צפו ביום צילומים עם עדי הימלבלוי:
אמא דולי. "אמא שלי ילדה אותי בגיל 43, אחרי שכבר שלושת אחיי הגדולים מנישואיה הראשונים עזבו את הבית וחיו בקנדה. בגיל 14 אבי נפטר, אבל עוד שנים לפני כן הם כבר היו גרושים, כך שלמעשה היא גידלה אותי בעצמה. היא מקור הכוח והביטחון שלי בחיים, ואני מקבלת ממנה אהבה ללא תנאים, גיבוי מלא ונתינה טוטאלית, שבתור ילדה היו לי ברורים מאליהם אבל עכשיו, בבגרותי, אני מבינה כמה הם לא כאלה. לא מזמן חגגנו לה יום הולדת 70, והיא כזו צעירה בגופה ובנפשה. אנחנו מדברות המון פעמים במהלך היום, היא הלשונאית הצמודה שלי שתכריע עבורי בחזרות אם אומרים לתפוס או לתפ-וס. לאחרונה אני מרגישה איך התהפכו היוצרות, ואני דואגת לה מהמקום האמהי. היא יוצאת מהדירה שלי ואני אומרת לה 'סעי בזהירות, ותודיעי לי כשהגעת הביתה'".
בת 27 במשבר. "בנובמבר חגגתי 27, ומשבר גיל ה-30 הקדים את זמנו. ידעתי לזהות אותו מייד. זה מין רגע שכזה שאתה עוצר את דהירת הרכבת ומתמלא בשאלות ובתהיות על החיים. בעיקר מה היה עד עכשיו, ומה יהיה מעכשיו. התשובות? עד עכשיו היה לא רע בכלל, אפשר להגיד מדהים אפילו, ומעכשיו יהיה לא פחות מדהים. אבל הלוואי שאוכל ליישם את הלקחים שהפקתי, ללמוד ולהקל על עצמי. אני מרגישה איך כל שנה שחולפת גורמת לי יותר ויותר לקבל את עצמי ולשחרר. עכשיו, אגב, אוכל לחגוג את גיל 30 בכיף. המשבר כבר מאחוריי".
גוף-נפש. "עם תובנות הגיל, ואחרי תקופה מאוד לחוצה ועמוסה שהיתה לי בעבודה, שבמהלכה הרגשתי מרוקנת ומותשת, החלטתי לטפל בכלי העבודה הכי חשובים שאני משתמשת בהם בתור שחקנית ופרפורמרית - הגוף והנפש שלי. הייתי חייבת לטפל בהם כדי לחזק ולהתחזק. איפשרתי לעצמי פסק זמן, בחנוכה האחרון לא הייתי על הבמות, וזה היה נפלא להדליק סוף סוף חנוכייה אחרי שבע שנים שלא עשיתי את זה. לקחתי שיעורי משחק, שיעורי פיתוח קול, עשיתי ספורט, מדיטציה, הקפדתי על תזונה, ראיתי המון סרטים וקראתי המון ספרים. דאגתי לכך שבפעם הבאה שאכנס ללופ הזה של עבודה מסביב לשעון אצא ממנו בריאה".
דרך קצרה ומפותלת. "כשאני רוצה לתאר את תעשיית הבידור בארצנו אני משתמשת בדימוי של דרך שאני צריכה לעשות. והיא קצרה וצרה מכדי לאפשר לשחקן להתפרנס רק ממשחק. אז צריך להתפתל בדרך ולמצוא שבילים נוספים ופיתולים מאתגרים גם כדי להתפרנס וגם כדי לגוון. אין מספיק סרטים, אין מספיק הפקות מקור, אז צריך להנחות טקסים, ולעשות טלנובלות, ופסטיגלים וקמפיינים. צריך לעשות הכל מהכל, וזה בסדר, זה מתאים לאופי ההרפתקני שלי. כיום אני הפרזנטורית של חברת טיפוח הגוף והשיער בודי שופ, וגיליתי בזכותם את כל הטקס הריחני והמרגיע של טיפוח ובישום הגוף בזמן האמבטיה ואחריה. עונג צרוף".
השתהות. "היתה לי נטייה להשתהות לעיתים, בעיקר לפני קבלת החלטות. לשאול אינספור פעמים: לעשות או לא לעשות? זה מתאים או לא מתאים? הייתי משתהה לפני קבלת החלטות שקשורות בכל ההיבטים בחיי, גם המקצועיים וגם האישיים. בעיניי זה מתכון בטוח לעמידה במקום ולחוסר עשייה, שמובילים לדברים לא חיוביים. אני עובדת על עצמי ומנסה ללמוד להזדרז בין השתהות להשתהות, גם אם אטעה בדרך. לפחת עשיתי משהו ואני יכולה ללמוד מהטעויות, וזה בהחלט טוב. אני בפירוש מתמקדת במיומנות של להזדרז להחליט ולצמצם את טווח הזמן בין החלטה להחלטה. זו מיומנות שהיא בפירוש נרכשת".
וורקוהולית. "אני וורקוהולית שאוהבת את העבודה שלה, ובתקופות לחוצות של 'השמינייה', עם עיר ערוץ הילדים או 'רוקדים עם כוכבים', ובנוסף חמש הצגות חנוכה ביום, הייתי מגיעה ל-17 שעות עבודה ביום. אני אוהבת את הלחץ הזה וניזונה ממנו, ובתקופות האלה באמת אין לי חיים ואני לא רואה ממטר. אני ממוקדת מטרה ואין לי זמן להיפגש עם חברים או משפחה, וגם לא לדבר איתם בטלפון. אז בהתחלה היה קשה, והיו היעלבויות ועניינים, עד שהם למדו שאני מתנתקת לא כי לא בא לי אלא כי אני חייבת להיות בתוך הפרויקטים שלי במאת האחוזים, אחרת אני לא צולחת את התקופה הזו. גם למדתי להגיד מראש לחברים ולמשפחה: 'אני נכנסת לתקופה עמוסה, נתראה בעוד חודש, איתכם ההבנה'".
זהירה. "אני מאוד זהירה בכל מה שקשור לחיי הזוגיים ומסרבת בכל תוקף לדבר או לשתף על מה שהיה עם בן הזוג שלי בארבע וחצי השנים האחרונות, אורן. קשה לי עם חדירת התקשורת למרחב האישי והפרטי הזה, לחדירה אל הלב שלי, מה גם שכל הזמן מסלפים ומעוותים פרטים. אני לא כוכבת ריאליטי שמראש נכנסה ל'האח הגדול' וחשפה שם את חייה ואת אהבותיה. אני שחקנית, ואני מקבלת מהקהל הערכה בזכות מה שאני עושה על המסך ועל הבמות. אם יש עניין רגיש וטעון שכזה של פרידה מבן זוג או זוגיות חדשה, אני לא מוכנה לחשוף דבר וחצי דבר כי יש פה עוד צד שאני מכבדת, שאני מחוברת אליו בכל רמ"ח איבריי, ואני לא יכולה ולא מעוניינת לדבר בשמו. תמונות פפראצי שלי עם עמוס תמם? אין לי שליטה על צלמי הפפראצי, אבל יש לי שליטה על הדברים שלי ואני חייבת להישאר נאמנה לעצמי ולא לשתף פעולה בעניין הזה".
חבר הכי טוב. "אני נבוכה להודות שבלי לשים לב האייפון הפך להיות החבר הכי טוב שלי, ואני די מכורה אליו. הוא בא איתי לכל מקום. זה לא שאני מדברת שעות כי אני כן בחרדת קרינה אבל אני כל היום מסתמסת, ואם אני לא מסתמסת אז אני מצלמת, ואז בפוקר, ואם לא אז ב'draw something' או שאני עסוקה בלהתעלל ב-Siri המהממת שממש נעלבת ממני אם אני מגזימה. כמו כל גמל שאינו רואה את הדבשת שלו, אני מסוגלת לכעוס על חברים ולבקש ש'אולי די כבר עם הטלפון' ולא לשים לב שגם אני מתעסקת איתו כל יום וכל היום. זה נורא נוח לראות אי-מיילים בתור למשהו, או אם אתה באמצע דינמיקה לא מעניינת, אפשר מייד להשפיל מבט למסך ולצלול. זה ממכר, אבל בשורה תחתונה זה נורא בעיניי. אכן הפסקנו להסתכל זה לזה בעיניים".
טורקיה. "הייתי בת 17 כשנסעתי לטורקיה לנסות את מזלי שם. אמא שלי, כמו תמיד, מצאה לה חברים באיסטנבול רק כדי להעניק לי רשת ביטחון שאדע שהיא שם, לא הרחק ממני. הגעתי לסוכנות קרה ומנוכרת, ושם מייד עם כניסתי שלפו סרט מידה ומדדו: ירכיים, מותניים, חזה, גובה. לקחו אותי לדירת דוגמניות והקריאו לי לו"ז שכלל חדר כושר וכ-20 אודישנים במהלך היום, שבמהלכם פתחו את הבוק שלי, הינהנו, אפילו לא הרימו אלי את הראש והמשיכו לבאה בתור. בדירה גרו איתי עוד בנות שהיו מושלמות גנטית. גבוהות-גבוהות, רזות-רזות, וכמובן מקיאות, עסוקות במקצוע הזה נון-סטופ. ואני באתי, לא הכי גבוהה ולא הכי רזה, לחוות חוויה, לא לעבוד. אחרי שלושה ימים התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה, 'אמא, זה לא בשבילי - בואי'. והיא כמובן באה. החזרנו לסוכנות את כל הכסף שהיא השקיעה בי, כרטיסי טיסה, מוניות, שכר דירה, וחזרנו לישראל. לא לפני שטיילנו יחד עוד שלושה ימים באיסטנבול, וכל מה שעשינו היה לאכול דובדבנים".
ילדה טובה חולון. "נולדתי וגדלתי בחולון, ולמרות הקשיים האובייקטיביים שהיו לי, היתה לי ילדות שמחה בעיר שמחה שמשקיעה בילדים, בחינוך שלהם, בתרבות שלהם. אני מעריכה מאוד את ראש העיר, מוטי ששון, וחושבת שהוא עושה עבודה מדהימה ומדויקת. כל ההוויה של העיר הזו היא חיובית. בכל פעם שאני נפגשת עם אמא בחולון אני רואה את המאמץ ואת המחשבה איך להעניק עוד לרווחת התושבים".
כישלון. "אין לי איך לייפות את הדברים. חוויית בית הספר שלי היא חוויה קשה מאוד של ילדה שאובחנה כסובלת מקשיי קשב וריכוז, ואמה יושבת מול יועצים ומורים שאומרים לה, במילים אחרות: 'הילדה שלך דפוקה. אנחנו מנבאים לה עתיד מאוד לא מזהיר. ריטלין, בבקשה'. ואמא שלי התעקשה שאני לא אקח ריטלין, ושאני מושלמת בעיניה, ואף פעם לא שמעתי ממנה נזיפה בנוסח 'את לא תלמידה טובה'. ישבתי בכיתה ולא הצלחתי להקשיב יותר מחמש דקות, המחשבות שלי נדדו החוצה. בסוף התיכון, בזכות מחנך שהאמין ביכולות שלי ולא ויתר, ניגשתי לכל הבגרויות ועברתי אותן די בהצלחה. חוץ ממתמטיקה. היום, כשאני מסיימת הופעה או הצגה ויש השתחוות ומחיאות כפיים סוערות, אני מתמלאת בתחושת הכרה על העשייה שלי, וחוזרת להיות אותה ילדה קטנה שפתאום שומעת את מה שהיא לא שמעה כל הילדות שלה מהמורים: 'כל הכבוד, אנחנו גאים בך, את נהדרת'".
לבד. "לא רק מבחינה לימודית היה לי קשה. גם מבחינה חברתית היו שנתיים שהייתי לבד. חרם. מכיתה ג' עד כיתה ה'. אני לבד, לא עסוקה בלהיות חברתית ומרוויחה מכל העניין עולם פנימי מגוון ומעניין שנפתח בפניי. מה היה בו? המון המון אני. עד היום, אם יש איזושהי התקהלות של אנשים עם האנרגיה הזו של מי הולך לתפוס את עיקר תשומת הלב, אני מעדיפה להיות בצד, לבד, ולהתבונן. אמרתי כבר בעבר, ואנשים הרימו גבה: אני מקווה שהילד שלי יידע גם לא להיות מקובל. זו אמירה שרק מחזקת עד כמה החוויה הזו היתה מעצבת עבורי".
משחקי הרעב. "ודאי שרצתי לראות את 'משחקי הרעב'. הסרט מתאר סוג של תוכנית ריאליטי בסגנון 'האח הגדול', שבה מי שמנצח הוא בעצם זה שיישאר חי. ראיתי גם את שלושת פרקי המיני-סידרה המופתית 'מראה שחורה', שעוסקת גם היא בהשתלטות הטכנולוגיה והריאליטי על חיינו. באמת אי אפשר לא להיות מוטרדים מהעתיד ומהשאלה לאן פנינו מועדות ואיפה החלק שלי כצופה בכל ההידרדרות הזו, של גירויים כאן ועכשיו שהסף שלהם כל הזמן הולך ומתחספס, הולך ומאבד גובה".
נסיכת קרח. "אנשים שחדשים בחיי מופתעים לעיתים קרובות ואומרים לי: 'את כל כך חמה ואוהבת, היינו בטוחים שאת אחרת, נסיכת קרח כזו שאי אפשר להתקרב אליה'. הכוונה כמובן לסנובית מתנשאת ומרוחקת. אין לי מושג למה אנשים חושבים שאני כזו. אולי בגלל המראה שלי, אולי בגלל העובדה שבחברת אנשים לא מוכרים אני מעדיפה לשתוק. למעשה אני הכי אוהבת לאהוב, ואין אדם מעיד על תכונותיו החיוביות, אבל אני באמת בן אדם חם שאוהב להיות מוקף באנשים שאני אוהבת".
סלחנית. "לעולם לא אדרוש מאחרים לעשות מה שאני לא עושה, ולכן אני מתייחסת בסלחנות ובהבנה לאנשים שמאחרים לי. תחושת הזמן שלי לא מחוברת למה שקורה באמת בשעון, ולי נדמה שעברה רק דקה למרות שעברו 20 דקות. אנשים שונאים לקבוע איתי כי אני מייבשת אותם, בלי כוונה, כמובן. כמו כן, אני סלחנית למי שמסנן אותי בטלפון ולמי שפתאום נעלם לי לשבוע-שבועיים, חודש-חודשיים. אם הוא נעלם סימן שהוא עסוק מדי בדברים אחרים, ואני אחכה בסבלנות. ואסלח, כמובן, כי גם אני כזו".
עצמאות. "הפכתי להיות אדון לעצמי בגיל צעיר מאוד. הייתי בת 14, והחלטתי שאני רוצה להקל על אמי. זה נראה לי הכי מתבקש שאצא לעבודה. התחלתי לעבוד בפיצרייה, אחר כך התקדמתי לקיוסק, לברים אקטיביים, הייתי ברמנית וסלקטורית עד שהגעתי לדוגמנות. וגם אז שמעתי הרבה 'לא', עד שהגיעה החשיפה בתוכניתו של דודו טופז. חלק מהעצמאות שלי בא לידי ביטוי בכך שהיום אין לי בעיה ללכת עם עצמי לשבת בבית קפה, ואני נהנית מהלבד הזה. פעם הייתי מאוד תלותית וביישנית, והייתי חייבת להישען על מישהו שיבקש בשבילי ויעשה בשבילי. היום אני לגמרי מה שנקרא Stand Alone".
פרדוקסים. "אני מלאה בכאלה. מצד אחד לא הצלחתי לקרוא בילדותי פיסקה אחת בספר היסטוריה, מצד שני למדתי בבגרותי כמויות של טקסטים, שהם שווי ערך בכמות שלהם לכמה וכמה ספרי היסטוריה עבי כרס. איך אני מסבירה את זה? פשוט רציתי ללמוד אותם. היה לי מעניין. מצד אחד, כמו כל קשתית מובהקת אני זקוקה למרחב אישי חיצוני ופנימי ולהרבה חופש, ומצד שני אני טיפוס ביתי שמקדש את ערכי הזוגיות והמשפחה. אני יכולה להיות הטיפוס הכי אופטימי שאפשר ולחשוב שחייב להיות טוב, אבל מספיק שיעקוץ אותי יתוש מהזן החדש, הענק והמפחיד הזה, ואני כבר חושבת שצריך לכרות לי את הרגל. כאמור, מלאה בפרדוקסים. איך אני מסתדרת איתם? מינונים, מינונים ואיזונים".
צאצאים. "עד השנה לא הרגשתי מחוברת לתינוקות ולילדים. כלומר הם היו חמודים ומתוקים, אבל יופי שהם של השכן. פתאום השנה משהו כן השתנה אצלי ביחס אליהם. פתאום אני כן יכולה לדמיין אותי אמא. אני חולמת על משפחה גדולה, יש לי הרי עוד שלושה אחים וזה הכי טבעי לי, ומבחינתי משפחה היא הכוח המניע. ממנה אפשר לקבל את כל האנרגיות לעשייה. אבל אני אקח לעצמי את כל הזמן שאני זקוקה לו, כי אני מאמינה שכל דבר בעיתו".
קהל בוגר. "עד לא מזמן שיחקתי בצוותא בהצגה 'לילה בתל אביב' עם גיא לואל ולביא זיטנר. קומדיה מצחיקה עד דמעות בשלוש תמונות שכתב חנן פלד וביים דור צוינגבום. זו היתה החוויה הראשונה שלי על במת תיאטרון מול קהל בוגר. האור נדלק, ופתאום אני רואה מבט בוחן של אנשים מבוגרים ולא של ילדים שמוטי לסת שמכירים אותי מהטלוויזיה. מאוד התרגשתי בהצגות הראשונות, והיום אני מרגישה בשלה לתיאטרון רפרטוארי. המחסומים שהיו לי נפרצו, ואני לגמרי מסוגלת להכיל את כל מה שמשתמע מעבודה בתיאטרון שכזה".
רעבה. "אני הופכת להיות ממש לא נחמדה אם אני רעבה. אי אפשר לדבר איתי כשהבטן שלי ריקה. אני הופכת להיות עצבנית, אבל ממש עצבנית, כמו אישה בתסמונת קדם וסתית. כל מה שאני צריכה זה פשוט לאכול. אני לא מהאנשים שאוכלים רק כדי לתדלק את הגוף שלהם. אני נהנית מהאוכל ומתעסקת איתו ובו. לכן אחר כך אני משלמת על זה בפעילות ספורט מוגברת. אני יכולה להשקיע בארוחת בוקר מזינה עם ירקות וחביתה, אבל הרבה פעמים אני חוטאת בכריות עם חלב. אני שייכת לז'אנר שמשרה את הכריות בחלב כמה דקות לפני אכילתן".
שכח כל מה שלמדת. "בספרה רב המכר 'כוחו של השחקן', של המאמנת הבכירה למשחק איוואנה צ'ב-ק, מוצגים 12 שלבים שיטתיים בדרך לבניית דמות. בשלב האחרון והמכריע היא מבקשת: 'שכח כל מה שלמדת, ושחרר את עצמך'. אני ממש משתדלת להתנהל ככה ולשחרר ברגע האמת. כשיש לי אודישן, כשהמסך עולה, כשהמצלמה נדלקת. עד שרגע האמת הזה מגיע, אני עוברת שבעת מדורי גיהינום בגלל הביקורתיות שלי כלפי עצמי. אם יש לי חודש להתכונן לאודישן זה סיוט. עדיף לי שבוע. אני אבקר את עצמי על כל רפליקה שיוצאת ממני, אבל ברגע האמת אני אשחרר. העצה הזו יעילה גם לחיים עצמם. ברגעי האמת הקטנים שיש לך - פשוט לשחרר ולהיות שם".
תפתיעו אותי. "מי שמכיר אותי יודע - הפתעות הכי משמחות אותי בעולם. הפתעות גדולות כקטנות, כאלה שלא ציפיתי להן. זה יכול להיות מישהו שלא ידעתי שיהיה במקום כלשהו ופתאום הוא מופיע, פתק קטן על השולחן עם מילות אהבה, מתנה קטנה אבל מלאה בתשומת לב או מסיבת הפתעה גדולה, כמו זו שעשיתי לאמא שלי ליומולדת 70. היא בדיוק כמוני בעניין הזה. כלומר אני בדיוק כמוה. אוהבת להפתיע ולהיות מופתעת".
hagitr@israelhayom.co.il
