גיל 14 אני בארץ, כל החיים שלי פה, ובכל זאת בדיחה באמהרית מצחיקה אותי יותר מאשר בעברית. שלא תבין לא נכון, אני מת על תרבות ישראלית, למשל הגשש החיוור, שלום חנוך, מה קשור, אבל באופן אישי אני מוצא את עצמי יותר באמהרית".
את הדברים האלה מסביר סלמון מרשה, מי שפרץ, במידה מסוימת, את תקרת הזכוכית מעל לראשם של רבים מבני העדה האתיופית בישראל. מרשה, נשוי ואב לשניים, הוא שחקן פעיל, בוגר בית הספר למשחק ניסן נתיב, שהופיע ומופיע בהצגות, סרטים וסדרות ונחשב לסטנדאפיסט הראשון מקרב יוצאי אתיופיה שפעל בישראל. היום, יחד עם חבורה מוכשרת מבני העדה, הוא מביים את ההצגה הראשונה דוברת האמהרית שתעלה בבכורה ביום שני הקרוב, 31 באוקטובר, במתנ"ס הולדנברג באשקלון. הרוח החיה מאחורי היוזמה היא פרוט פראג'ה, בת 33 ואם לשלוש בנות מאשקלון, שעלתה לארץ ב־1990. "גם אני ביליתי את רוב חיי בארץ", היא אומרת, "ועדיין שירים באמהרית חודרים עמוק יותר לנשמתי".
פרט לסלמון ופרוט משתתפים בהצגה עוד שישה מבני ובנות העדה האתיופית. הם מתגוררים ברחבי הארץ ומגיעים כפעמיים בשבוע, ללא כל תמיכה או מימון, לחזרות במתנ"ס באשקלון. "מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי חלום על תיאטרון באמהרית", אומרת פרוט, "פגשתי את סלמון והתחלנו לכתוב, ולאחר מכן חיפשנו שחקנים בפייסבוק. כולם נכנסו לעניין ובאו להעניק מעצמם ולקבל בחזרה מבחינה נפשית, לא מבחינה תקציבית. אנחנו נמצאים בתהליך הזה יותר משנה, כרגע אנחנו עצמאיים, אך מחפשים ספונסר או ארגון שיתמוך בנו".
השפה של הבית
משתתפי ההצגה הם איילה אלמוורק, בת 30 מעפרה, שעלתה לארץ ב־1998 ועובדת כפקידה במשרד החינוך בירושלים; אמלקאלין אבבה, בן 30 מהמושב ינון, שעלה ב־1996 ועובד כרכז תעסוקה נתמכת בעמותת אנוש לשיקום פגועי נפש וכמו כן מנחה סדנאות צחוק; טזתה אסמלש, בת 29 מפתח תקווה, אם לילדה בת 8 שעלתה ב־2006, שחקנית ושדרנית ברדיו האינטרנטי "קול אדיר"; מטקו אזמראו, בן 40 מקריית ביאליק, גרוש ואב לשניים שעלה ב־2007 ועובד כטכנאי טלפונים; ושלי אברהם, בת 33 מאשקלון, נשואה ואם לארבעה שעלתה ב־1985 ועובדת כמעצבת אופנה, כך שמשמשת גם בתפקיד המלבישה. פרט לכל אלו, את ההצגה מלווה מוסיקלית החלילן אברהם גדי.
"ההצגה נקראת 'באלין ג'רוג', שזה באמהרית חברי ילדות", מספר סלמון, "אלה שלושה חברים, שגדלו יחד בכפרים באתיופיה ועלו לארץ לפני 30 שנה. בארץ, כשכל אחד מהם עוסק בתחומו - אחד עורך דין, שני איש נדל"ן ושלישי פוליטיקאי מתוסכל - הם עדיין נפגשים ויש כמובן תככים, בגידות, אבל גם חברות אמיצה".
נשמע כמו הצגה שיכולה היתה לעסוק, למשל, גם באשכנזים או במרוקאים.
סלמון: "יש בהצגה קונפליקטים אנושיים כלליים, שלא קשורים דווקא לעדה האתיופית, אבל הסיפורים והבתים בהצגה הם אתיופיים. ההצגה עוסקת בדור הביניים ובדור הצעיר, וגם בביקורת עצמית. גם ביחסים הפנימיים אצלנו לא הכל ורוד".
למה בחרתם באמהרית?
פרוט: "באזור שבו התגוררתי באתיופיה השתתפתי בקבוצת תיאטרון. כאן, לעומת זאת, לא השתתפתי בגלל קשיי שפה ולכן חלמתי ליצור משהו באמהרית, כדי לחזור לאהבה שלי לתיאטרון".
מטקו: "מילדות רציתי לשחק, זה בנשמתי, אבל מעולם לא יצא לי בגלל היעדר תמיכה או דחיפה כלשהי. בבתי ספר שיחקתי בחגים או במסיבת הסיום, אבל לא ידעתי למי לפנות כדי לקבל כיוון. כשראיתי את המודעה בפייסבוק, הרגשתי שזו ההזדמנות שלי. מצאתי מסגרת בשפה שבה אני מרגיש בבית".
בכל זאת, זו לא התרחקות מקהל שלא דובר את השפה ויחשוש לבוא?
סלמון: "יצירה ואמנות הן צורך. יש בני עדה שנמצאים במיינסטרים, אבל זה רק קצה הקרחון, כי יש קהילה שלמה. האם אנחנו מקבלים את הייצוג הראוי? אני חושב שאנחנו כאן קודם כל בשביל עצמנו. יש אמנים וכישרון בקרב העדה, ואנחנו לא הולכים להתחרות באף אחד אלא רק רוצים ליצור. מעבר לזה, ההצגה מיועדת בעיקר לקהל האתיופי, אבל לא רק. בטקסים ובאירועים של העדה תמיד הפריע לי שמדברים בעברית. הרי הרוב שם דוברי אמהרית. הקהילה שלנו כמעט לא הולכת להבימה או לקאמרי, ולכן מתבקש שתהיה אמנות בשפתנו. זו גם מראה עבור הקהילה, וגם עבור מי שמעוניין לראות איך נראית הקהילה האתיופית בעיני מי שחי אותה מבפנים. יש קהל שצמא לאמנות באמהרית".
אבבה: "מעבר לביקוש זו גם דרך למשוך צעירים שמחפשים לחזור לשורשים. כשהם רואים שיש אמנות בשפה שלהם, זה יעזור להם ליצור בשפה הזאת".
פרוט: "אבסורד שמביאים אמנים מאתיופיה - כי יש ביקוש לתרבות ולאמנות האמהרית. חשוב שיהיה משהו מקומי בשפה שלנו".
"דוקר כמו צבר"
השילוב בין הנושא האנושי בהצגה, חברות בין אנשים, לייצוג שהיא נותנת לקהילה האתיופית בארץ, כולל גם את היחסים ההדדיים בין העדה למדינה, שידעו בשנים האחרונות קונפליקטים לא פשוטים.
"ההצגה ערה למצב העדה האתיופית בארץ והדרך שלי היא לדבר לבני העדה דרך האמנות", מסביר סלמון. "לדעתי, לשאול אתיופי אם נתקל בגזענות בישראל זה לא במקום, כי כמעט כולם נתקלו בה. אבל את הישראליות אף אחד לא יכול לתת לי או לקחת ממני. היא פשוט כבר שלי. אנחנו ישראלים, חלק מהעם הזה ומהמדינה הזו, ולא צריכים לבקש רשות מאף אחד. אם צריך לדרוש את זה, זה מה שנעשה, והדרך שלי ושלנו לעשות זאת היא דרך האמנות".
איפה אתם רואים את עצמכם בעתיד?
סלמון: "כאדם וכיהודי, חשוב להיות צנועים. אני רוצה שההצגה תגיע לכל בית אתיופי. היא נושכת, עצובה, מצחיקה וגם באמהרית. כשאני מביא את האמנות שלי למשפחה מהעדה שחיה בעפולה - עשיתי את שלי".
פרוט: "הצניעות חשובה, אך בחלומי אני רואה אותנו על כל במה אפשרית עם עוד הצגות - באמהרית כמובן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו