שנה בדיוק אחרי אלבום הבכורה "מלכת השושנים", שהפך אותה לנסיכה המרעננת של הפופ הים־תיכוני, הוציאה עדן בן זקן את אלבומה השני, "תאמין לי", שבו היא ממשיכה לעמוד בציפיות. אבל מי שקיווה שהיא תיקח איתו את הכתר משרית חדד, מוזמן להירגע. מהפכות כאלה לא קורות בשנה־שנתיים, ובן זקן עוד לא בשלה להוביל את הז'אנר ולפרוץ דרכים כמו חדד בשעתה. עם זאת, האלבום הזה מאוד נכון עבורה ובהחלט אפשר לומר שלחדד קמה ממשיכת דרך ראויה.
ב"תאמין לי" בן זקן ממשיכה לתת עוד ממה שכבר שמענו בעבר אצל אחרים, ומביאה אותו בדרך שלה. מבחינתה האישית, היא כן מתפתחת ומתחדשת. כזמרת היא משתדרגת כאן מבחינת הביצועים והרפרטואר, עם נגיעות במנעד רחב יותר של סגנונות, למשל מזרחית כבדה עם גוון טורקי ("כל מה"), רגאיי ("כל אחד") וכמובן הראגאטון האופנתי ("בא לי עוד").
רמת הביצוע של בן זקן טובה מאוד, בחירת השירים ממוקדת סביב מה שיעבוד אצל קהל צעיר, עם קריצות לקהלים בוגרים ומגוונים יותר. כך היא שומרת על הכוח שלה כנסיכה המזרחית הצעירה. באלבום הזה הבחורה מקריית שמונה מתחילה כבר לנסוע במרצדס.
עם זאת, השימוש התכוף בדולב רם ופן חזות כיוצרים המובילים משתלם, אבל לפעמים אפשר לנחש מראש מה ואיך בן זקן תשיר ואפילו להמר כמה פעמים היא תשתמש ב"מאמי".
למשל, הדואט "כל העיר שלנו" עם פאר טסי מתאמץ להישמע כמו "מהפכה של שמחה" של אדם ונרקיס. כמו כן נדמה שיעקב למאי, מפיק שכבר עשה הכל, היה באלבום הזה עם אצבע קלה מדי על ההדק של קולות הרקע, שפותחים יותר מדי שירים בקריאות עידוד. יאללה, מיצינו.
אבל בשורה התחתונה האלבום עושה את העבודה. הסיפור שבן זקן מספרת ב"תאמין לי" ממשיך להיות הסיפור של מאות אלפי בחורות צעירות ברחבי הארץ שמחפשות אהבה, משתוקקות להתאהב ב"ג'נטלמן" מהחלומות ולפעמים נשבר להן הלב. והשירים בהתאם, רומנטיים (שיר הנושא, "צוללת"), מרימים ("תזיזו", "בחור מזהב") ודיכאוניים ("אין לי אותך", "כשאתפרק", "בחורף שעבר"). האם היא נוגעת ומרגשת? את קהל היעד בטוח. האם להאמין לה? בכיף.
עדן בן זקן, "תאמין לי", 2016
אישה מאוהבת
הלב נפתח ומתמלא למשמע "בדידותי הנהדרת", השיר שפותח את "סיפור אופטימי", האלבום החדש של דיקלה. אם האלבום הקודם, "ואם פרידה", היה בסימן עצב, כאן מדובר באישה מאוהבת שאומרת ביי ביי ללבד.
בשלושת השירים הבאים היא ממשיכה לאהוב ובעיקר להתגעגע: "הוא כותב לי מאמי", "איזה כיף היה לי" ו"היכן האיש שלי שכה אהבתי" ("כבישים פתוחים"). הלב שלה חוזר ונשבר ב"אל תלך" הסוחף, עם גיטרה של פעם, "הוּק" מלודי כובש והכנות הדיקלאית המפורסמת על בכי במיטה שנמשך שעות. הדמעות זולגות גם על "המסקרה השחורה", שיר שהוא דיקלה בקליפת אגוז, גם מרקיד והמנוני, גם עצוב וקורע וגם הכי קול שיש, עם שורות כמו "פעם ניסיתי להיות יותר רעה, אבל ליבי אומר אין לאן לברוח, איזו צרה, איזו צרה, איזו צרה להיות איתך". אין יותר דיקלה מזה.
ואז מגיע "אנשים", שיר שמסביר מדוע שלמה ארצי בחר בה לדואט. טקסט יפהפה, פשטות גאונית שהיא מצרך כה נדיר: "אז ראיתי אנשים, חלקם שבורים מהחיים, חלקם עדיין חזקים מהם / וראיתי אוהבים חבוקים ובודדים, ראיתי ילד עם פרחים, ועמלתי כל היום, והתהפכתי כל הלילה". כשהיא שרה אותו עם השבריריות והייאוש המזדחל, שמבדלים אותה כל כך יפה, וכשברקע המקצב היווני עם האקוסטית שהפך את "כשאת איתו" של אייל גולן ללהיט, מקבלים שיר מנצח.
היא ממשיכה להתערטל רגשית ב"לעזאזל" המקסים שכתב לה נעם חורב: "לעזאזל, מה את רוצה? שיחקת בי כמו בילדה קטנה, חיכיתי לך שנה אחרי שנה, ואת לא באת אלי / כמו תמיד אולי מחר, את תזדחלי אלי בשקט למיטה, אני חיפשתי בך אמת פשוטה, ואת לא באת אלי". למסגר ולתלות על הקיר.
היא לא מניחה לרגש לרגע. "ציפור על גג", שיר מזרחי לפי הספר, גם כיפי וגם כואב, עם אלמנטים ישנים וחדשים, ממשיך לסחוט רגשית. זו דיקלה במיטבה, הדרמה הגדולה שבפרטים הקטנים, הכאבים הגדולים של חיי היום־יום. היא משוועת שהרוח תיקח אותה, וכמובן מתגעגעת ודואבת, אבל נשמעת כמו חגיגה בטברנה. שיר הנושא "סיפור אופטימי" מגיע בסוף, רווי כנות והומור על אחת שגדלה ברחובות וסיימה מיס יוסטון על למבורגיני. אם תרצו, זה ה"פרחה במרצדס" של דיקלה.
"סיפור אופטימי" הוא אלבום ממוקד. עשרה שירים שהם עשר פקעות של רגש, עם זמרת־יוצרת שהיא כנה כמו רוקרית, אבל הלב והרגליים והבטן שלה עמוק במזרח. אלבום שמצליח לדייק את דיקלה, האישה, הזמרת, התופעה, לקסם ולפשטות נדירים ונהדרים. סחתיין.
דיקלה, "סיפור אופטימי", הליקון, 2016
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו