"פריבילגיה גדולה שהוזמנתי"

הנה משהו שלא ידעתם על לב דמידוב, גיבור הטרילוגיה הבלתי נשכחת של טום רוב סמית', "ילד 44", "הנאום הסודי" ו"סוכן מספר 6": על פי התכנון המקורי, דמידוב, סוכן של המשטרה החשאית הסובייטית, היה צריך למות בסוף הספר הראשון, "ילד 44".

"מותו של דמידוב היה צריך להיות גאולתו", סיפר טום רוב סמית', שמתארח השבוע בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים. "אבל באיזשהו שלב הבנתי שלהרוג אותו זה פתרון עצל מצידי; להשאיר אותו בחיים זה אתגר הרבה יותר גדול בעבורו - וגם בעבורי. שלא לדבר על זה שביליתי הרבה זמן בחברתו עד שנקשרתי אליו, ופשוט סיקרן אותי לגלות מה יקרה לו ולמשפחתו בהמשך. לכן בשלב ההוא כבר ידעתי שמדובר בטרילוגיה".

התוצאה היא, כאמור, טרילוגיה שהיתה לרב מכר היסטרי ברחבי העולם: עד כה נמכרו ספריו של סמית', ובייחוד "ילד 44", ביותר מ-5 מיליוני עותקים, ועוד היד נטויה. בראיון שהעניק ל"ישראל היום" סיפר כי בינואר הקרוב יחלו בהונגריה צילומי סרט שנעשה על פי הספר בבימויו של רידלי סקוט ("הנוסע השמיני", "בלייד ראנר", "גלדיאטור", "תלמה ולואיז").

כשכתבת את "ילד 44" חזית את ההצלחה שלו ושל ספרי הסידרה?

"התחלתי לכתוב ללא חוזה, ויתרה מזו, כל מי שהשמעתי באוזניו את הרעיון של הספר היה סקפטי מאוד לגבי סיכוייו לראות אור. אפילו לא עלה על דעתי שהוא יזכה לפרסום בינלאומי. אני לא אומר את זה מתוך צניעות, פשוט לא העליתי את זה על הדעת".

"אמיתות אוניברסליות"

סמית', בן 33, צנום ונערי, נולד בלונדון ולמד בקיימברידג'. את הרעיון לכתוב את "ילד 44", שהוא ספרו הראשון, קיבל דווקא בעקבות שליחות שביצע בעבור ה-BBC למשימת סיוע תרבותי לקמבודיה. תפקידו היה תסריטאי של אופרת הסבון הראשונה שצולמה אי פעם בקמבודיה. "אמרו לי לשכוח מכל מה שידעתי קודם על תסריטאות בפרט ותרבות בכלל, כי בקמבודיה זה אחרת", סיפר, "אלא שאז התברר לי שזה לא מדויק. יש אמיתות אוניברסליות שנכונות בכל מקום, אהבה, משפחה, תקוות וכדומה. נכון שבאנגליה אם בחור ובחורה נפגשים בפרק הראשון של הסידרה הם מתנשקים בשני, ובקמבודיה הם יחזיקו ידיים רק בפרק ה-30, אבל המהות לא משתנה".

איך הגעת מקמבודיה לרוסיה של סטלין?

"כי איתגרה אותי השאלה, שהיתה רלוונטית מאוד בעת השהות שלי בקמבודיה, איך אתה מתמודד עם המציאות התרבותית והפיזית שנכפית עליך מבחוץ. למשל, איך השפיעו המגורים בדירות הזעירות במוסקבה של אותם ימים על ההתנהגות של הדיירים. איך משתנה הצורה שבה אתה מדבר עם הילדים שלך, או ליד הילדים שלך, כשאתה יודע שאם חלילה יחזרו, אפילו בלי כוונה, בבית הספר על משהו ששמעו בבית - אתה עלול למצוא את עצמך מזומן לחקירה במשטרה - וגרוע מכך.

"או, למשל, יופייה של ראיסה - שבתקופה ההיא היה בעצם קללה, משום שהיה בריא יותר שלא לבלוט ולהיטמע בהמון. ואז נתקלתי בסיפור של אנדריי צ'יקטילו, הרוצח הסדרתי הנורא ביותר בתולדות רוסיה שהפיל 66 קורבנות - והסובייטים סירבו להודות שבכלל ייתכן פשע בחברה האידיאלית שלהם. יתרה מזו, הוא היה בידיהם, ואפילו מצאו סכין נוטפת דם בכליו - אבל הם שיחררו אותו אחרי בדיקה שטחית משום שלא האמינו שחבר מפלגה ובעל משפחה יכול להיות רוצח - והוא המשיך ורצח עוד 30 אנשים".

אתה מיטיב לתאר את הרגשת המחנק הבלתי נסבלת, שאפיינה מן הסתם את התקופה הסטליניסטית. את הפחד הקיומי שליווה את חיי היום-יום. איך הצלחת, בלי להיות שם, ובמיוחד בלי לחיות בתקופה שעליה אתה כותב?

"ניסיתי לא לתאר את התקופה ההיסטורית או מה 'הם' עושים, אלא לחשוב מה אני הייתי עושה במצבים כאלה, איך אני הייתי מתנהג. באופן אינסטינקטיבי אנחנו רוצים להגן על המשפחה שלנו, והשאלה היא אם אני מוכן לסכן את המשפחה ואת כל מה שהשגתי כדי לעשות את הדבר הנכון. הפחד היה המניע הראשי בתקופה הזו. למשל, בין מסמכי התקופה שקראתי היה יומן של ילדה בת 12, שאביה נעצר על ידי המשטרה, ובשלב מאוחר גם היא. זה היה יומן טיפוסי של ילדה בגיל הזה, שכתבה על חברות ובילויים ואהבה ראשונה. אבל סוכן של המשטרה החשאית ישב וסימן כל מילה 'חשודה' בטקסט וחיפש משמעויות חתרניות בכל משפט. פתאום, הפך היומן התמים לעדות מרשיעה".

בספריך יש תפקיד משמעותי מאוד לנשים המקיפות את הגיבור, לב דמידוב, אשתו ראיסה ושתי בנותיו המאומצות.

"זה נכון. העניין המשפחתי והיחסים בתוך המשפחה מרתקים אותי. ועוד משהו: אני שונא חוסר רלוונטיות. לגיבורים צריך להיות תפקיד, לא רק נוכחות בספר. לכן אמרתי לעצמי שאם לב דמידוב צריך להיות נשוי - אשתו צריכה להיות חשובה לפחות כמוהו לעלילה. כל אחד מהם מביא עימו לזוגיות מערכת של תכונות אחרות, ורק יחד הם מצליחים להביא את העלילה לפתרון. לב הוא טיפוס חולם ונאיבי, מאמין בטוהר הכוונות של המשטר הנורא שהוא משרת, עד שהוא מתפכח בשלב מסוים. ראיסה היא החושבת ביניהם, היא חכמה יותר וזהירה יותר. הוא פרקטי ופשוט: 'ככה העולם שלי עובד'. ראיסה, לעומתו, אומרת 'ככה אני רוצה שהעולם שלי יעבוד', ומודעת כל העת לפשרות שהיא עושה כדי לשרוד. בסופו של דבר, כל שלושת הספרים מתרחשים בתוך המשפחה שלו, והנשים הן בלב ההתרחשות".

מה הלאה? הסידרה הזאת הסתיימה?

"הסידרה הזאת הסתיימה, ולו רק מכיוון שהסיום של 'סוכן מספר 6' הוא כל כך נכון וראוי. אני עובד על ספר שיהיה שונה לחלוטין. לא רומן היסטורי, אף שהוא סוג של מותחן. הרגשתי שאחרי הטרילוגיה אני צריך לקחת צעד גדול בכיוון אחר. יהיו בו מתח ופסיכולוגיה, וגם משפחה, כמו בטרילוגיה. בשונה ממנה, זה יהיה ספר שיעמוד בפני עצמו. בוודאות הוא לא יהיה חלק מסידרה".

אנחנו יודעים שקיבלת פניות כדי להחרים את הפסטיבל בירושלים ולא להגיע אליו; דחית אותן. באיזה נימוק?

"אחד הדברים שאני הכי מתעב זה להצטרף לקבוצות. באי-מיילים שקיבלתי צוינו שמות של סלבריטאים כאלה ואחרים שמחרימים, והוצע לי 'להצטרף לקבוצה'. טעות קריטית מצידם. חוץ מזה אני רואה פריבילגיה גדולה בעובדה שהוזמנתי למקומות רבים בעולם בעקבות הספרים, ונהניתי מאוד ממפגשים תרבותיים עם קוראים במקומות כמו סין, יפן ועוד. הביקור בישראל הוא פשוט עוד אחד בסידרה הזו. אפילו עודדתי, בדף הפייסבוק שלי, את הקוראים לבוא לאירועים במסגרת הפסטיבל, ולא חשבתי לרגע לבטל אותו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו