ספינת האהבה

"טיטאניק" הוא הסרט היחיד של ג'יימס קמרון שראיתי רק פעם אחת. אפשר לומר שלא מאוד אהבתי אותו כשצפיתי בו בקולנוע, אי אז לפני 14 שנה, וכנראה אף פעם לא חשתי צורך מיוחד לתת לו צ'אנס נוסף. אני זוכר איך בזמן אמת היה נדמה שכולם מסביב עפים עליו, ומדברים עליו ומרעיפים עליו שבחים. אני זוכר איך למשך כמה חודשים טובים MTV ותחנות הרדיו טחנו את "My Heart Will Go On" של סלין דיון עד דק, כאילו אין עוד שירים בעולם. ואני גם זוכר איך ג'יימס קמרון זכה בכל האוסקרים באותה שנה, מה שגרם לו לצעוק "אני מלך העולם!"

אבל מה לעשות, בתור זכר הטרוסקסואל בן 21 שלא מצא את עצמו נמשך בשום צורה לתווי הפנים המושלמים של לאונרדו דיקפריו, פשוט לא הרגשתי שהסרט הזה נעשה עבורי. במקום לרגש אותי, "טיטאניק" הבחיל אותי. במקום להעציב אותי, הוא הצחיק אותי. ולרגע לא חשבתי שצפייה נוספת תגרום לי להרגיש אחרת. בנוסף, הפנייה החדה מאוד שהקריירה של קמרון ביצעה עם "טיטאניק" - פנייה שלקחה אותו מסרטי אקשן קיציים מעולים דוגמת "שובו של הנוסע השמיני", "שליחות קטלנית 2" ו"שקרים אמיתיים", למחוזות רומנטיים-דרמטיים-נאיביים התפורים למידותיהן של נערות בנות 12 - איכזבה אותי מאוד והתפרשה אצלי בזמנו כסוג של בגידה בלתי נסלחת.

נכון, כשהאונייה המזורגגת החלה סוף סוף לשקוע, "טיטאניק" הפך פתאום למשהו מלהיב מעט יותר; למשהו שכמעט הזכיר "סרט של ג'יימס קמרון". אבל עד שזה קרה נאלצתי להתמודד עם שעתיים תמימות שהורכבו ממשולש אהבה שנשלף מאופרת סבון דרום-אמריקנית (סנובית המאורסת לאידיוט עשיר מתאהבת באמן תפרן, למגינת ליבה של אימה); מדיאלוגים בשקל תשעים (ג'ק: "אני מת על מונה, תראי את השימוש שלו בצבע!" רוז: "וואו, יוצא מן הכלל!"); מדמויות בעובי של נייר אפייה; ומכמות מסחרית של קיטש מזעזע שרק הלך והקצין ככל שהסרט נמשך (והוא נמשך, ברוך השם). בקיצור, סיוט גמור. עד כדי כך שאפילו ציציה של קייט ווינסלט, שהציצו לרגע קט כדי שאהוב ליבה המוכשר (וההורס) יוכל לצייר פורטרט שלה בעירום, לא הצליחו להמתיק את הגלולה עבורי.

לכן, כשניגשתי לצפות בסרט בשנית, לפני כמה ימים, בגירסה החגיגית והתלת-ממדית שיוצאת כעת לציון 100 שנה לשקיעתה של האונייה המפוארת, הדבר היה מלווה באופן טבעי במידה מסוימת של חוסר חשק. כי למי יש כוח עכשיו לשלוש שעות וחצי של טלנובלה לעקרות בית? ולמי יש כוח להתמודד שוב עם שיר הנושא הבלתי נסבל של סלין דיון? ולמי יש כוח לחזור לגיל 21? למרבה השמחה, התחושה הזאת התפוגגה לה דקות אחדות לאחר תחילת ההקרנה.

שכן אף על פי שבמובנים רבים "טיטאניק" היה ונותר סרט מגוחך, ולמרות שהוא עדיין מכיל כמה שורות דיאלוג שקשה שלא לצחוק מהן מרוב שנדמה שנכתבו בידי קופיף עם הנגאובר שרקד סטפס על מכונת הכתיבה, השנים בהחלט היטיבו עימו. הוא עדיין נראה מדהים, הוא עדיין עשוי ביד אמן, והשעה האחרונה הלגמרי מופרעת שלו עדיין תעיף לכם את הגרביים מהרגליים. באחריות.

בנוסף, למרבה ההפתעה, החזון הפסיכי/אובססיבי/טראשי של קמרון (שהצריך תקציב שיא של 200 מיליון דולר למימושו) לא איבד דבר מהעוצמה הספקטקולרית שלו, למרות שהניינטיז הסתיימו לפני די הרבה זמן (ולמרות שתחום האפקטים הממוחשבים עשה קפיצה גדולה קדימה ב-15 השנים האחרונות).

בסופו של דבר, זוהי יצירה ראוותנית, בומבסטית וחסרת בושה שחומרי הגלם שלה עתיקים כמו העץ שממנו עשוי השלט המפורסם של הוליווד. וכל זמן שמתייחסים אליה ככזו, באמת שקשה לבוא אליה בטענות. שני הכוכבים היפהפיים שלה מעולם לא נראו טוב יותר. הנבל ההיסטרי שלה (שמגלם בילי זיין) מעולם לא היה מצחיק יותר. וההחלטה של קמרון להשקיע כל כך הרבה מאמצים, משאבים ותשומת לב בלוקיישן אחד (האונייה) ובאירוע אחד (הטביעה שלה) עדיין נראית חריגה ונועזת. כתוצאה מכך, גם ב-2012, "טיטאניק" הוא סרט מאוד מאוד מרשים (ואם הוא היה סרט אילם, הייתי נותן לו חמישה כוכבים).

כצפוי, עבודת ההמרה הקפדנית והמושקעת שקמרון וחבריו ביצעו במוצר כדי להפוך אותו לתלת-ממדי היא חסרת תקדים בהיקפה ובאיכותה. הסרט נראה חדש-דנדש, כאילו הוציאו אותו מהמפעל לפני חמש דקות, ואם לא הייתם יודעים מראש שהוא צולם במקור בדו-מימד ב-1997, נראה לי שהייתם מתקשים מאוד לנחש שהוא לא צולם בתלת-מימד לפני חמש דקות (כמעט כל סצנה, מקטנה ועד גדולה, עושה שימוש במימד הנוסף, מה שמאפשר התענגות מקסימלית על כל פרטי הפרטים הקטנים שיוצרים את התמונה הענקית). שדרוגים טכניים אלה אמנם אינם גורמים לסיפור האהבה שעומד במרכז הסרט להיות איכותי יותר (או אינפנטילי פחות), אך הם בהחלט מעשירים ומרעננים את חוויית הצפייה, מצדיקים את הוצאתה של הגירסה המשופצת הזאת, והופכים אותה לחגיגה גדולה שתסב הנאה גרנדיוזית למעריצים ותיקים וחדשים כאחד.

בתוך כך, מפתה ואף מתבקש להציב את סרטו של קמרון לצד להיטים קופתיים עכשוויים, דוגמת סידרת "דמדומים" ו"משחקי הרעב". אם נעשה זאת, ניווכח שגם כאן קמרון הקדים את האופנה בכמה שנים טובות. לאחר שני עשורים שבהם האולפנים כיוונו את רוב מאמציהם ללכידת תשומת ליבם של בני הנוער האמריקנים (להלן ה-fanboys), "טיטאניק" היה למעשה לסרט הראשון בעידן הבלוקבסטרים המודרני שזכה בהצלחה קופתית חסרת תקדים הודות לנערות המתבגרות שהתאהבו בו, וצפו בו שוב ושוב ושוב. בעזרתן האדיבה, "טיטאניק" בילה 15 שבועות ברציפות בראש טבלת שוברי הקופות בארה"ב (שיא שטרם נשבר). ובזכותן, הסרט הצליח לקעקע את עצמו בתודעה כ"אחד הסרטים הרומנטיים ביותר שנעשו אי פעם", וכ"'חלף עם הרוח' של שנות ה-90" (מיתוג הולם, יש להודות).

האם המעריצות השרופות של בלה וקטניס - שרובן בקושי נולד כש"טיטאניק" יצא לאקרנים - ייסחפו גם הן אל תוך מערבולת היצרים הרומנטית-טרגית-אבסורדית של ג'ק ורוז? סביר להניח שכן. ואני די בטוח שהאמהות והסבתות שלהן תשמחנה להצטרף. שיהיה בכיף. אבל הוא עדיין מת בסוף, כן-

yishai.kiczales@gmail.com