ליובל סמו קשה להסתובב ברחוב בלי שמישהו יעצור אותו. גם ישיבה בבית קפה קטן בקצה גבעתיים היא מתכון בטוח להפרעות מלקוחות מזדמנים, ועוד לא הזכרנו את החתימות, הצילומים בסלולרי ("שיהיה להראות לבעלי") ועוגת הגבינה על חשבון הבית. כשהאייפון שלו מצלצל ועל הצג מתנוסס מספר לא מוכר, עולה מייד השאלה אם לענות. "זאת תקופה של חופש מעבודה, אז אני לא יודע אם לענות או לא. לפעמים מתקשרים אנשים מוזרים או ילדים שהשיגו את המספר, שיחות כאלו של 'מה העניינים? איך הולך-' וזה די מוזר. בתקופה האחרונה היו גם כמה חרדים שהתקשרו וסיפרו שהם מאוד אוהבים את הפינה שלי ב'ארץ נהדרת', וזה שימח אותי, כי בהתחלה אמרו לי שהחרדים לקחו את זה קשה". אבל סמו לא מתלונן. "אין ספק שאני בתקופה מקצועית יפה, לגמרי. הרבה יותר מכירים אותי, מזהים אותי בכל מקום. ילדים וזקנים אוהבים את העבודה שלי באותה מידה, והכל בגלל הדמות של 'הישראלי היפה', שכנראה נגעה בכולם, ואתה מייד מרגיש את זה על בשרך ברחוב, וגם בהרבה מאוד הצעות עבודה. התקשר אלי אסי דיין ושאל: 'רוצה לשחק את הבן שלי בסרט-' ואני, בלי שקראתי תסריט, ישר עונה, 'ברור שכן, אסי, בכלל לא מעניין אותי מה התסריט'. הוא מסוג האנשים שאני באמת מעריץ, איזה כישרון. הייתי מגיע אליו הביתה כל יום שישי לעשות חזרות, הוא היה מספר לי על המשפחה ועל היצירות שכתב והסרטים שביים, ואני רק חושב שמולי נמצאת כל התרבות הישראלית באיש אחד. בסוף נאלצתי לוותר, כי הסרט צולם במקביל ל'ארץ נהדרת', שהיא תוכנית מאוד תובענית. לפחות אני מתנחם בזה שזכיתי להכיר את אסי דיין". בעוד כמה ימים יחגגו 162 הסנטימטרים של סמו 43 אביבים, וסמו מגיע לזה בשיא הפריחה: חבר קבוע ב"ארץ נהדרת", משתתף בתוכנית החדשה שתעלה בקרוב בקשת, "הפרלמנט", ולראשונה גם מככב בתפקיד ראשי בסידרה שנכתבה עבורו - "זנזורי", שעלתה השבוע ב"יס קומדי" (שני ורביעי, 20:40). זנזורי בכלל נולד כסרטון פרסומת לבנק הפועלים, על משפחה הזויה שמסבירה כיצד לחסוך כסף. הרעיון לא התרומם, אולם הפיילוט התגלגל לידי יונה ויזנטל, סמנכ"ל התוכן של yes, והוא נתן אור ירוק להפקת סידרה בהשראת הרעיון. את הסידרה יצר סמו עם דפנה פרנר, בן בכר (במאי מערכוני החוץ של "ארץ נהדרת") ויובל פרידמן (אח של טל, תסריטאי "חלומות בהקיציס" והעונה הראשונה של "ארץ נהדרת"). במרכזה עומד פיני זנזורי, שמתמודד עם משבר גיל ה-40 ומגלה שהוא עומד למות בתוך שנה. הוא מתחיל להקדיש את חייו להגשמת חלומותיו. הדמויות מוקצנות, התסריט והמשחק מוגזמים במיוחד, ועדיין יש איזה קסם בקומדיה מופרכת שכל כך מודעת לעצמה. "זה מופרך, אבל בו בזמן עדיין מציאותי ומלא רגש", מסביר סמו. "אני מאמין שאנשים יבינו את זה. זה משהו נורא חדש. לא היה בארץ כזה". הביקורות, אגב, ירדו על הסידרה, אם כי פירגנו לסמו עצמו. "אם יקטלו את 'זנזורי' אז יקטלו. בכל מה שעשיתי כשחקן תמיד הקפדתי לעשות את המקסימום. תמיד אני משקיע את כולי ומתרגש עוד מהלילה שלפני, ולכן זה באמת לא בידיים שלי. עשיתי יצירה, זרקתי אותה למים, ומה שיהיה יהיה. לא יאהבו - אין לי מה לעשות. לא כיף שקוטלים אותך, אבל אני שלם עם העבודה ועם התוצאה". "בוא אני אקצר לך", הוא מתחיל את הראיון במקומי, "תכתוב: נשוי, יש לו ילדים וגר בגבעתיים, זהו. השאר לא מעניין כבר... אה, והוא נגד רכילות, ובגלל זה גם לא רואים אותו פה ושם, ובגלל זה גם הביא אותי עד גבעתיים ולא למרכז תל אביב - כדי שלא יצלמו אותנו". כן, יש לו בעיה עם רכילות, הוא בורח מהצהוב ומעולם הזוהר ומקפיד לא לפלוט בטעות משפטים פרובוקטיביים. הוא מתגורר סמוך לבית העלמין של גבעתיים - אבא של רן (7) ואביגיל התינוקת ונשוי לדנה (שגילמה את ויקי, המזכירה המוזרה של פולישוק), אותה פגש לפני כעשור בלימודי המשחק בבית צבי. "הילדים נורא שומרים לך על הבאלאנס של החיים. אולי זאת קלישאה, אבל אני פשוט נפעם מהם. אני מת ששניהם יהיו שחקנים. הבן שלי מאוד מצחיק, למרות שהוא עדיין קטן ולא מבין כמה זה חשוב". אתה מעדיף בייביסיטר על מסיבה עם סלבס- "בסופו של דבר, בתוכי אני עדיין ביישן. אף פעם לא הייתי בליין. תל אביב היא כמו הפנטזיה שלא השגתי. גרתי שם בתור סטודנט, אבל זו היתה צורת חיים שונה. אני מאוהב בתל אביב, אבל עכשיו, כשיש לנו ילדים קטנים, אז גבעתיים יותר נוחה ומתאימה. כרגע טוב לי עם זה שאני יוצא כל בוקר על האופניים, מבקר אותה, ואז חוזר הביתה". סמו נולד בשכונת קריית אליעזר בחיפה. "זו לא דניה ולא כרמל צרפתי, למרות שבזמנו לא הבנתי שזאת שכונה לא מוצלחת - רק כשאתה יוצא החוצה אתה מבין שהיית במקום לא טוב. ועדיין לא הייתי מחליף את זה. את רוב הילדות שלי העברתי למטה, ברחוב עם החבר'ה. ניר קלינגר היה גיבור ילדותנו, הוא גר כמה בניינים ממני. הערצנו אותו, כי הוא יצא מהשכונה ופרץ לתודעה הארצית. כל החיים שלנו היו סביב הכדורגל בשכונה. אני זוכר איך היינו יושבים על החומה, וחבורת הכרמליסטים של מכבי חיפה היתה עוברת עם מכוניות הספורט, ואנחנו היינו מסתכלים עליהם בקנאה ועושים להם שלום. לא היה לנו כסף להיכנס לאיצטדיון, אז היינו מטפסים על העצים ורואים משחקים. היו כאלה שנסעו לסטלה מאריס וישבו שם עם משקפות. אני הייתי חוזר הביתה, זורק את התיק ויורד למטה לשחק כדורגל. מן הסתם, הייתי זה שתמיד עשה צחוקים במגרש. כבר עשר שנים לא נגעתי בכדור - מריאנו כל הזמן אומר לי 'בוא לשחק איתנו', אבל אני תמיד מתחמק כי לא נעים, בטוח ייתפסו לי השרירים". הוא ילד סנדוויץ', אח לאופיר (46) ולנטלי (31). אביו, יוסי, מורה לנהיגה וטייס אזרחי ("הוא דמות בחיפה, תלמידים מתים עליו"), אמו דליה עבדה כפקידה בבית ספר. "כשהייתי ילד התמכרתי למערכונים של הגששים. היינו יושבים, אני וחבר שלי רזי, על השטיח בחדר שלו, שומעים קלטות של הגשש, מצטטים מערכונים וקורעים את עצמנו מצחוק. הלכתי עם אמא לראות הופעות של הגששים בחיפה. אחר כך, בגיל 15, היתה לי מחברת שאספתי בה כתבות על דסטין הופמן וסטיב מקווין. ראיתי הופעות של אדי מרפי ורובין וויליאמס והייתי מהופנט. את ג'ון קליז ו'המלון של פולטי' ראיתי מלא פעמים. גם דודו טופז והמופע עם משה והאורנג'דה היה משהו שהשפיע עלי מאוד". אבל משחק לא היה אופציה שמישהו הביא בחשבון. הביישנות היתה חזקה ממנו. "תמיד ידעתי לצחוק על הגובה שלי, לנצל את הפן הקומי שיש בזה. ברור שזה לא כיף להיות הילד הכי נמוך, אבל התרגלתי. זה כמו שאומרים לי 'בוא'נה, אתה יותר נמוך בחיים'. וואללה. גיליתם לי את אמריקה. אני מצחיק מאז שאני זוכר את עצמי, אבל ברגע שזה היה הופך לטיפה מקצועי - אפילו הצגת בית ספר - ישר הייתי מתבייש, ברמות שאי אפשר לתאר. אז אף פעם לא עליתי על במה, וזה נשאר תחביב מול המראה. היה לי נוח להישאר המצחיקן של החבר'ה, כי תמיד היה הפחד שברגע שאנסה לקחת את זה לצד המקצועי, מישהו פתאום יגיד לי: 'אתה לא כזה מצחיק'". החשש הזה גרם לסמו להתחמק בכל דרך אפשרית מעולם הבמה. הוא שירת בחיל חימוש עם עמי סמולרצ'יק, שניסה לשכנע אותו ללכת לבית ספר למשחק. אחרי השחרור התחיל לעבוד בחברת חשמל. "שנה של משטר צבאי: אתה בא בבוקר במדים כחולים, דופק כרטיס ועובד במחסן, סוחב כבלים וכאלה. אחר כך חבר סידר לי לעבוד בלוריאל, עבודה כזאת עם אוטו. ניסיתי גם גינון. עשיתי מלא דברים לא מעניינים, כל מיני עבודות מוזרות, רק לא ללכת למשחק. זה היה כזה אבסורד, שאפילו הלכתי ללמוד בימוי בקמרה אובסקורה, למרות שאין לי שום עניין להיות במאי. רציתי להתקרב לדבר עצמו. בזמן הלימודים חשבתי לעצמי: 'בוא'נה, אני יכול לשחק יותר טוב מאלה שאנחנו מביימים'. "היה לי חבר, איציק, שגם הוא חיפש את עצמו. חשבנו להקים יחד להקה, כי הוא היה מוסיקאי ואני זמר גרוע. כל בוקר היינו הולכים לים כדי לברוח מצורת החיים השגרתית. ניסינו לכתוב שירים, אבל פחדנו להפוך לאמנים חיפנים מיוסרים. בסוף נסעתי לחצי שנה בהודו ותאילנד. הייתי עובד קצת, ואז בורח לחו"ל עם הכסף שחסכתי. עבדתי בלוס אנג'לס אצל חבר אמן. פחדתי להיכנס לשגרת חיים של עבודה משמונה עד חמש, כי ידעתי שזה לא אני, אז פשוט ברחתי ודחיתי את הקץ. אתה כל הזמן חי בשקר עם עצמך, נורא רוצה, אבל מפחד. "הייתי בדיכאון, מין מצב נפשי כזה שאתה לא מוצא את עצמך. הייתי בן אדם אחר. אז היה לי יותר נוח להיות מדוכא ועצבני, במקום להתרוצץ בין אודישנים. בדיעבד זו נראית לי מחשבה נורא ילדותית של לא לקחת אחריות. "בגיל 25 אמרתי - זה עכשיו או לעולם לא. תפסתי אומץ, התלהבתי והלכתי להיבחן בארבעה בתי ספר למשחק. בבית צבי אמרו לי, 'לך קודם למכינה שנה א''. כמובן, מייד אמרתי לעצמי: 'ווי, איזה גרוע אני', ואחי הגדול הרגיע אותי: 'נו, כבר החלטת לעשות את הצעד, אז תעשה מכינה'. בדיעבד, זה היה נכון, כי הגעתי לשנה א' מאוד בשל. בשיעורים הראשונים הכל התפוצץ. מחסום הבושה קרס. הגעתי למקום שנתן לי לגיטימציה לעשות את זה. כשאני מסתכל לאחור אני לא מכיר את עצמי, זה כאילו חסר איזה חלק באישיות שלי. עד היום אני מתבייש לרקוד ולא עושה את זה, אבל ברגע שתשים מולי מצלמה אני ארקוד לך אפילו בעירום. אם יציעו לי לעשות באנג'י אני אתחמק, אבל תביא מצלמה ואני קופץ. המשחק עשה אותי שלם". איך ההורים קיבלו את הבחירה שלך- "בילדותי לא אמרתי להם שאני רוצה לשחק, אבל כשאתה לא מוצא את עצמך ועוזב את כל העבודות שהם היו שמחים שתתמיד בהן - כמו בחברת חשמל וכאלה - אז בסוף הם כבר אמרו, 'יאללה, שילך למשחק, אולי זה מה שהוא צריך'. אבא שלי עזר לי כשהלכתי לבית צבי ואפילו שילם שנת לימודים, שזה המון כסף. גדלתי בבית שבו להורים הלימודים היו מאוד חשובים. המוטו היה להיות תלמיד טוב וחייל טוב בצבא. תמיד מרדתי בזה, כי לא הבנתי למה זה צריך להיות ככה. ההתעקשות שלהם לא היתה ברורה לי. בצבא הורדתי פרופיל אצל הקב"ן, ואבא שלי היה מזועזע ממני ולא דיבר איתי. הוא לא הבין איך עשיתי דבר כזה. אבל כנראה באופי שלי הייתי מין מורד כזה". בהתחלה דישדש סמו על הבמה הקטנה של צוותא. "עשיתי דברים איומים, כל מיני קטעים שאתה בטוח שהם קורעים, וכל מה שאתה מקבל מהקהל זה דממה כזאת, שאתה רק רוצה שהבמה תשאב אותך לתוכה ותיעלם. תמיד רואים את אלה שהצליחו, אבל בדרך לשם יש שנים שאי אפשר לתאר. עשיתי כמה תוכניות טלוויזיה שאפילו לא זוכרים, הן נעלמו מהר מהמסך. היו התרסקויות. עם פרוזאק הופענו שנים בחינם - אמיתי, בחינם - רק תבואו. זה היה עינוי נפשי". פרוזאק היתה סיפור ההצלחה הראשון שלו. את שלומי קוריאט ואופיר לובל הכיר בלימודי המשחק, ויחד הם יצרו שלישיית נונסנס וניסו ללכת בעקבות מה קשור. "היתה בינינו כימיה מדהימה. הופענו המון, ואנחנו רואים שאנשים צוחקים, אבל זה לא מצליח, כי עובדה שאתה לא בתודעה. עשינו את התוכנית 'דומינו', ששודרה בשישי בחמש וחצי, אבל לא קראו לנו להופעות ולא קרה איתנו כלום. זו היתה תקופה מאוד אינטנסיבית, שלא הביאה הצלחה. דודו טופז לקח אותנו לארבע תוכניות והיינו בעננים, חשבנו שהגשמנו את החלום, ובמקום זה קיבלנו בעיטה בתחת וחזרנו לצוותא הקטן. שלומי אפילו חשב לעזוב בשלב מסוים וללכת לחפש את עצמו בתיאטרון. אמרנו לו, 'זה יקרה, תאמין', וטוב שהוא לא הלך בסוף. "ואז אדיר מילר לקח אותנו לעשות פינה ב'ערב אדיר'. לא אשכח את היום הזה. עשינו דמויות של ילדים, ביקשנו מעודד מנשה שיראיין אותנו לערוץ הילדים, ותוך כדי הקטע אתה מרגיש גלי צחוק מ-400 האנשים שהיו באולפן. הסתכלתי על אופיר ושלומי, וישר הבנו שקרה פה משהו. פתאום מילאנו את צוותא הגדול. משם הדרך כבר היתה יותר פתוחה, הופענו ברחבי הארץ, וכולם באו לראות את הילדים, היתה היסטריה. לא ציפינו לזה, זה היה הכי פסיכי. "ההצלחה שלנו נמשכה בערך שלוש שנים, שהגיעו אחרי חמש שנים קשות. בסוף זה הלך ודעך, אבל היה קסם גם בדרך שזה נגמר". אחרי כ-800 הופעות, פרוזאק התפרקו. סמו התחיל לקבל טלפונים מ"הרצועה", תוכנית סאטירה ששודרה בערוץ ביפ. פעמיים דחה את ההצעה על הסף; אחרי שיחת הטלפון השלישית, אשתו דנה הצליחה לשכנע אותו. "היא אמרה לי ללכת לנסות, 'מקסימום תתארח פעם אחת ולא תחזור'. וזאת היתה התוכנית ששינתה לי את החיים המקצועיים. "הם נתנו לי המון חופש אמנותי להביא את השטויות שלי מהבית. ערן פיין ועוזי וייל היו ממציאים דמויות, ואני הייתי מפתח אותן. נגיד, סלומוניקו השלישי התחיל כבדיחה על אוליגרך דה לה שמאטע, כזה שיש לו סירות של ארבע שקל בירקון. הדיבור נולד בכלל מחיקוי גרוע שלי לזוהיר בהלול, והמונולוגים הארוכים היו בעיקר אלתור ועבודה בבית. ישבתי בבית בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון, וכמו בכלא, הייתי הולך הלוך וחזור ובונה את הדמות. שקנאי המק-מק, אני אפילו לא יודע מאיפה בא לי, כי ברגע שבנית דמות היא מתחילה לומר כל מיני דברים שאין לך מושג מאיפה הם יוצאים. את 'אתה רוצה לבוא להתקלח-', שגדעון להב היה אומר, אילתרתי במסדרון וכולם צחקו. ככה הבנתי שזה עובד". "הרצועה" הפכה לקאלט עוד בזמן שידורה. "זו היתה התוכנית הכי נישתית שהייתי בה עד היום, עם הכי מעט אחוזי צפייה, ועדיין כל כך הרבה ראו אותה. הביקורות אהבו אותה, והבאזז היה היסטרי, אין לי הסבר למה. היא הפכה לקאלט תוך כדי עשייתה. הייתי בשוק. משם הגיעה הקריאה ל'ארץ נהדרת'. זה היה מטורף, כי ראיתי את 'ארץ' בשלוש העונות הראשונות והתמוגגתי, ופתאום קראו לי לעבוד איתם". ואז, כמובן, הגיע גם האישור מההורים, שהבינו שהילד כבר בן 40, וסוף סוף הוא גם כוכב. "אבא שלי מת על 'ארץ נהדרת', כשהצטרפתי הוא היה בעננים. כל בוקר אחרי התוכנית, באופן קבוע, הוא מתקשר לתת לי ביקורת. שואל מה היה הרייטינג, כאילו זה מעניין אותו, ואז נותן סקירה: 'זה היה ככה והוא היה ככה ואתה היית פחות טוב, אבל עדיין אוהבים אותך בחיפה'. את 'הרצועה' אבא שלי פחות הבין. אגב, בחיצוניות הוא נראה כמו גדעון להב מהתוכנית. שיער קארה מלא כזה, עם שפם - בול גדעון להב. לפעמים אתה בונה דמות, ואז בלי כוונה יוצא לך אבא, כי זה ויז'ואל שתקוע לך בפנים". בארבע העונות האחרונות של "ארץ" עשה סמו דמויות רבות, אבל הבולטת מכולן היתה של "הישראלי היפה", שנדחף לראיונות רחוב ומציק לאזרחים. הקטעים האלה בנויים על הכתיבה של אסף גפן ועל יכולת האלתור של סמו. "הישראלי היפה הוא עוד נקודה ששינתה לי את החיים. זה נורא כיף שאתה נוגע בהמון אנשים. כל מיני אנשים אוהבים את זה, מכל סוגי האוכלוסייה, זה דבר מופלא. כשאתה עושה משהו ב'ארץ נהדרת', והוא נוגע באנשים, אז אתה מרגיש את זה בעוצמות אדירות. וואו. ואם מישהו פחות אוהב, אז הוא גם אומר לך". כמות התגובות העצומה הדהימה אותו, והצילום של הקטעים האחרונים הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית, לאור התגודדות המעריצים והסקרנים. העונה החליף את הישראלי בחור דתי מגמגם, שיודע מה הוא אומר. "החיסרון בימי הצילום האלה הוא שלפעמים אנשים לא מוכנים שיראו אותם בטלוויזיה. זה גומר אותי. אתה תופס בן אדם ברחוב ויודע שיצא פה אילתור מדהים, אבל הוא לא רוצה לחתום על ויתור, וכל הקטע הולך לפח. עשינו השנה קטע עם מסכות אב"כ, ושלושת האנשים הראשונים לא רצו לחתום, ונקרע לך הלב כי זאת שעה של עבודה שאין לך מה לעשות איתה". איך היתה ההתאקלמות של החברים שהצטרפו העונה לצוות- "את ברלד אני מכיר 15 שנה, עוד מהימים שהופעתי עם פרוזאק במועדונים. הוא תמיד היה נפלא ברמות על, אבל כנראה כל אחד צריך לעבור דרך כלשהי לפני ההצלחה. גם רועי בר-נתן הוא חיבור מצוין, שאני מכיר שנים. היתה שנה מעולה, כי שניהם הביאו לנו מין רעננות טובה כזאת". מה היעד הבא- "היום אני סבבה ומצליח, אבל אני לא מפחד ממה יקרה הלאה, כי היו לי הרבה שנים שלא הייתי מצליח, אז אני יודע גם לחיות כבן אדם לא מצליח. החיים לפעמים מסדרים אותך לבד. אם מחר יבוא אלי מלאך המוות ויגיד לי: 'יאללה, סמו, תארוז תיק, זזים'. אני אענה לו: 'וואללה, סבבה, כבר עשיתי את שלי: אני בפתיח של 'ארץ נהדרת'".
"המשחק עושה אותי שלם" • צפו בראיון, היה משעשע
"לפני שהתחלתי לשחק חייתי כל הזמן בשקר. היה חסר איזה חלק באישיות שלי. עד היום אני מתבייש לרקוד, אבל ברגע שתשים מצלמה מולי אני ארקוד לך עירום אפילו. המשחק עשה אותי שלם" • יובל סמו הוא הקונצנזוס החדש של הבידור הישראלי, ועכשיו גם תפרו עבורו במיוחד סידרה חדשה ב"יס"
Load more...