מופע שנות השבעים

בבית הקפה הקבוע שלהם, בפסאז' של מרכז מסחרי קטנטן בשיכון ל' בתל אביב, הצ'רצ'ילים הם עדיין אגדת רוק. השיער כבר הכסיף, גם הגוף לא מה שהיה, אבל עוברי אורח מבוגרים, שהשתוללו כנערים בהופעות שלהם, זוכרים להם את חסד הימים ההם. "אתם גדולים, ראיתי אתכם כשהיינו צעירים ויפים".  

מיקי גבריאלוב (67), חיים רומנו (65) ודני שושן (71) מחייכים ומודים לכולם בנימוס. השנים שחלפו לא מחקו את קשר ההומור, הצחוקים והנוסטלגיה ביניהם. "כמה שאני מתגעגע לתקופה ההיא. הייתי חוזר לשם עכשיו", נאנח רומנו.

בעידן שבו שרו בארץ על פרחים ותותחים, הצ'רצ'ילים הולידו את הרוק המקומי, בהנהגת אריק איינשטיין, שקלט את גדולתם ורתם אותם לאלבומיו. בסוף שנות השישים ותחילת השבעים הם ניפקו צליל ייחודי - מיקס של רוק מחתרתי, מוסיקה קלאסית, סלסול מזרחי, חפלה יוונית והשפעות ערביות. הכל בלוּק מתריס של שיער פרוע, פאות לחיים עבות ומכנסיים מתרחבים. ישראל התמימה והחמימה, שהתכנסה מדי ערב מול ערוץ טלוויזיה יחיד בשחור־לבן, לא ידעה איך לעכל אותם. 

גם העולם לא נותר אדיש לסאונד הבשל שלהם. הם חיממו להקות־על כמו דיפ פרפל וג'נסיס, והיתה אפילו להקה מתחילה ואנונימית אחת, ששימשה להם מופע פותח: קראו לה קווין.

עד היום נחשבים שלושת האלבומים שהוציאו הצ'רצ'ילים בשמונה שנות קיומם לחלוציים. תקליט הבכורה שלהם, "'צ'רצ'ילים", שיצא בארץ בפורמט ויניל ובהדפסה מקורית, נחשב למצרך נדיר בשוק אספני התקליטים, ומחירו מוערך כיום בכ־10,000 שקלים לעותק בודד. גם התקליטים הבאים, "Junkies, Monkeys & Donkeys" מ־1971 ו"יריחו" מ־1972, שיצאו בחו"ל כשהלהקה נקראה ג'ריקו ג'ונס, נחשבים למבוקשים מאוד. 

"המחירים האלה לא ייאמנו", אומר שושן. "זה אדיר. מתקשרים אלי הרבה אנשים שמבקשים שאשיג להם תקליטים מפעם, ואין לי לתת להם".

רומנו: "לא ידעתי על זה בכלל, עד שמישהו סיפר לי".

למרות המעמד הקלאסי של הלהקה, אתם עדיין לא מחזיקים מעצמכם אגדות רוק.

גבריאלוב: "לא יצרנו בשביל להשוויץ או לנפח את החזה ברחוב. עשינו הכל מהנאה של חבר'ה צעירים, שאהבו לנגן מוסיקה ביחד. אנחנו שמחים לקבל מחמאות, אבל אף אחד מאיתנו לא טיפוס שינפנף בזה בראש חוצות".    

שושן: "היום החומרים מפעם נשמעים לנו אדירים. בחזרות לקראת האיחוד שמענו את החומרים שוב ואמרנו לעצמנו, 'יא אללה, איך כתבנו אותם'. גם היום, כשאנחנו יחד על הבמה, זה מג'יק. חוקרי מוסיקה מגדירים אותנו כלהקת הרוק הפסיכדלי הראשונה בעולם".

בסוף השבוע הבא (ימים חמישי ושישי) יעלו השלושה לבמת הבארבי בתל אביב, עם כמה חברים, לשתי הופעות איחוד שמוגדרות "אחרונות בהחלט". באותה הזדמנות הם גם ישיקו אלבום כפול חדש, שמתעד את הופעות האיחוד הקודמות שלהם באותו מועדון, בשנה שעברה. אם יעמדו במילתם ולא ישובו לנגן יחד, זו תהיה ההזדמנות האחרונה בהחלט לצפות בפליטי ההרכב פורץ הדרך שהגדיר מחדש את המוסיקה המקומית, ולפרק זמן מסוים אף זרח כשביט בשמי המוסיקה הבינלאומית.

•  *  •

הצ'רצ'ילים קמו ב־1965 וידעו כמה שינויים פרסונליים במשך השנים. בתחילת הדרך ניגן איתם יצחק קלפטר, שכינויו "צ'רצ'יל" העניק להם את שמם (הוא עזב בתום שנתיים, כשהתגייס לצה"ל). ההרכב הקלאסי של הלהקה כלל את הסולן סטן סולומון (לפניו היה הסולן סלווין ליפשיץ, ואחריו בא דני שושן), הגיטריסטים רוב האקסלי וחיים רומנו, הבסיס מיקי גבריאלוב והמתופף עמי טרייביטש.

הם החלו להתבלט בין "להקות הקצב" המחתרתיות, ששטפו את ישראל בסוף שנות השישים. כיכבו במועדונים העשנים של רמלה, בת ים ודרום תל אביב, לצד הרכבי רוק חדשניים, בהם "האריות", "הבמה החשמלית" ו"השמנים והרזים". 

"היינו הלהקה הכי טובה במועדונים, וההופעות שלנו היה מפוצצות", נזכר רומנו. "ביצענו את השירים מחו"ל, באנגלית, הכי קרוב למקור. זה היה אז ה־מבחן לאיכות". 

גבריאלוב: "היינו הראשונים בארץ שהיה להם ציוד ברמה גבוהה. שיכנעתי את כולם שצריך גם לשיר. אני שרתי שיר של אריתה פרנקלין, קלפטר שר שיר אחר באנגלית, חיים שר משהו בצרפתית ועמי שר קליף ריצ'רד. לא ממש ידענו את המילים, אז יותר ג'יברשנו.

"הקהל היה מבקש שנשיר את הלהיטים שרצו ברדיו, ואנחנו, המרדנים, רצינו לתת את הרוק ה'כבד' יותר ששמענו, כמו לד זפלין, קרים, ג'ימי הנדריקס והדורז. פעם ביצענו את 'Let's Live For Today' של גראס רוטס, ולא אמרנו שזה קאבר. כולם התלהבו.

"בעלי המועדונים היו מבקשים שננגן מה שהקהל רוצה, והתכסחנו איתם הרבה. פעם אחת, במועדון המסיכה, רצו לזרוק אותנו מהבמה, אז השפרצנו על עצמנו בקבוקים של משקה מוגז, והקהל השתגע. בעל המועדון ביקש שנחזור על השטיק הזה כל שבוע".

רומנו: "בהופעות האלה היו הרבה מכות. כמעט כל ערב. כמו בסצנה המפורסמת מ'מציצים'".

גבריאלוב: "פעם, בהופעה במועדון הקוקוס, ליד רחוב יצחק שדה, מישהו מהקהל שיחק בכוונה בחיבור של אחד הרמקולים. ביקשתי תוך כדי נגינה שיפסיק, אבל הוא המשיך להתגרות. חטפתי עצבים, הורדתי את הגיטרה, קפצתי עליו ונתתי לו אגרוף בפרצוף. בתוך רגע האולם התפוצץ ממכות, כיסאות התחילו לעוף באוויר, ואנחנו התקפלנו עם הציוד וברחנו לרכב של סלווין.

"בקצה הסמטה חיכו לנו עם מקלות, נבוטים ואבנים. צעקתי לסלווין, 'שים גז וסע!', והוא נסע עליהם. למזלנו הם ברחו, אחרת היו מרסקים אותנו. בגלל זה כשהופענו בירושלים, צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו מהפנתרים השחורים היו שומרים עלינו בהופעות".

התקשורת הממלכתית לא ששה להתייחס לצעירים הפרועים עם הדיסטורשן. 

רומנו: "לא השמיעו אותנו ברדיו ובטלוויזיה. את המועדונים היינו ממלאים כל ערב, אבל ברדיו לא השמיעו, כי שרנו באנגלית".

גבריאלוב: "פה ושם השמיעו, ובעיתונים כתבו עלינו מדי פעם. אבל לא היינו להיט".

רומנו: "כתבו בעיקר ב'להיטון'".

ב־1968 התגייסו קלפטר והסולן ליפשיץ לצה"ל, ואת מקומם תפסו הגיטריסט הבריטי רוב האקסלי, שהגיע לארץ עם להקת הטורנאדוס והחליט להישאר, והזמר הקנדי סטן סולומון, שהגיע מלהקה בחיפה. 

גבריאלוב: "נסענו ביחד לחצי שנה של הופעות בדנמרק, האמרגן שלנו שלח אותנו במסגרת חילופי תרבות. החבר'ה שם היו מאוד פתוחים, חופשיים, עושים הכל, אבל הכל. תוך כדי הופעה, מול הבמה ומאחוריה".

שושן: "סמים ובחורות היו מחכים לך מאחורי הבמה".

רומנו: "אני התנגדתי שיהיו סמים בלהקה. הייתי פחדן. סטן ורוב היו יותר בקטע".

גבריאלוב: "סמים? אנחנו היינו שמים זין".

ב־1969 הוציאו הצ'רצ'ילים את אלבום הבכורה, שהתבסס על שירים באנגלית שכתבו לסרטים "השמלה" של ג'אד נאמן ו"מקרה אישה" של ז'ק קתמור. האלבום לא זכה להצלחה ונמכר בישראל במאות בודדות של עותקים. 

"החומר המקורי שיצרנו היה בסגנון שבארץ לא העזו אז לעשות", מסביר גבריאלוב. "כולם היו אז במיינסטרים, שרו ב'קולות', שירה רכה, חיפשו להיטים לרדיו. אנחנו רצינו להיות דומים להנדריקס ולדורז".

למה באנגלית?

רומנו: "הסולנים שלנו שרו באנגלית, וכל המוסיקה ששמענו היתה באנגלית, אז היה ברור שהאלבום יהיה גם הוא באנגלית".

הייתם הראשונים להכניס את הצליל המזרחי לרוקנרול.

גבריאלוב: "סטן היה קנדי, רוב היה בריטי, אני באתי מבית טורקי־ארמני, חיים גם בא מבית ספרדי, עמי טרייביטש היה אשכנזי ודני שושן נולד במרוקו. כל אחד בא עם המטען שלו מהבית ועם המוסיקה שהוא אהב. ביחד יצא שעטנז איכותי של מוסיקת רוק עם אלמנטים אוריינטליים".

הצ'רצ'ילים, 1971 (כג'ריקו ג'ונס). מימין: דני שושן, האמרגן אליוט כהן, חיים רומנו, עמי טרייביטש, מיקי גבריאלוב, רוב האקסלי

בנובמבר 69' רשמו הצ'רצ'ילים ציון דרך היסטורי, אחד משיאיהם בארץ, כשהשתתפו בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל אביב, בניצוחו של זובין מהטה. לכאורה, חיבור לא טבעי, אבל כששומעים את הקאברים שהקליטו ליצירות של באך - "קוראל לאוהבים צעירים" ו"הקונצ'רטו הכפול" (בעיבוד המוסיקאי הקלאסי נועם שריף) - מגלים שמפגש הקצוות לא כל כך ביזארי. 

גבריאלוב: "עשינו משהו שלפנינו בארץ נחשב לדמיוני. להקת רוק מהמועדונים נכנסת לקודש הקודשים של התרבות הגבוהה. זה היה מטורף לחלוטין. באותה תקופה פרנק זאפה ולד זפלין הופיעו עם תזמורות פילהרמוניות, ואנחנו עשינו את זה כאן. הדיסטורשן והכסאח עם המוסיקה של באך. זה היה אייטם עם תהודה עצומה. 'מבט לחדשות' והעיתונים הגדולים סיקרו את זה בגדול".

רומנו: "אני זוכר שעשינו חזרות בהיכל התרבות, בחדר של ארתור רובינשטיין, ולא ידענו איך לאכול את הסיטואציה. הרגשנו מוזר. היינו עם שיער ארוך, מכנסי ג'ינס של פעם, גיטרות. לא היו מכניסים בכלל אנשים כמונו להיכל התרבות.

"בהתחלה ניגַנו בעדינות, ופתאום נכנס זובין מהטה לחדר והתחיל לצרוח: 'אני רוצה חשמל, דיסטורשן, רוקנרול! בשביל מה הבאתי אתכם? בשביל העדינות יש לי את הפילהרמונית, אני רוצה רעש'. אמרנו, יאללה! ונתַנו בראש". 

גבריאלוב: "היו גם תגובות של 'מה זה הגועל נפש הזה בהיכל התרבות, גיטרות ורעש, בושה וחרפה'. אבל בסופו של דבר הקונצרט הצליח כל כך, שמייד אחריו עשו עוד אחד, לבני נוער".

•  *  •

לאחר עזיבתו של סולומון, החלו הצ'רצ'ילים לעבוד עם אריק איינשטיין, שהיה כבר אז כוכב ענק. "לא היינו להקת ליווי שלו", אומר גבריאלוב. "אריק חיפש להקת רוק כי הוא רצה לשנות את הצליל שלו. הוא בא לראות אותנו מנגנים במועדון המסיכה. חשבנו שבתוך שנייה יברח מעוצמת הווליום, אבל הוא לא הלך. בסוף הוא ניגש ואמר: 'אתם מנגנים על הכיפאק, רוצים לנגן איתי?'"

הם הקליטו עם איינשטיין את האלבום "פוזי", שיצא ביוני של אותה שנה. הלהיט "אחינועם לא יודעת", מתוכו, התבסס על שירם "When You're Gone" (גבריאלוב: "בתקליט הזה הפכנו להיות חבילה אחת, אריק והצ'רצ'ילים"). האלבום כלל שירים נוספים שהפכו לקלאסיקות, בהם "כשאת בוכה את לא יפה", "פראג" ו"היה לנו טוב, נהיה לנו רע".

ב־1970 ניגנו הצ'רצ'ילים עם איינשטיין ושלום חנוך הצעיר באלבומים המכוננים "שבלול" ו"פלסטלינה" ובפסקול הסרט "שבלול". "לא הרגשנו כוכבים, כי גם אריק עצמו לא הרגיש כוכב", אומר גבריאלוב. "איתו אפשר היה לעשות צחוקים ושטויות. שותים קצת, מדברים קצת, ואז מופיעים במועדונים".

תוך כדי העבודה עם איינשטיין, הם צירפו לשורותיהם את הזמר דני שושן, סולן להקות "הנסיכים" ו"האריות". הם קיבלו הזמנה לחתום על חוזה הקלטות והופעות בחברת "רד באס" הבריטית. "אפילו לא עשו לנו אודישן", משחזר גבריאלוב. "אמרו לנו 'בואו ותקליטו'. נסענו לשם לשבועיים".

מחשש שהבריטים, שהעריצו את ראש ממשלתם האגדי ווינסטון צ'רצ'יל, ייעלבו, הוחלט לשנות את שם הלהקה בחו"ל ל"ג'ריקו ג'ונס" - "שילוב בין מזרח למערב, יריחו וג'ונס". האלבום הראשון שהקליטו בשם זה נמכר באירופה בעשרות אלפי עותקים, ולוּוה בסיבוב הופעות באנגליה, צרפת, איטליה, דנמרק ופורטוגל. 

גבריאלוב: "התחלנו לחוות בריל טיים את הרוקנרול ואת האמנים שגדלנו עליהם. חיממנו את דיפ פרפל ועשינו סיבובי הופעות עם מונגו ג'רי וגארי רייט. קווין חיממו אותנו בתחילת דרכם, יש לנו אפילו פוסטר שזה כתוב בו".

שושן: "אני זוכר אותם מתווכחים ביניהם באנגלית עם מבטא כבד, מדברים על ללכת לקנות פלאפל, כי זה היה האוכל הכי זול והם היו עניים. פעם ראיתי אותם באודישן שעשו להם בפאב. עלו ארבעה חבר'ה שנראו כמו חבורה של ילדות, לבושים סאטן לבן ובגדים צבעוניים. האמת היא שנגעלתי מזה, והם גם נשמעו זוועה. איום ונורא".

הלכתם להופעה שלהם הקיץ בפארק הירקון, עם אדם למברט?

גבריאלוב: "אני לא, כי המקומות היו רחוקים לי מדי מהבמה. אתה יושב על איזו גבעה בג'הנם, בקושי רואה מה קורה. זה כבר כל כך רחוק, שאתה לא נהנה מההופעה".

להקת קווין בתחילת דרכה. "נראו כמו חבורה של ילדות" // צילום: GettyImages

הדעיכה התחילה אחרי המסע האירופי. שושן: "אפשר לראות את מה שעשינו שם כהצלחה, אבל זה היה מפרך. נתנו לנו ואן חדש, כמו כל הלהקות אז, עם מושבים של מטוסים שאפשר להוריד אחורה ולישון, וכל יום־יומיים נסענו להופעה אחרת. עשינו 200 הופעות בשנה ברחבי אנגליה, בגשם, בקור ובשלג. 

"מה ששבר אותנו היה שחיינו כמו עניים, ממש מהיד לפה. כל אחד מאיתנו קיבל משכורת של 15 פאונד לשבוע, ושאר הכסף הלך לאמרגן. לכאורה חיינו בסוג של חלום, זה חלום שחלמתי עוד כשהייתי ילד במעברה. אבל בפועל היה מאוד קשה".

רומנו: "האמרגן שלנו רצה לעשות כסף, אז כל הזמן הוא העביד אותנו ושלח אותנו להופיע. כל הרווחים הלכו אליו, וזה לא היה פשוט".

גבריאלוב: "מצד שני, בזכות הצ'רצ'ילים ראיתי עולם בגיל צעיר. הייתי אז בתחילת שנות העשרים שלי, ואלה חוויות שאני לוקח איתי עד היום".

ב־1972 הם הופיעו בפסטיבל הרוק רדינג, שנחשב למוביל מסוגו בבריטניה, לצד להקות כמו ג'נסיס, ELO ו־Ten Years After. אבל דווקא אז, הם לא סיפקו את הסחורה. 

רומנו: "ביום השני של הפסטיבל, אחרי הצהריים, הגיע תורנו לעלות מול 60 אלף איש. בדיוק אז התחיל לרדת גשם, והרגשתי שאני רועד כולי. לא ידענו איך להתמודד עם זה".

גבריאלוב: "זאת סיטואציה שלא מכינים אותך אליה. זורקים אותך לבמה מול רבבות אנשים, בלי חזרה מוקדמת, ומה שיהיה יהיה. אתה מנסה לתת את המיטב, אבל אין לך שליטה".

שושן: "לא היינו טובים. זו היתה הופעה מאוד מלחיצה מבחינתנו, ולמחרת כתבו שאנחנו 'להקה לחוצה'".

בעקבות ההופעה ברדינג, שהצטרפה לאורח החיים המתיש בדרכים, החליט גבריאלוב לעזוב את הלהקה ולשוב לישראל. "שאר החברים רצו להרוג אותי, אבל כבר הייתי נשוי עם ילד, ולא רציתי להמשיך לחיות עם המשפחה שלי בלונדון הקרה. הבנתי שעד שנצליח באמת כלהקה, זה עלול לקחת שנים. אז העדפתי לחזור לארץ ולהמשיך לעבוד עם אריק".

אחרי גבריאלוב עזב גם טרייביטש. גבריאלוב המשיך שנה נוספת עם "הצ'רצ'ילים החדשים", לצד טרייביטש והגיטריסטים שמוליק בודגוב ורוני דמול. שושן, רומנו והאקסלי נשארו בלונדון וניסו להמשיך לבדם; הם גייסו מתופף אנגלי בשם כריס פרי, כששושן על תקן הסולן ומנגן גם בגיטרה בס. 

רומנו: "יצאנו לסיבוב הופעות מוצלח של חודשיים בדרום אפריקה, ואחריו רבנו עם האמרגן. המנהל של 'לד זפלין' רצה שנהיה להקת החימום שלהם, אבל לא שיחררו אותנו מהחוזה, וזה היה הסוף. הציעו לי להישאר לנגן עם זמר מתחיל, אחד אלביס קוסטלו, אבל לא רציתי וחזרתי לארץ".

•  *  •

מאז הפירוק הסופי שלהם חלפו 43 שנים. הסולן הראשון, סלווין ליפשיץ, פרש משירה והפך לטכנאי סאונד ומפיק מוסיקלי. המתופף עמי טרייביטש נפטר לפני שש שנים מדום לב, בגיל 62. עקבותיו של סטן סולומון אבדו עם השנים, והקשר עימו נותק.

רוב האקסלי, שהגיע בשנה שעברה להופעות האיחוד, חי בארה"ב ומנהל שם עסק לשיווק גלידה. "ההופעות בשנה שעברה בישראל היו מלחיצות", הוא מסביר בשיחה מביתו שבמיאמי. "לא הייתי מוסיקאי פעיל כבר 40 שנה, והיה לי קשה פתאום להופיע. בימים אלה אני מקליט חומרים חדשים, בהם גירסה חדשה בעברית לשיר 'האיש על הצב', שהופיע בסרט 'לול'. בקרוב אני מתכוון לפרוש מהעסקים ולחזור למוסיקה".

מי שכן יופיע עם הצ'רצ'ילים בבארבי הוא המוסיקאי הבריטי ריי דורסט, סולן להקת מונגו ג'רי, שאחראי ללהיט "In The Summertime" מ־1970 וכתב לצ'רצ'ילים את "Time Is Now". על הבמה יצטרפו גם המתופף אשר פדי והאורגניסט אייל קליין.

אפשר להשוות בין המוסיקה שיצרתם בשיאכם למוסיקה הפופולרית היום?

גבריאלוב: "הטכנולוגיה שינתה הכל. היום כל אחד שחושב שהוא מוסיקאי יכול לשבת על מחשב וליצור משהו. לוקחים תוכנת הקלטה, בלי סוף ערוצים, מנגנים משהו, מוסיפים זמר מפה, ראפר משם, וברדיו משמיעים את זה. כל אחד שומע ואומר 'גם אני יכול', וככה יש לך 30 אלף יוצרים על מחשב".

רומנו: "היום קודם כל מחפשים לעשות להיט, כי זה מה שמביא הופעות וכסף. אנחנו לא חשבנו על להיטים. פעם גם היו רק עשרה גיטריסטים בכל המדינה, לא עשרת אלפים כמו היום. היו מסתכלים עלינו כמו על קוסמים.

"היום אנחנו אוויר. הכל נהיה שואו, אפקטים, פלייבק. יש לך כל מיני זמרים, כמו הבן־אל תבורי הזה. כאילו מה? מה זה? סטטיק ובן־אל מתאימים לדור החדש של הילדים, זאת המודה עכשיו. זאת מוסיקה מסחרית. ואני לא מת על זה. מה יישאר מזה? קשה לדעת. להישאר במקום ראשון יותר קשה מלהגיע לשם.

"ועומר אדם, איך הוא מילא את קיסריה עם שיר אחד שהצליח? הוא עוד לא יצא מהקליפה של הביצה.

"במוסיקה המזרחית יש זמרים שכולם נשמעים אותו דבר. המעבדים הם אותם מעבדים, השירים נשמעים לפי נוסחאות. יש הרבה מיחזור".

שושן: "אני אוהב ראפרים שמדברים על המצב עם אמירה חברתית. ראיתי בבארבי את להקת פול טראנק ומאוד אהבתי אותם. נהדרים". 

גבריאלוב, שושן ורומנו. "מה ששבר אותנו היה שחיינו כמו עניים, ממש מהיד לפה" // צילום: כפיר זיו

על גלגלצ יש להם בטן מלאה.  "השאלה מה האג'נדה של האנשים בתחנה", אומר גבריאלוב. "האם הם בעד דברים חדשים של אמנים ותיקים? האם הם מכירים את ההיסטוריה של המוסיקה הישראלית? נראה לי שאלה מהרדיו יושבים בתוך קופסה ולא באמת יודעים מה הקהל אוהב או לא. 

"כשמאיה בוסקילה עשתה שירים שהתאימו לגלגלצ, השמיעו אותה. היום, אם זה לא מתאים - אז לא משמיעים. אבל זה לא מפחית מהערך של מאיה, וזה לא אומר שהיא לא זמרת טובה שעושה שירים טובים.

"סדר היום של גלגלצ הוא למחוק זמר אחד ולשים במקומו את השני. אתה לא יכול להתווכח איתם. אני רוצה להבין, למה משמיעים את 'מעגלים' של עידן רייכל? שיר איום ונורא בעיניי. ורייכל עשה דברים יפים לפני זה.

"נדב רביד (מנהל גלגלצ; א"נ) אומר שהם אוהבים את עידן רייכל. מה, זה רדיו פרטי של אבא שלך? מה זה 'אנחנו אוהבים'? ואם אתם לא אוהבים, אתם לא שמים? זאת מציאות מטורפת".

אולי רייכל פשוט מצא את הנוסחה שעובדת בגלגלצ.  

גבריאלוב: "אני לא מבין. זה אלגוריתמים? מחשב שמוצא נוסחאות? מה זה פה, מקודדים בחברת הייטק? הכנסתם עד היום לפלייליסט 40 שירים של אביב גפן, 30 של רייכל ו־30 של עברי לידר? תורידו, ושימו מישהו אחר במקומם. פשוט מאוד. לא לדאוג, תהיה להם עבודה גם עם פחות השמעות. צריך לתת צ'אנס גם לאחרים.  

"לפעמים הם מכניסים דברים סתם, אני שומע ומעביר תחנה, כמו שהרבה צעירים מעבירים. מי כבר רוצה לשמוע את גלגלצ? הם מחרטטים שם כל מיני דברים. במזרחית, גלגלצ רוצים לכסות את התחת, אז בגלל שמירי רגב צועקת - הם מכניסים קצת. אבל המזרחית שהם מכניסים זה לייט. כבד זה לא הז'אנר שלהם. למה שלא יקדישו פינה יומית לאמנים ותיקים?"  

(מגלגלצ נמסר בתגובה: "גלגלצ מאמינה במתן במה נרחבת לנכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית, ולצידם, גם במתן חשיפה לכישרונות צעירים והזדמנות להגיע לקהל שלא מכיר אותם. מקור גאוותנו והסיבה העיקרית להצלחתנו היא עבודתם המקצועית של עורכי המוסיקה, שיודעים לשלב במיומנות בין התכנים הפחות מובנים מאליהם לבין השירים שכולם רוצים ואוהבים לשמוע".)

הרבה אמנים ותיקים מרגישים שזנחו אותם.    

שושן: "לא נותנים מקום. לפני חודשיים הוצאתי סינגל ואלבום כפול, השמיעו אותו פעם־פעמיים, וזהו. אני לא חי באשליות. היום זה קומבינות. יחצנים מסוימים שעובדים עם שדרנים מסוימים, ולך תדע אם אין קומבינות כספיות. אני לא יכול להרשות לעצמי יחצן. אין לי מערכת שתומכת בי מאחור".

דני, אתה רואה קשר בין מצב האמנים לבין התאבדותו של אחיך, גבי שושן, עקב מצוקה כלכלית ונפשית? 

שושן: "גבי היה אחד האמנים המתוסכלים והמקופחים שהיו פה. הרבה שנים לא היינו בקשר. לפרויקט האחרון שהוא עשה, שבו הוא שם את נשמתו, לא התייחסו בכלל. לא היתה בינינו כימיה, בגלל כל מיני דברים שקרו".

לא הבחנת אצלו בסימנים מקדימים?

"לא. הייתי עסוק בדברים אחרים. כששמעתי על זה, הייתי בהלם טוטאלי. אם הייתי יודע מה הולך לקרות, אולי הייתי מתנהג אחרת. הייתי נדבק אליו יום ולילה. אבל זאת היתה החלטה שלו. באמת קשה לי לדבר על זה, אבל זה נותן לי חומר למחשבה".

גבריאלוב: "במקום להתעסק במוות של גבי, התקשורת היתה צריכה להשמיע שירים שלו, לפמפם אותו. יפה מאוד שהשמיעו אותו אחרי שהוא מת, אבל מה זה עוזר לו? הראו בטלוויזיה שהוא שר בחתונה שיר שהחתן והכלה לא אהבו. למה את זה צריך להראות?"

•  *  •

ומה לגבי  החרם האמנותי נגד ישראל, שנציגו הבולט הוא רוג'ר ווטרס? "אני לא מבין אותו", אומר רומנו. "מה הוא בכלל נכנס לזה? מה ייצא לו מזה? אני לא מבין את הראש שלו. הוא בסך הכל זמר, שיעסוק בעניינים שלו. שבעים־שמונים אחוזים לא מקשיבים לו ובאים".

שושן: "רוג'ר ווטרס הוא פוץ, שאיכשהו נסחף לזה. כאילו שאנחנו זקוקים לעוד דעה מטורפת. הוא טיפוס מוזר. שיבוא לחיות פה כמה שנים ויבין מה הולך לפני שהוא זורק דברים לאוויר. לא צריך להתסיס את הרוחות עוד יותר, בנוסף לבלאגן שכבר קיים. אנחנו לא צריכים עוד הסתה".

איזה טיפים אתם יכולים לתת לאמנים ישראלים שרוצים להצליח בחו"ל?

שושן: "אם יש לך צליל מיוחד שאתה מביא מהבית, טוב להבליט אותו. תביא משהו מיוחד, ערך מוסף, זה המפתח להצלחה".

רומנו: "שילמדו רפואה ומחשבים ולא יתעסקו במוסיקה. פעם היה אפשר להתפרנס מזה, היום זה נהיה תחום קשה ונורא לא פיירי. הרבה פוליטיקה במקום אמנות". √

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו