האדמה עדיין לא יבשה מגשמי המונסון של הלילה, והשמש כבר עוקצת במלוא עוצמתה כשאנחנו משוטטים במרחבי ההרים הירוקים של צפון תאילנד, בין שדות הגידולים של אלוּ - חקלאי מקומי מבוגר עם פנים קמוטות ומחסור בשיניים שצועד לצידנו בדממה.
על ראשו כובע טמבל עם איורי פרחים, וגופו עטוי חולצת פסים וז'קט ג'ינס צבאי דהוי. הוא סוחב תיק עשוי משק תפוחי אדמה, שאשתו תפרה לו, ולצד מותנו הוא מחזיק קטורת דלוקה במארז ברזל, להברחת יתושים טורדניים (הרבה יותר מאחיהם הישראליים, אגב). מדי פעם שולף אלוּ את המאצ'טה המחודדת שעל גבו, וכורת בעזרתה ענפים סוררים מצידי השביל.
כשאנחנו חולפים ליד מטעי הבננות, אלוּ מעדכן שסיים לקצור לאחרונה את היבול העונתי. החקלאות השנה, הוא מחייך, היתה מוצלחת מאוד מבחינתו, וסיפקה לו הכנסה של 300 אלף באט (כ־33 אלף שקלים; לשם השוואה: השכר החודשי הממוצע בתאילנד נע סביב 15 אלף באט - 1,600 שקלים). כל בני משפחתו המורחבת עובדים אצלו בשדות - הילדים, החתנים וגם הכלבים - והסכום הנכבד שצבר יאפשר לו לפרנסם בנחת.
בקצה היער, בין העצים, התאספו קרוביו - כולם צאצאים לשבט האקה. על האש הבוערת מעלה אדים סיר ענקי, מהסוג שמכשפות מערבלות באגדות. עלים שנקטפו מעצי הבננה משמשים משטח עבודה שמכסה את אדמת הבוץ, ועליהם פזורות כמויות עצומות של בשר טרי שאוטוטו ייאכל. הגברים כורעים סביב, חמושים בסכינים ומכינים את הבשר לצלייה. אחד מהם, בג'ינס קצר, נעלי אדידס וידיים מגואלות בדם, קוצץ במיומנות חתיכות־חתיכות ומכין תערובת של בשר טחון. כוסות הבירה הקרות מתרוקנות במהירות. אחד הנוכחים מקבל פתאום שיחת טלפון ומתבודד עם הסמארטפון שלו.
הילדים משחקים עם הכלבים, מתלהבים למראה התיירים שמכוונים אליהם מצלמות. אחת הנשים שולפת בקבוק פלסטיק שקוף ומוזגת כוסיות וויסקי תירס חריף. בסמוך חונים ג'יפים נוצצים ואופנועי שטח, שעליהם ירכבו הנוכחים בסיום הפיקניק - בחזרה לכפר הקטן שלהם, סי דונג יין.
בת שבט האקה. השורשים מסין // צילום: אדי גרלד
משפחתו של אלוּ נמנית עם 200 בני שבט האקה שמתגוררים במקום. מוצאו של השבט בסין, ובהמשך הוא נדד לבורמה. בעקבות מלחמת אזרחים שם היגרו כ־80 אלף מהם הלאה לצפון תאילנד. בסי דונג יין מתגוררים גם צאצאי שבט ליסוּ, שמקורו בטיבט־בורמה. 55 אלף מהם חיים היום בתאילנד. לכל שבט שפה, מסורת, לבוש ומנהגים משלו.
במאה השנים האחרונות חצו שישה שבטים שהתפתחו בדרום סין והסביבה (ונמלטו לאחר עליית הקומוניזם) את הגבולות הפרוצים והתיישבו בהרי הצפון של תאילנד. מבחינה פוליטית היה להם נוח להתאקלם במדינה שמאירה פנים למיעוטים. גם המסורת השבטית של עבודה חקלאית היתה נדבך משמעותי במעבר, בזכות מזג האוויר האידיאלי והאדמה המתאימה יותר בתאילנד.
רוב הבתים בסי דונג יין בנויים מעץ. כביסה רטובה תלויה בחוצות, וחביות אגירה ענקיות, שעומדות לצד הכביש הלא סלול, מספקות מים לבתים. על הגגות - במין ניגוד מתריס - מוצבות צלחות לוויין לשיפור הקליטה בטלוויזיה עם המסך השטוח שבסלון.
קרקורי תרנגולות קורעים את השקט. אחד העופות מטריד שלישיית חזירים אפורים שדחוסים בשוקת בחצר. בחור מקומי עומד עם ילדה מחוץ לביתו, חותך בסכין פלחי מנגו מהיבול שלו - ומחלקם לעוברים והשבים. תרנגול גאוותן נעצר במרכז השביל ושותה מים מתוך שלולית. הכל נראה כמו פרק ססגוני של נשיונל ג'יאוגרפיק.
הכפר נמצא במרחק שעה וחצי נסיעה מהעיר הצפונית הגדולה צ'אנג מאי. הוא ממוקם בשכנות לבית ההארחה Lisu Lodge, שמתבסס, מצידו, על שיתוף הפעולה התיירותי עם בני השבטים באזור. בקתות העץ של הכפר מוגבהות ובנויות לאורך מדשאה טבעית, בין עצים טרופיים, ובכניסה אליהן חובה להשיל את הנעליים ולהשאירן בחוץ, בהתאם לצו המסורת בתאילנד.
בשעות הבוקר יוצאים עובדי ליסוּ לודג' לתחזק את שדות הירק הסמוכים ולקטוף פירות ותבלינים לארוחת הצהריים. בשמיים זוהרת לפתע קשת, והנוף ההררי הירוק מחייב תמונת פרופיל חדשה לפייסבוק.
• • • • •
שיתוף הפעולה בין המלונות התיירותיים לבין אנשי השבטים מתנהל בחסות משרד התיירות התאילנדי, שמבקש כעת להרחיב את המגוון התיירותי ולשווק לישראלים את צפון המדינה, על שלל האטרקציות שבו. חברת התעופה "בנגקוק איירווייז" החלה להפעיל קווים פנימיים חדשים למחוז מה הונג סון שבצפון־מערב, המאפשרים הגעה נוחה לאזור הצפון מכל מקום במדינה (דוגמת האיים קוסמוי ופוקט), וזאת נוסף על הטיסה הפנימית הפופולרית שמחברת בין בנגקוק לצ'אנג מאי.
לתאילנד טסנו לפני מותו של המלך ראמה התשיעי, בחברת התעופה הירדנית "רויאל ג'ורדניאן", שמפעילה טיסת לילה של שמונה שעות וחצי מעמאן לבנגקוק. הטיסה עוברת מעל האוקיינוס ההודי ומדינות ערביות לא עוינות - ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. לזמן הכולל יש להוסיף חצי שעת טיסה מנתב"ג, פלוס המתנה של שעה וחצי בנמל התעופה, שמעניקה הזדמנות לקנות בקלאווה בדיוטי הירדני.
העיר צ'אנג מאי, הנקודה המרכזית בכל טיול בצפון תאילנד, קמה בסוף המאה ה־13 ושימשה עיר הבירה של ממלכת לאנה החופשית עד 1558. מזג האוויר הקריר והיבש (יחסית) של לאנה לנד, כפי שמכנים אותה המקומיים, הוא אלטרנטיבה מושלמת לחום הלח והמציק של דרום תאילנד, הפופולרית מאוד בקרב תיירים ישראלים.
בתיאבון. הילדים משחקים עם חיפושיות המחמד שלהם // צילום: אדי גרלד
אכסניית Hmong Hilltribe Lodge, מרשת מלונות Serenata, שבה התארחנו באזור מאי רים (שבמחוז צ'אנג מאי), מתבססת על רעיון שיתוף הפעולה עם שבט המונג, שאנשיו מתגוררים בכפר מה קי (Mae Khi) הסמוך. מדי ערב מגיעים בני הכפר לאכסנייה ומציגים בפני האורחים שירים, ריקודים וטקסים מסורתיים.
במעלה מה קי, על מרפסת הכניסה של אחד מבתי העץ בכפר, מונחת ערימת צמיגים מלוכלכים ועליה יושבת קבוצה של שישה ילדים בני 8-4. שיערם מסופר בקפידה, ואחד מהם מגלף בסכין חדה קנה סוכר. כל אחד מהם מחזיק בידו חיפושית קטנה, שחורה ומגעילה.
מתברר שהחרקים המרתיעים האלה מתפקדים כחיילים במשחקיהם של הילדים, שעורכים ביניהם קרבות הימורים. לצורך ארגון קרב שכזה צריך לאתר שתי חיפושיות ממין זכר, לתת לזכרים להריח חיפושית נקבה, ולדרבן אותם להילחם זה בזה על חסדיה. בסיום הקרב לא ממתין לחרקים המאוכזבים גורל שפיר: הם יטוגנו במטבח ויוגשו בתור חטיף מקומי.
אחד מאנשי הכפר, שלבש לכבודנו בגדים מסורתיים ארוכים, על אף מזג האוויר הלוהט, שולף פטיש גדול ומתחיל להלום בחוזקה בערימת אורז, להכין את הקינוח קאו פוק (Khao Puk). מדובר בממתק עשוי אורז דביק, שהכנתו פשוטה: מכים באורז עד שהוא נעשה דביק ממש, מתבלים באגלי זיעה מפדחתו של בעל הפטיש, מכניסים לעלי בננה ואוכלים. הטעם? בדיוק כמו שמדמיינים.
דתם של בני השבט מבוססת על רוחות ונשמות - טובות לצד רעות; על פי האמונה, רוחות רעות גורמות למחלות ולעיתים אף למוות. אנשי ליסו, למשל, נוהגים לקבוע בבתיהם דלת אחת בלבד, ללא שום חלון, כדי למנוע מרוחות רעות מלחדור לבית פנימה. מעל דלת הכניסה תולים "מבריח רוחות" עגול, שעשוי מכמה ענפי עץ.
השאמאן בפעולה. בלי שיקויים, אבל עם הרבה כישופים // צילום: אדי גרלד
הקשר הישיר לעולם הרוחות מתנהל באמצעות השאמאן, "רופא הכפר" שהוא המדיום "הנבחר" (ולמעשה, מכשף השבט). במהלך "הטיפול" השאמאן לא משתמש בתרופות או בשיקויים כלשהם, אלא מסתפק בכשפים, בלחשים ובמחוות טקסיות שטיבן המדויק עובר מדור לדור.
הוא מתייצב בכפכפים ובמכנסי ברמודה ירוקים, שיערו הכסוף מסורק הצידה. העוזרת שלו מחלקת לנוכחים וויסקי תירס חריף במיוחד, תוצרת בית, לטשטש מעט את ההכרה. השאמאן מסביר: "אנשים עובדים קשה בשדות, ואם מישהו חוזר חולה, נראה שהוא איבד את הנשמה שלו ביער. איך מאבחנים זאת? אם הוא פונה לרופא ממוסד, לוקח תרופות אבל לא מחלים, או אם מישהו חווה סיוטים בשינה במשך כמה לילות רצופים - זה רמז שקרה משהו רע. ואז באים להתייעץ איתי.
"אני כבר בן 69, ולפני כמה ימים הייתי מוטרד מאוד מהרוחות. בגלל שאני מזדקן, וכבר לא חזק כמו פעם, הן מטרידות אותי כשאני חלש. לכן בתי ובעלה הגיעו לכאן אתמול, לערוך עבורי טקס לגירוש הרוחות".
הוא מרים מתוך קערה שעל השולחן עצם תרנגול, שבתוכה נעוצים שני קיסמי עץ גדולים. העצם היא שריד מהטקס של אמש, שבמהלכו הוקרבו חזיר ותרנגולת, ובסיומו, אחרי התפילות, נשחט גם תרנגול. מגווייתו מוציאים את עצם השוק, ומחפשים בה חורים. אם מוצאים שניים או פחות - הכישוף הצליח, ולהשלמתו אוטמים את החורים בקיסמי במבוק.
רעיון זהה מיושם גם בסוגיות של חיזוי עתיד וקבלת עצות לחיים. כשחבר שבט פונה לשאמאן בשאלה, למשל האם כדאי לו לעזוב את הכפר לעיר הגדולה, מקריבים תרנגול ובוחנים את מספר החורים שבעצמות. בכל מקרה, התוצאה אינה מוחלטת, ואפשר לקיים את הטקס פעם נוספת - ואולי לקבל מהרוחות תשובה שונה.
• • • • •
במרחק כ־60 קילומטרים מצפון לצ'אנג מאי, על ההרים המוריקים של מחוז מהי טאנג, פורחים מטעי התה של ארקסה (Araksa Tea Plantation), שם מתמחים בעיקר בייצור אסאם - תה שחור שמקורו בהודו.
ביקורי תיירים כאן הם עסק חדש יחסית, מסביר מאסטר התה, צ'רלי צ'אן, כשהוא מקבל את פנינו בכניסה בכובע קש שמסתיר את שיערו הכסוף. צ'רלי מספר שלתאילנד אין מסורת ארוכה של ייצור תה: "זה מנהג שקיים כאן בסך הכל 70 שנה, בעיקר בצפון ההררי. הטמפרטורה פה והגובה (מעל פני הים) אידיאליים לגידולי תה", הוא מסביר בצחוק מתגלגל ומוגזם.
את התה שאנחנו מלקטים עם צ'רלי שתלו כאן לפני כ־45 שנה, ובמטע של ארקסה צומחים קרוב ל־45 אלף צמחים. היבול השנתי עומד על 600 אלף ק"ג תה, כמות שלא מאפשרת ייצוא לחו"ל ומחייבת מכירה לתושבי האזור בלבד. במהלך השנה נקטפים העלים בכמות מועטה, יומיים בכל חודש, עד להגעת זמן הקציר המלא, בחודשים נובמבר ודצמבר (תום עונת הגשמים).
קטיף תה במהי טאנג. יומיים בכל חודש // צילום: אדי גרלד
צ'רלי מחלק לנו סלים גדולים לתלייה על הגב ומשחרר אותנו בין הצמחים, ללקט את עלי התה הקטנים והירוקים. מסייעת לנו במלאכה אישה בבגדים מקומיים מסורתיים, שמפגינה זריזות ידיים וטכניקת ליקוט מרשימה.
העבודה הסיזיפית של קטיף ואיסוף מסתיימת בשפיכת תכולת הסלים לקערת ברזל גדולה, שמתחממת על אש קטנה. אחרי ייבוש העלים מעניקים לערימה הירוקה עיסוי ידני, ובהמשך סוחטים ממנה החוצה את טיפות הקפאין. בסיום התהליך מוזג צ'רלי תה רותח לספלי שתייה ומחלק לנוכחים. בהחלט טעים.
האוכל בצפון תאילנד מסורתי בעיקרו, והוא מוגש על שולחנות נטולי מלחיות וסכינים - כי זו המסורת. תמצאו כאן את הפאד תאי המפורסם (נזר המטבח התאילנדי), תבשילי אטריות, טופו, עוף, חזיר ודגים, והמון אורז. לקינוח יוגש תמיד פלח אננס טרי.
קשה לטייל בתאילנד מבלי להיתקל בעיסוי התאילנדי. כמעט בכל פינה יציע לכם מישהו (בעיקר מישהי) לשחרר לכם את השרירים בנחישות, תמורת סכום זעום של כמה עשרות שקלים. חלק ממועדוני המסאז' נראים מבחוץ כמלכודות תיירים קלאסיות, אך מרביתם יספקו לכם את החוויה האותנטית.
אולם יש כמה יוצאי דופן. למשל, הספא של מלון Anantara בצ'אנג מאי, שנחשב לאחד הטובים בתאילנד ומעניק טיפול של 50 דקות בידי מעסות מסורות עם קסם בידיים. היחס המרגיע, ההתעכבות על דקויות (עוצמות העיסוי או סוג המוסיקה שתתנגן ברקע) והשילוב של סבונים ושמנים בטקס, הופכים את החוויה לשמימית. זה היה המסאז' הטוב ביותר שקיבלתי מימיי.
גם העיירה הציורית פאי שבמחוז מה הונג סון, בקירבת גבול תאילנד ובורמה, היא אתר פופולרי בקרב תרמילאים. כדי להגיע לשם יש לנסוע מצ'אנג מאי בדרך ירוקה, מפותלת והררית, שאורכת כשלוש שעות וחצי.
שוק הלילה בעיירה פאי. אוכל מסורתי נפלא // צילום: אדי גרלד
אלפיים איש מתגוררים במקום המבודד הזה, שמתפרס על פני שבעה רחובות ושוכן על שפת נהר הפאי, שבו אפשר לשוט על רפסודות במבוק או להצטלם על גשר הזיכרון המפורסם שחוצה אותו (The Memorial Bridge נבנה ב־1942 על ידי היפנים, במטרה להוביל אספקה ואמצעי לחימה לבורמה במהלך מלחמת העולם השנייה).
פאי חיה על ענף התיירות, ובכל רחוב ישנם בתי הארחה ומלונות, בתי קפה, מסעדות וברים, לצד חנויות בגדים וסוכנויות שימכרו לכם אטרקציות לטיולים. בערבים מתנקזים כל גדודי התיירים לרחוב המרכזי, שבו פועל שוק הלילה של פאי - עם בסטות שפתוחות בצידי הכביש הצר עד סמוך לחצות.
• • • • •
ביער הירוק והפרוע שעוטף את פאי נסלל שביל מפותל שמוביל ללגונה של סאי נגאם. הטמפרטורה החמימה של המים הפכה את המקום לאטרקציה סביבתית. סמוך ללגונה, מאחורי העצים, מסתתר כפר קטן של בני שבט ליסו. בעבר הלא רחוק, כשלא היו מחוברים עדיין לחשמל, שימש האגם מקור מים חמים לבני השבט. שם הם רחצו את עצמם בחורף ושם כיבסו את בגדיהם.
לפני כמה שנים הציבו שלטונות תאילנד עמדת שמירה עם מחסום בשביל הגישה היחיד לכפר, וסכום צנוע נגבה מכל אורח שמבקש לבקר בלגונה או בכפר עצמו. עם זאת, האגם הקטן לא הופקע מידי אנשי השבט, שעדיין מתחזקים את המקום. בין השאר הם בנו שם ספסלים ומחסה מהשמש, וגם גשר קטן.
המקום עדיין לא הפך לתיירותי מדי, והוא מצליח לשמר את הבתוליות שלו. שני רוכלים מבני הכפר הקימו דוכנים על שפת המים, והם מוכרים שם חטיפים, שתייה ותיקים שנתפרו בעבודת יד. אישה אחרת יושבת בכניסה לשירותים וגובה חמישה באט (כחצי שקל) על כל ביקור.
נוף אופייני לצפון. שדות חקלאיים בין גבעות והרים ירוקים // צילום: אדי גרלד
באזור פאי אפשר למצוא גם את מחנה הפילים של תום (Thom's Pai Elephant Camp). ערימת בננות גדולה מונחת במרכז המחנה, ממתינה לאורחים שיאכילו בהן את הפילים. תום, מנהלת המקום, היא דור רביעי למשפחה של מגדלי פילים.
"הפילים עברו אצלנו מדור לדור", היא מספרת. "סבא רבא שלי התחיל עם זה, העביר אותם לסבי, שהוריש אותם לאבי - וכך הם הגיעו אלי. זו הסיבה שלעולם לא אעזוב את הפילים האלה, אלווה אותם ואטפל בהם עד המוות - שלי או שלהם. פילים שמקבלים יחס טוב יכולים לחיות אפילו מאה שנה".
ארגונים להגנה על זכויות בעלי חיים הזדעקו לא פעם נגד יחסם של התאילנדים לפילים, שעשרות תיירים מורכבים על גבם מדי יום - עד שהם קורסים מתשישות. תום מצהירה כי "בניגוד למקומות אחרים, אני גדלתי עם הפילים האלה ושיחקתי איתם כילדה, אז אני בכלל לא מסוגלת להתאכזר אליהם".
הפילה המבוגרת בחווה היא גואן, בת 45, שאומצה על ידי תום, לאחר שבצעירותה הוחזקה ב"מחנה עבודה" של פילים בדרום תאילנד. וישנה גם אוט, פילה בת 34, שהיא חברתה הטובה ביותר של תום. אוט אוהבת מאוד לאכול פירות, והיא מאומנת להעניק חיבוק עם החדק לכל מי שיספק לה קצת בננות.
תום לוקחת את חמשת פיליה - שגובהם הממוצע יותר משני מטרים וחצי ומשקלם שלוש טונות ויותר - ומובילה אותנו לסיור בטבע שעוטף את המחנה. בצעדה איטית על שביל אדמה מאולתר, בין עצים וצמחים ירוקים, מתקדמים הפילים, כשהם סוטים מדי פעם מהדרך לשאוב בחדק עשבים למאכל.
"הם מאוד חברותיים, ולפילה הזאת גם יש חוש הומור משובח", מתגאה תום ומציגה את הליידי שבחבורה, טוטדהו בת ה־24, פילה שאוהבת לשחק כדורגל. ניגשתי בנימוס לחבק לה את החדק, והיא, בתגובה, עטפה אותי בחדק והניפה אותי באוויר.
פילים יכולים להיות סופר־חברותיים, אך גם אלימים ואכזריים, במקרה שהם חשים פחד או סכנה. לכן המלווים שלנו מחזיקים בידיהם מקלות חדים, שבעזרתם הם שולטים בתנועת החיות. השתלטות על פילים בידיים חשופות היא משימה בלתי אפשרית.
לאמיצים יותר מציעה תום רחצה משותפת עם הפילים בנהר הסמוך. החוויה הרטובה כוללת התזה הגונה מהחדק הארוך שמשמש זרנוק, או התרסקות מהירה לתוך המים - כשהפיל מחליט לנסות לצלול למימי הנחל החומים.
זאת היא תאילנד האחרת, הרחוקה מאות קילומטרים מהפקקים הבלתי נגמרים של הבירה בנגקוק ומהחופים המפתים של האיים הדרומיים. תאילנד של נופים ירוקים ואוכלוסייה אותנטית ורגועה יותר. תאילנד של החיים בלאנה לנד.
nirw@israelhayom.co.il-----------------------------------------------
הכתב היה אורח Tourism Authority of Thailand ,Royal Jordanian ו־Bangkok Airways
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו