בדרך למטעי הדובדבן ראינו את הטנדרים שלהם נחבטים על דרך העפר בנסיעה לכיוון הר הרוח, נעלמים בין ההרים, והבנים אמרו שהלך עלינו. שהמשוגעים האלה, שבאו לחיות בנטף בלי חשמל ובלי מים, הולכים להשתלט על הר הרוח, ושכבר לא נוכל להסתובב שם חופשי ולקטוף סברסים מהחירבה. בשבילנו, ילדי מעלה החמישה, המתיישבים החדשים פלשו לממלכה שלנו, למגרש המשחקים.
רמה ועוזי בן צבי היו בטנדרים האלה, מהראשונים שבאו לנטף ב־81', לטעת יישוב קהילתי בין נחל כפירה לנחל החמישה, שני ערוצי הנחלים שבהם זרמה האש בשבוע שעבר, מבקשת לעצמה את בתי היישוב, את הגינות המטופחות שצמחו בתוך החורש.
האש בנחל החמישה פרצה ביום רביעי. "מקווה שהרוח תנהג בכם במידת הרחמים", סימסתי לרמה באותו בוקר, והיא ענתה: "אנחנו בסדר, עלינו היא ריחמה, לא על העצים בוואדי בינינו להר הרוח, ולא על בית אחד שנשרף".
האש ההיא שרפה כליל את הבית של משפחת כהן, בצידו הדרומי של היישוב, וחזרה כעבור יומיים לקחת את המסעדה שרמה הקימה לפני יותר מעשרים שנה בין המשתלה של עוזי לבית שבנו במערב היישוב. מסעדה שביקשה ללכוד קצת טוסקנה, קצת פרובנס וקצת מטבח ערבי מקומי. ליצור אוכל שיהיה ראוי ליופיו של הנוף.
בהתחלה דיווחו על אש סמוך למעלה החמישה, אבל הרוח התעקשה על נטף והטיסה את האש בוואדי, עד שאחת הלשונות מצאה את דרכה למורדות המערביים של היישוב, פילסה דרכה כמו ידעה את שהיא מבקשת. בחדשות אמרו שהלכה המסעדה והלך הבית של המשפחה, בטלפון חברת ילדות מהקיבוץ אמרה לי שזה נראה נורא, שהיא לא בטוחה שנטף תשרוד. שלחה לי בווטסאפ צילומים שבהם להבה גדולה צורחת מתוך החושך.
כוח גדול של 150 לוחמי אש נלחמו כל אותו הלילה באש שהקיפה את היישוב משלושה כיוונים, ועם אור ראשון היה ברור שהם ניצחו את האש, שום בית לא ניזוק, אפילו לא החממה של עוזי. אבל "המטבח של רמה" נשרף כליל.
מי שגר בהרי יהודה יודע שהיופי שלהם בוער לפעמים. גץ רשלן או ניצוץ זדוני, לפעמים מספיקה קרן שמש שפוגעת בחתיכת זכוכית, וסמיכות העצים הופכת באחת למדורת ענק, ובושם ההר, ריח עשבי תבלין ואורן, מתחלף בריחו של עץ בוער.
שתי השריפות שבערו בנטף כילו 14 אלף דונם, שגם בעולם העסקים שהנוף הזה עושה עם תושבי ההר, הם מחיר גבוה במיוחד. כל כך הרבה אש על יישוב אחד קטן ועל מיקה, הכלבה של משפחת כהן, שאימצה את המסעדה מאז היתה גורה קטנה ועכשיו מחפשת בנחיריים אבודות פיסת ריח מוכר בבית שנשרף או במסעדה שהיתה בשבילה בית שני. הולכת ומחפשת בתוך החורבן השחור, עד שהיא מתיישבת סמוך למה שפעם היתה מרפסת קטנה ועליה שולחן קטן ועגול, פינת אוהבים שבה ישבתי בפעם האחרונה שאכלתי שם.
שם, למרגלות השולחן, הרהיט היחיד ששרד, יושבת עכשיו כלבה קטנה בזנב מושפל, מנסה להבין לאן נעלם הכל, ואיך זה שמכל המולת הכלים נשארו רק שברים של צלחות מפויחות, ומי אלה כל האדונים שבאים והולכים, מנסים לשכנע את רמה ועוזי שהם השמאים הכי טובים לטיפול במצבים כאלה.
אחרי זה היא מפנה מבט אל ההרים שמולם היתה רמה מהלכת בין השולחנות, אישה יפה עם גב ארוך וזקוף, שבערבי ירח מלא היתה מזמנת למקום שלה משוררים וסופרים לערבי מילים, אוכל ויין. ילדה מחולון שהיתה לרקדנית, עד שבשנות הארבעים לחייה המירה את בגדי הריקוד במדי שף צחורים.
היא בת 60. את עוזי, שמבוגר ממנה בשנתיים, הכירה באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. סטודנט מבריק לביולוגיה, שבא להתנסות בשיעורי תנועה. "היינו ארבעים בנות, והוא נכנס עם חולצת פלנל ומכנסי קורדרוי, ביקש לצפות מהצד, אבל המורה אמרה לו שהוא חייב להשתתף. דמייני אותו בין כל הבנות שעוקבות אחרי ההוראות לכפיפות אגן, קדימה ואחורה.
"היה לו חם, אז הוא ביקש להוריד חולצה. וככה הוא בינינו, עם הגב השרירי שלו, שהיה כולו מצולק מתאונה שעבר. הוא בקושי עמד על הרגליים אחרי השיעור".
עוזי לא חזר לשיעורי תנועה, אבל אחרי כמה שבועות רמה ראתה אותו ביריד הספרים שבו עבדה. "התנועה שלי נראתה לו מוכרת מאיזה מקום. אחרי שלושה שבועות עברנו לגור יחד, אחרי שנה נכנסתי להריון, מיה נולדה, אמרתי לו שיבנה לי בית, ובאנו לנטף".
רמה (במרכז) מקבלת את הבשורה. כמו יער בערה המסעדה מול העיניים של העובדים // צילום: אורן בן חקון
כשאני מתעניינת איך מסתדרים בלי חשמל ועם תינוקת קטנה על הידיים, היא אומרת שלרגע לא חוותה את הימים הראשונים כמשהו קשה, "זה היה קסם גדול לבוא אל האדמה הזאת. רצינו בה". ושוב עולה בי זיכרון המפגש הראשון שלי איתה לפני 35 שנים. התארגנו כמה חבר'ה מבית הנעורים במעלה החמישה ונסענו עם הטרקטור לעשות סיבוב ביישוב הנרקם מולנו, ופתאום היא היתה שם, רכובה על סוס, נראתה כמו מלכת ההרים.
שלושה ילדים יש לעוזי ורמה. מיה היא עכשיו בת 35, אמא לילד בן 12, גרה בבית משלה ביישוב, ליד בית ההורים. אלה בת ה־33 חיה עם בן זוגה אדר ושתי בנותיהם, בנות 5 ו־6. הלל היפה, צעיר הילדים, בן 23, טייל חצי שנה באירופה, חזר לחודש וטס שוב, הפעם להודו. "אי אפשר להשאיר אתכם רגע לבד", אמר כששמע על השריפה, והודיע שהוא חוזר.
רק שבינתיים פיספס את הטיסה וגם כרטיס האשראי הלך לאיבוד, ובהמולת יום ראשון השבוע, בין פגישות עם פקידים, שיחה עם ראש הממשלה, הליכה מפה לשם כי עוד מעט יגיע הנשיא, חיבוקים נרגשים המעלים דמעות והיצמדות לתובענות העשייה, רמה ועוזי מנסים לכבות גם את השריפה הזו. רוצים כל כך שיחזור כבר הילד ויהיו כולם ביחד, משפחה שצמחה והצמיחה מתוך האדמה הקשה של חמוקי ההר.
עוזי שלה טס לז'נבה בבוקר יום שישי האחרון, לעבוד שם על תרגום של טקסט שחיבר על האבולוציה של התודעה, מקווה שיום אחד יהפוך אותו לספר. "לא יודעת אם יצא לך פעם לדבר איתו", אומרת רמה, "אבל הוא נורא חכם, עוזי. הייעוד שלו בחיים היה להיות פרופסור, אבל הוא הבין שהאקדמיה היא לא בשבילו והפך לגנן".
במסעדה שנשרפה. "זה היה קסם גדול לבוא אל האדמה הזאת, רצינו בה" // צילום: אריק סולטן
באותו בוקר צילצלה למתקשרת שמלווה אותה שנים, מאז החליטה לפתוח את המסעדה. "היא אמרה לי שהארעיות היא הדבר היחיד הקבוע בחייהם של בני האנוש על כדור הארץ", חוזרת רמה ואומרת, כמו מבקשת להיצמד לכוחה של המחשבה מול הפצע השחור שנפער בעשיית חייה. אישה של מילים, אוהבת אותן ויודעת היטב את תענוגות ההתפלפלות.
"חשבתי שאני מסכימה עם הרעיון, אבל שאני לא בטוחה שרגשית אני יכולה להבין אותו במאה אחוז. באותו אחר צהריים קיבלתי חתיכת שיעור בהפנמת המילים".
מבין שלושת הילדים, אלה היא זו שעובדת באופן קבוע במסעדה, אחראית לאירועים. היא זו שרקמה את החתונה של רותם אזולאי ויונתן משיח, שהתקיימה במקום באותו יום. שישים איש התכנסו בשעה 11 מול נוף קדומים ושפע של מנות שהכין תומר ניב. ברווזים, טלאים, דגים, שלל סלטים, תבשילים ומאפים מהטבון. ארוחה כיד המלך, כראוי לסעודת פרידה מהמקום.
הרבה טבחים באו והלכו, עד שלפני שמונה שנים הוא הגיע לשם, שף ומוסיקאי, שעשה מסלול מטבחים מרשים בארץ ובחו"ל, הביא איתו חוכמת מטבחים מודרנית ולמד לאהוב את אש הטאבון הבוערת מאחורי המסעדה, את הצלייה האיטית של התנור הקבור באדמה ואת הדיאלוג עם רמה, התובע קשר עם חומרי הגלם של האזור. הביא את האוכל לשיא.
לקראת סוף החתונה, בסביבות השעה שתיים וחצי, כשהוא ורמה ישבו לשיחה השבועית שלהם, הודיעו בווטסאפ של היישוב על השריפה המתקרבת. "ניגשתי לאלה, ולקראת שלוש החלטנו שכדאי לזרז את פינוי האורחים", אומר תומר, "עוד לא חשבתי על האפשרות שהמסעדה תתלקח. מה שהדאיג אותי זה שיחליטו לסגור את דרך הגישה ליישוב, ושהאורחים ייתקעו בפנים. אז ניגשנו אליהם, ובלי יותר מדי בהלה ביקשנו מהם שיזדרזו לעזוב. מייד אחרי זה שיחררנו את הצוות".
תומר התחיל להרחיק את בלוני הגז מהמסעדה, אחרים הביאו צינורות ומחבטים. הוא, היודע היטב את כוח היצירה של האש, נשאר במקום אחרי שפינו את כולם, עמד בחניית המסעדה וראה איך עשר דקות מספיקות לה להחריב את שנבנה במשך שנים. ראה את הלהבה האחת שאחזה בצמרת עץ אלון, שלושה מטרים גובהו, וקיסוס יבש מלפף את הגזע שלו. משם היא המשיכה למחסן, שבו שומרים את כיסאות העץ, וממנו הלאה. "כמו יער בערה המסעדה מול העיניים שלי".
אלה, שכמו אמא שלה גם לה יש קול שקט ורך גם כשהיא מתארת את סופת האש שעברה, אומרת שעד שזה קרה חשבה שהיא בסרט הוליוודי, שכולם יודעים לאן הולכים ומה עושים, "אבל האמת היא שהיה כאוס מוחלט. מאז השריפה ביום רביעי היו תצפיות על ההרים כל הזמן. נטפניקים, את יודעת, קשוחים כאלה. ידענו שיש שריפה ושהיא מתקרבת דרך נחל כפירה. כשראינו שזה מגיע לרכס, הבנו שהבית שלנו בקו ראשון. מתחנו צינורות, ניסינו להשפריץ מים, אבל באותו הרגע גם הכבאיות וכל התושבים בנטף התחברו למים, ולא היה מספיק לחץ.
"אנחנו עומדים שם ומנסים לעצור את האש שלא תעלה, ואיתנו עומדת משפחת כהן, שרק ביום רביעי איבדה את הבית, ואני חושבת על זה ששיחררנו את הצוות ואיך נסגור עכשיו את המסעדה. ביטלנו את הסרוויס ערב, אבל מה יהיה עם הסרוויס של שבת".
הילדות שלה, עם כל הילדים ביישוב, נלקחו במאורגן למתנ"ס באבו גוש. "המסעדות בכפר שלחו להם מלא אוכל, והן פשוט עשו שם כיף חיים", היא אומרת, מחזירה אותי לרסיסי זיכרונות כשבאו ופינו אותנו מבתי ילדים כי פרצה שריפה.
מיה אמרה לאמא שלה שתארוז מהבית את מה שהיא צריכה. "לא הבנתי מה היא רוצה ממני", אומרת רמה, "מה לארוז עכשיו? אבל לקחתי כמה אלבומים, ואת התמונה שלי עם אבא, שנפטר כשהייתי בת 3, ועמדה תמיד על שולחן העבודה שלי".
לא עלה על דעתה להתפנות, כמו שלא התפנתה בשריפה של יום רביעי, בניגוד להוראות, וביחד עם עוזי ואדר התחבאו מהשוטרים בשירותים של הבית. הפעם זה לא עבד לה. כשהתקדמה האש, אודי גל, דובר הכבאות של מחוז ירושלים, שאשתו עובדת כבר שנים במסעדה ושיודע בדיוק עם מי יש לו עסק, ניגש לרמה וצעק עליה שהיא מוכרחה לעזוב, שהיא מפריעה לו לעבוד.
הוא דאג ללוות אותה לחניה וּוידא שהיא נכנסת למכונית ונוסעת מהיישוב. מאוחר יותר השאיר הודעה בטלפון של אשתו, שאותה לא ראה שבוע. אמר שאין לו בשורות טובות, שהמסעדה אבודה, אבל לפחות את רמה, העקשנית הזאת, הוא הצליח לפנות.
רמה נסעה מרחק קצר, עד שעצרה את האוטו בכיכר שבכניסה ליישוב, זו הקרויה על שם גדי ערן, שהיה חלק מהקבוצה שעלתה איתה על הקרקע ונהרג במלחמת לבנון הראשונה. משם ראתה את יציר כפיה עולה בלהבות, והמשיכה הלאה לכניסה להר הרוח, שם מצאה אותה אלה שלה.
"בחיים שלי, בכל החיים שלי, לא ראיתי את אמא ככה. היא עמדה ורעדה כולה, בכתה בכי מר, וכל אנשי נטף עמדו סביבה וחיבקו אותה, אבל היא רק מילמלה 'איפה מיה'".
כאשר עוזי נחת בז'נבה, הוא הדליק את המכשיר וצלל לתוך כאוס של הודעות, שמהן הבין שהכל הלך. הבית, המסעדה, אולי היישוב כולו. הוא מיהר לחפש טיסה חזרה.
עם הבעל עוזי והילדות מיה (מימין) ואלה. "האהבה שאנחנו מקבלים היא בלתי נתפסת" // צילום: אורן בן חקון
זמן קצר אחרי שפרצה השריפה פירסמו כוחות הביטחון הודעה שלפיה מדובר במעשה חבלה. שפלשתיני, כנראה תושב קָטָנה, הוא שהשליך בקבוק תבערה שגרם להצתה. זו לא פעם ראשונה שמשליכים בקבוקים כאלה לצד השני של גדר ההפרדה, רק שהפעם היו רוח חזקה ואדמה צמאה.
"קטנה הוא כפר בשטחי הרשות הפלשתינית, ובינינו לבינם מפרידה גדר ההפרדה", נושמת רמה את המילים במתינות כשאני שואלת כמה זה קשה לדעת שהשכנים הם שלקחו ממנה את המסעדה. "אבל עד שהגדר נבנתה, המעבר בין הכפר לנטף היה חופשי לגמרי.
"בצבא הדרכתי בבית מאיר, וקטנה היה במסלול ההדרכות שלי. כשבאנו לנטף, מי שבנה את הבית שלנו היו פועלים מקטנה. כל צוות הטבחים הראשון של המסעדה היה מקטנה, והיו יחסי אחווה מאוד נעימים. היינו הולכים לחתונות בכפר, והם היו באים לשמחות שלנו.
"כשנבנתה הגדר, אחד העובדים שלי אמר: 'אוי, רמה, הילדים שלי כבר לא יכירו אנשים כמותך, הם יכירו רק חיילים'. עד היום עובדים עם עוזי במשתלה שני אחים שאבא שלהם בנה את הבית שלנו, בגופם הם הגנו על הבית מפני האש. הם לוקחים אחריות אישית. זה מבאס אותם.
"זה מבאס גם אותי שיש כל כך הרבה אלימות, תוקפנות ועוינות משני הצדדים. פה אנשים פשוט חיים אלו עם אלו, עובדים אלו עם אלו, בלי לנפנף במילים גדולות כמו דו־קיום. כשאני יכולה, אני מתנדבת בהסעת חולים מהמחסומים לבתי חולים. יש כל כך הרבה מתנדבים שעושים את זה בשקט, רחוק מאור הזרקורים.
"אסור להיגרר להכללות. בשריפה ביום רביעי הרבה מאנשי נטף התארחו אצל משפחות מאבו גוש, קיבלנו בלי סוף עזרה מתושבי בית נקובה. ביום שישי כבאים פלשתינים לחמו באש לצד היהודים. כולנו באנו מאותו המקום, ובסוף הדרך כולנו נגיע לאותו המקום".
ביום שישי פונה כל היישוב לבית ההארחה ביד השמונה. רמה אומרת שההתארגנות של המארחים הדהימה אותה. במילים נסערות היא מתארת את הנשים שהגיעו עם גרביים, מברשות שיניים, שמפו ומשחקים לילדים.
"אנחנו כל כך עטופים במעגלים החיצוניים ובמעגלים הקרובים", היא אומרת, כמו התרגשה עליה ידיעה חדשה בדבר טוב ליבן של הבריות. "שכנים הביאו עצים והדליקו את הקמין בסלון של הבית", היא ממשיכה. וכשאני שואלת אם זה רעיון טוב, היא צוחקת. "שכנים אחרים הביאו ארוחת ערב נהדרת, רוקנו את המקרר של הבית, וכשחזר החשמל החזירו את כל התכולה למקרר. לא להאמין.
"שואלים אותי כל הזמן איך אני מרגישה, איך ממשיכים מפה, ומה יהיה. אנחנו לא מתעסקים בזה עכשיו. אנחנו במין סוג של טרנספורמציה, הכל כל כך מטלטל, האהבה שאנחנו מקבלים היא בלתי נתפסת. עכשיו תני לישון, בחייך. את יודעת לספר שריפות גם בלי לדבר איתי. על הנזק ועל ההתחדשות שבאה אחריהן".
ואז, לפני פרידה, הוסיפה שכל כך הרבה לבבות הבעירה האש הזו, עד שהיא מרגישה שהיא התיכה את כולנו ללב אחד גדול. "לילה טוב, רמה אשת לפידות", אמרתי לה, והיא צחקה: "את בטוחה שעכשיו זה הביטוי הנכון?"
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו