"קראתי להם. אף אחד לא ענה"

"זו היתה הצוואה הבלתי כתובה של רפי. אם לא בחייו - אז במותו", כך אמרו השבוע החברים במושב בר יוחאי על אבי משפחת אטיאס, שישב מאחורי ההגה בתאונה שבה נהרג עם אשתו ועם ששת ילדיו, והצביעו על השטח המיועד לבניית קומפלקס שיכלול בית כנסת ובית מדרש.

כולם בהלם, רוצים לנחם אבל אין את מי. בית המשפחה עומד ריק וכולם מתרכזים במועדונית או בבית הכנסת, מתחבקים, בוכים, נתלים זה על צווארו של זה, מבוגרים וילדים המבקשים לשאוב כוחות. שמונה קברים נכרו, ואספו אליהם את ההרוגים, אבל ביישוב המאמין בוחרים באמונה. "הילדה נשארה, קרה פה נס. השם יודע למה. יש לה תכלית בעולם הזה", הם מתרכזים ברחל בת ה-7 שניצלה.

בעת ההלוויה בצפת אמר זאבי חבר, רכז תנועת בני עקיבא בצפון: "לראות שמונה גופות של משפחה ועוד ילדה שנשארה יתומה - זה מחזה לא קל לעיכול. זה כמו פיגוע אזרחי. בדיוק כמו הרצח באיתמר, רק אזרחי". ההשוואה קשה, אבל גם ההתמודדות עם האובדן הגדול. זו גם הסיבה שסטודנטיות לעבודה סוציאלית ממכללת תל חי הגיעו כדי לשוחח עם הילדים, חברי ההרוגים, שרוכזו לשיחה לא קלה, בטרם התפנו לקרוא תהילים לעילוי נשמותיהם של בני משפחת אטיאס.

עצב ילדי היישוב עומד בראש מעייניהם של ההורים, שבעצמם מתקשים להתמודד עם האסון. "קמתי בבוקר וראיתי את אבא שומע חדשות בסלון. הוא היה כל כך עצוב ששאלתי 'מה קרה-' ואז הוא אמר: 'משפחת אטיאס עשתה תאונה. כולם מתו חוץ מאחת'", מספר אלון פרץ (11). אלרואי ג'רבי (10) מוסיף: "הם חברים של כולנו. היה מוזר להגיע לבית הספר ולא לראות אותם בכיתה. ציירנו איך אנחנו זוכרים את משפחת אטיאס, המורה אמרה שזה ישמח את רחלי - כשהיא תצא מבית החולים אנחנו ניתן לה את זה", ואז הוסיף ג'רבי הקטן ברגש ובתמימות: "העיקר שהיא תחייך כמו שהיתה מחייכת לפני שהכל קרה. כתבתי לה שהיא גיבורה ושאנחנו מחזקים אותה".

פינות הנצחה כבר הוקמו, מכתבי פרידה נכתבו, תמונות נתלו, אך הילדים התקשו להתמודד עם הכאב. גם המורים. יום הלימודים הסתיים מוקדם מהרגיל, ולא רק ביישוב בר יוחאי. חברים מבתי ספר ביישובים סמוכים עזבו את הכיתות ובאו. "האמת, לא היה לאן להגיע, אז באנו למרכז. קשה להיות לבד במצב כזה", אמר אלון הלל (16), חברם של התאומים אלישיב ונריה ז"ל.

"זאת היתה משפחה יוצאת דופן. תמיד קינאנו בהם שההורים שלהם יקריבו עצמם בשבילם. זו לא היתה משפחה רגילה. הוא (האב רפי) היה מנהל 'מפתן' בצפת, מנהל שכולם העריכו ואהבו", הוסיף אלון הלל והעדויות על המשפחה המשיכו לזרום. יעקב דבש (16) ממירון שמע את הבשורה כשנכנס לבחינת מתכונת: "הרגשתי שאני לא מסוגל לשבת ולכתוב אפילו מילה אחת. זה מטורף. שניהם (אלישיב ונריה) היו צריכים להיות פה לידי".

יעקב מתוק (16.5) מדלתון אמר: "חשבתי על ההורים שלי בדרך לכאן. מה היה קורה אם הברקסים שלנו לא היו פועלים - זה מפחיד. חשבתי גם על זה שאני מצטער על הרבה דברים ושהייתי רוצה להגיד להם: 'סליחה על הכל. רק תחזרו'". ובינתיים, אחת העובדות הסוציאליות מסבירה לבנות שעליהן להיות יחד, להביע את הרגשות. הן מצידן מעלות שאלות קשות, בעיקר על המוות.

* * *

מחוץ לאולם שבו רוכזו הצעירים, אמהות בעיניים אדומות מבקשות לשתף בתחושותיהן, אך אז מגיעה הבקשה מהן שלא לדבר עם התקשורת. עם זאת, הן מבקשות לפרוק מטען: "זו משפחה שכולה חסד. אנחנו נהיה עם רחלי ולא נעזוב אותה לרגע. היא תהיה הילדה של כולנו פה. היא ילדה מקסימה ומלאת כוחות, ומוטלת עליה משימה קשה מאוד - לחיות את התופת ולהזכיר את הוריה", מספרת אחת האמהות. אם אחרת מוסיפה בדמעות: "רחלי שרדה כנגד כל הסיכויים. זה רק אומר עד כמה הכל מחושב מלמעלה".

אחרי דקות אחדות של שקט יחסי, אם שלישית פורצת את השתיקה: "אי אפשר שלא לומר דברים על המשפחה הכל כך מדהימה הזאת. משפחה כל כך מיוחדת. זה פשוט הזוי מה שקרה, אבל זה הדין ואנחנו לא מערערים". עוד היא מוסיפה: ערב האסון האם יצאה באוטובוס מסודר מהמושב לטיול נשים בקברות צדיקים, בקבר רחל אמנו ובכותל. היא בכתה כל כך הרבה, לא הפסיקה לרגע. התפלאנו למה היא בוכה כל כך הרבה. אחר כך נסענו להכנסת ספר תורה במגדל ובערב היא פגשה את בעלה והילדים וכולם חזרו יחד".

העדות נפסקת, והיא ממררת בבכי. אחר כך היא ממשיכה: "היום אנחנו מבינות למה היא בכתה כל כך הרבה. כנראה משהו בנשמה שלה הרגיש שהיא צריכה לבכות על הילדים, על בעלה ועל עצמה".

בינתיים, בקצה המושב בית משפחת אטיאס עדיין ריק. למעשה, מאז היוודע דבר האסון, רק האחים של ההורים שהו בו לזמן קצר. במרחק עשרות מטרים משם מגיעה המשאית ועליה אוהלי האבלים שיוקמו לימי השבעה, אחד לגברים ואחד לנשים.

* * *

החושך יורד על צפת והמונים באים ללוות את בני משפחת אטיאס בדרכם האחרונה. היו שם כיפות סרוגות וכיפות שחורות לצד חילונים גמורים. ישי אטיאס, אחיו של רפי, ספד לו ראשון ונזכר איך בחגיגת הכנסת ספר התורה אחד התאומים נתן לסבו שמואל 100 שקלים - תרומה לבית הכנסת.

"הסב אמר לו 'השתגעת? זה בשבילך. שמור לעצמך', אבל תלמיד הישיבה, שאיננו עוד, ענה: 'עבדתי בישיבה בחופש, קיבלתי 1,500 שקלים ואני רוצה לתת מעשר לבית הכנסת'". הנוכחים פרצו בבכי לשמע הדברים, ויו"ר ועד היישוב, יניב מאיר, אמר: "זאת רק אנקדוטה אחת קטנה שמאפיינת את המשפחה המדהימה והיקרה הזאת". ההלוויה מסתיימת, אך החברים והמשפחה האבלה נותרים יחד. הם יפרשו לשינה קצרה ויחזרו למחרת לבית הכנסת שהיה מקור לשמחה שעות לפני האסון, וכעת משמש מקום לקינה ולתפילה לעילוי נשמת הנספים. אחד מקרובי המשפחה מספר שהאב רפי בלט בשמחתו בעת הכנסת ספר התורה. "כולנו שמחנו ורקדנו במין חוויה מרוממת", הוא מספר ואז מצליח לצמרר את כל מי שעומד סמוך אלינו: "דבר אחד לא אשכח כל ימי חיי - איך ברכה טריוויאלית כל כך של רפי הפכה למשפט כל כך מצמרר - הוא ביקש מכולנו 'סעו בזהירות'. איך הברכה הזאת פתאום מקבלת משמעות".

* * *

ועכשיו כולם מרוכזים ברחל הקטנה שמתאוששת, וכבר שאלה בבכי "האם כולם מתים-" כך מעידים קרובי המשפחה, שידעו להגיד שהצליחה לשחזר את אשר קרה. וכך סיפרה: "האוטו התחיל לנסוע. ידענו שמשהו לא בסדר. אמא אמרה לנו לקרוא תהילים. אמא נישקה אותי רגע לפני שהאוטו התהפך. היו צעקות באוטו. אבא התקשר למשטרה לפני שהידרדרנו. הוא צעק. כולם צעקו".

רחל פרצה בבכי, וכך גם חלק מהסובבים אותה. הדודות זינקו לעברה לחבקה ולנחמה. כשהרגישה מספיק בטוחה, חזרה לשאול בקול חלש: "כולם מתו-" הרגשות הציפו עכשיו גם את הדודות, ורחל האמיצה המשיכה בעדות מהתופת, כשמילותיה קורעות את הלב: "קראתי להם: 'אבא', 'אמא', לכיוון האוטו הבוער. אבל אף אחד לא ענה לי".

רחל בוכה הרבה, אבל בהפוגות, לפי הצוות הרפואי המופקד עליה, היא מציירת. הכל יודעים שהיא תזדקק להרבה יותר מציור כדי להתגבר על הטראומה. ובינתיים, בני המשפחות האבלות, אטיאס ונעמן, החליטו שאסתר כהן, אחותה של האם יהודית ז"ל, תאמץ ותגדל את רחל, שעליה אמר האח קובי אטיאס: "היא היתה הכי קשורה לילדיה של אסתר וגם לאסתר עצמה. רחל גם אמרה לדודה אסתר שהיא רוצה שהיא תהיה אמא שלה".

וכשעתידה של רחל הוא הנושא המרכזי, אוהלי האבלים מתמלאים. זוג מפרדס חנה, שהיה בדרכו לירח דבש בצפון, החליט לעצור לנחם ולספר על הזעזוע, פעולה שקרובי המשפחה לא הצליחו לבצע שעות ארוכות; המילים פשוט נעתקו מפיהם. בסופו של דבר מצליח הרב שמעון אטיאס, אביו של רפי ז"ל, המוקף בבנים איציק, ישי וקובי, לחזור לליל הזוועה, שהחל באותה שמחה בהכנסת ספר התורה: "רפי הגיע בבוקר, סידר והכין הכל. הוא הגיש לאורחים ושימח אותם ואז השמחה נגדעה עם האסון הזה. ככה רצה הקב"ה. השם נתן והשם לקח, יהיה שם השם מבורך. נסתרות דרכי הבורא. חייבים להתגבר על זה".

אחר כך הוא מתרכז בנכדה ששרדה: "ברוך השם השאירו זכר, שארית פליטה. בעזרת השם הילדה תגדל, תפרח תתחתן, תביא ילדים ותמשיך את מסורת ההורים שלה". הדוד קובי מבקש להוסיף: "רחל הקטנה שניצלה מהתופת היא אוד מוצל מאש. ממש כך". איציק, אחיו הבכור של רפי ז"ל, מצטרף לשיחה: "נשמור על רחל ונחבק אותה כל חייה. אני כבר מחכה למפגש איתה, כדי לשמוע ממנה על הדקות האחרונות. שתספר לי כל מה שקרה שם".

* * *

לפני שתנסה המשפחה המורחבת לחזור לחיי היומיום, דבר שנשמע בלתי אפשרי, היא מבקשת לנקות את האב מהאשמה שטפלו עליו כאילו היה חסר אחריות ולא טיפל במכונית כראוי. האח איציק הדגיש: "שרפי לא ישמור על הילדים שלו? אין לו בעיה של טיפול זול ברכב. הוא אחראי וטיפל ברכב שלו כמו שצריך. אני בטוח בכך לחלוטין".

ובינתיים המשטרה עוד חוקרת. לצערנו, לרפי וליהודית ולילדיהם אביה, אלישיב, נריה, שירה, תאיר ונועה, זה לא יעזור. יהי זכרם ברוך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו