמצעים צבאיים, עכשיו הם עושים את זה באמצעים כלכליים. אנחנו לא מאשימים את גרמניה בבעיות שלנו, אבל האנשים כאן מאמינים שהיא מנסה להרוויח מהסבל שלנו".

לוטאס: "הגרמנים מתנשאים עלינו ושופטים אותנו, חושבים שאנחנו עצלנים ולא מוכנים לעבוד, אבל הם לא יודעים איך זה לחיות כאן. הם חושבים רק על הכסף שלהם, ולא מסתכלים על הבעיה האמיתית. כולם רצו שנפגוש את גרמניה ברבע הגמר, ועכשיו כולם רוצים נקמה. כולם רוצים להוכיח להם שליוונים יש אופי ויש אישיות, ושאי אפשר לזלזל בנו".

"היוונים אינם יכולים להרים את ראשם מול גרמניה במגרש הפוליטי - אם זה באו"ם, באיחוד האירופי או בכל מקום אחר - אלא רק במגרש הכדורגל", מבאר פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. "הם מרגישים שהגרמנים מכתיבים להם כיצד לחיות את חייהם ולכלכל את צעדיהם, שהם פוגעים להם בעצמאות ובריבונות, והגאווה הלאומית היא כל מה שנשאר להם. הלאומיות הזאת מתחזקת מאוד בעיתות משבר, דווקא בעידן שבו אירופה אמורה להיות מאוחדת וכשכל הגבולות מיטשטשים".

"הגרמנים קצת מפחדים"

הגיבור הלאומי ביוון הוא קפטן הנבחרת, יורגוס קראגוניס, שבגיל 35 נותר אחד השרידים האחרונים בסגל מהזכייה המדהימה ביורו ב-2004. במוצאי השבת האחרונה, כשעשה היסטוריה ורשם את הופעתו ה-120 במדים הלאומיים (הישווה את שיא ההופעות בנבחרת יוון), הוא התכבד בהבקעת שער הניצחון שהעלה את היוונים לרבע הגמר. הכחולים-לבנים גברו על רוסיה 0:1, והזיכרונות מלפני שמונה שנים החלו לצוף: גם אז רשמה הנבחרת שלושה ניצחונות "קטנים" של 0:1 ברבע הגמר, בחצי הגמר ובגמר בדרך לגביע. בדיוק כמו שגרמניה אוהבת.

"אנחנו לא ברזיל, אבל יש לנו נבחרת שנלחמת", אמר קראגוניס, שייאלץ לשבת הערב ביציע בגלל כרטיסים צהובים שצבר. "אנחנו מודים לאל שזכינו לחוות רגעים כאלה. שיחקנו עם הלב והתשוקה, כי רצינו לשמח את העם לנוכח המצב הכלכלי הקשה. מגיע לנו יותר כבוד על זה שאנחנו תמיד מצליחים נגד כל הסיכויים, ואף פעם לא מוותרים. ההעפלה לרבע הגמר הזה היא הישג לא פחות גדול מהזכייה באליפות אירופה ב-2004".

כוכב אחר של הנבחרת, יורגוס סמאראס, לא היה רוצה לפגוש יריבה קלה יותר. "אנחנו לא משחקים בשביל עצמנו, אלא בשביל 11 מיליון איש. אנחנו רוצים לעשות משהו מיוחד ובעל ערך, בשביל שתהיה להם סיבה לצאת שוב לרחובות ולחגוג. אנחנו בין שמונה הנבחרות הטובות באירופה, ולא אכפת לנו נגד מי אנחנו משחקים. השגנו את המטרה שהצבנו לעצמנו, ומעכשיו אין עלינו לחץ. אנחנו באים כדי ליהנות ולהגשים את החלום, אבל אל תפנטזו על מה שהיה לפני שמונה שנים".

קיריאקוס פפאדופולוס, שמשחק בקבוצת שאלקה 04 הגרמנית, ניצב בפני סיטואציה די בעייתית. "אני חושב שהגרמנים קצת מפחדים מאיתנו. הם לא יזלזלו בנו". והגרמנים אכן לא מזלזלים. תומאס שאף, מאמנו של סוקראטיס פפאסטאטופולוס מוורדר ברמן, אמר השבוע כי "היוונים יבואו כדי לנצח, והם בהחלט מסוגלים לחולל את הנס".

"אנחנו לא אנטישמים"

הלאומיות תמיד היתה נדבך מרכזי בחייה של האומה היוונית, ונדמה שבעיתו של המשבר הנוכחי היא רק מתעצמת. נבחרת הכדורגל אינה הדוגמה הספורטיבית היחידה לכך: אולימפיאקוס פיראוס ופנאתינייקוס אתונה מייצגות את היריבות המרה ביותר בין שני מועדונים - אבל לפני כחודש, כשקבוצת הכדורסל של אולימפיאקוס הדהימה וזכתה באופן סנסציוני ביורוליג, אפילו אוהדי פנאתינייקוס עודדו אותה. גם האירוויזיון עדיין מצליח לרתק את אזרחי המדינה, וכמה מהם דאגו להזכיר השבוע שהשיר היווני קיבל רק נקודה אחת מהגרמנים בתחרות האחרונה בבאקו.

יש גם צדדים אחרים להתפשטות הלאומיות והלאומנות ביוון. המפלגה הניאו-נאצית "שחר מוזהב" היא הסיפור הגדול של הבחירות האחרונות. 425,980 אנשים הצביעו לה, והיא גרפה כשבעה אחוזים מהקולות - בדרך לכניסתה הראשונה אי פעם לפרלמנט עם לא פחות מ-18 מושבים. ראש הממשלה הנבחר אנטוניס סמאראס הותיר אותה מחוץ לקואליציה שהקים השבוע, אבל התופעה המדאיגה מתפשטת: דובר "שחר מוזהב" היכה לפני שבועות ספורים פוליטיקאית יריבה בפניה בשידור חי בטלוויזיה, ותומכי המפלגה תקפו לאחרונה עיתונאי ישראלי ברחובות אתונה.

אלכס אנדרוס, יווני בן 38 שחי בסן פרנסיסקו, מבקש להבהיר: "היוונים אינם אנטישמים. הם חיים בשלום עם הקהילה היהודית, שהיא חלק בלתי נפרד מיוון ואנשיה הם אזרחים כמו כל האזרחים. דווקא מפלגת שמאל כגון סיריצה, שזכתה במקום השני בבחירות, היא שתקפה את ישראל וכמה מחבריה השתתפו במשט לעזה.

"'שחר מוזהב' היא המפלגה הראשונה שדרשה פיצויים מגרמניה על פשעי מלחמת העולם השנייה. התחזקות הימין הקיצוני ביוון, כמו במדינות אחרות באירופה, היא כישלון של מפלגות המרכז - שהמדיניות שלהן לא הוכיחה את עצמה והביאה לאבטלה גבוהה. גם ההגירה ממדינות האיסלאם חיזקה את הקיצוניים, ואני מקווה שיימצא פתרון לסוגיה הזאת".

יאניס קוסטרליס (34), בעל שני תארים אקדמיים, עזב את יוון אשתקד בגלל המשבר הכלכלי וכיום הוא מתגורר באמסטרדם. שכרו קוצץ עד מאוד, ולבסוף החברה שבה הועסק נסגרה. גם אם היה ממשיך לעבוד, היה משתכר רק 546 יורו לחודש. את רוב השכר שהוא מקבל כעת בהולנד הוא שולח הביתה לשלוש אחיותיו (ששתיים מהן מובטלות), לאמו המובטלת ולאביו הגמלאי, שזה כשנה וחצי לא קיבל תשלומי פנסיה כי למדינה אין כסף. הוריו של יאניס משכירים דירה לזוג צעיר, אבל לא ראו מהם דמי שכירות כבר שמונה חודשים. הם ממשיכים להתגורר בה, מאחר שגם כך אף אחד לא ישכור אותה במקומם.

"המפלגה הניאו-נאצית אינה מייצגת את יוון של 2012", קובע קוסטרליס, "הקולות שהיא קיבלה היו במסגרת 'הצבעת מחאה' נגד המפלגות הגדולות שהביאו אותנו אל התהום. אני מעדיף לא להרחיב בנושא הזה - כי כל מילה שתיאמר רק תהפוך את אותם קיצונים לחשובים יותר משהם באמת. אני מתבייש בכך שעדיין לא הוציאו את התנועה הזאת מחוץ לחוק".

"לא רציתי לעזוב את יוון, אבל ביום שהפסקתי לחלום ומצאתי את עצמי בלי שאיפות, הבנתי שאין לי ברירה", מספר קוסטרליס, אנליסט במקצועו. "ניסיתי למלצר, קצרתי בשדות, לקחתי כל עבודה שיכולתי, אבל זה לא היה הפתרון. כולנו מתגעגעים לימים הגדולים של אמצע העשור הקודם. זה לא היה כל כך מזמן, אבל זה נראה כל כך רחוק. התגאינו להיות יוונים, חשבנו שאנחנו עומדים לכבוש את העולם. לא שיערנו שזה השיא שמגיע רגע לפני הקריסה.

"ההצלחות של נבחרת הכדורגל לא יעזרו לאף אחד בטווח הארוך, אבל עכשיו הגאווה הזאת חזרה אלינו - גם אם זה רק לכמה ימים בודדים. השחקנים מעוררים מחדש את התקווה של כולנו לעתיד ולחיים טובים יותר".

* * *

הלילה, בשעה 00:30 לכל המאוחר, תתעורר יוון מן החלום. גם אם הנבחרת תנצח על כר הדשא והאלפים ייצאו בשירים ובריקודים לכיכר אומוניה במרכז אתונה, החגיגה תהיה חייבת להיגמר. הם יגלו מהר מאוד שכדורגל משחקים 90 (או 120) דקות, ובסוף גרמניה מנצחת.

וכמו שאמר טל ברודי בזמנו, "לא רק בספורט - אלא בהכל".