מגילת היוחסין של רבי צדוק הכהן

בעיקר בגלל שילוב של בורות ורצון למצוא שורשים לתפיסות של השמאל הקיצוני, נהפך משפט שאמר רבן יוחנן בן זכאי לפני כ-1,940 שנה, לסיסמה פוליטית: "תן לי את יבנה וחכמיה". כאשר עוקרים את המשפט מתוך הסיטואציה שבה נאמר - חיילי רומא ניצבו אז כמה עשרות מטרים מבית המקדש, רגע לפני שריפתו בשנת 70 לספירה ולאחר שכבשו את כל הארץ - אפשר לנסות להפוך את רבן יוחנן ליקירם של טיפוסים הזויים מהסוג הנפוץ ב"שלום עכשיו".

אלא שרבן יוחנן הגיש באותה הזדמנות עוד שתי בקשות, שלא כל כך זוכרים אותן. תכף נגיע אליהן. זה קרה במהלך שיחות בין רבן יוחנן בן זכאי לאספסיאנוס, מפקד הצבא הרומי. הן מתועדות במקורותינו.

התיאור במקור הוא בארמית. התרגום כאן הוא שלי. תחילתו בקטע ממסכת גיטין והמשכו מהמדרש. זהו רק קטע מהשיחות בין המנהיגים, בדילוגים, כולל על פרשנויות חשובות.

ראוי לציין את ההקשר. לפני הקטע המובא כאן, אמר רבן יוחנן בן זכאי לאספסיאנוס שהסנאט הרומי עומד למנותו לקיסר. ואכן, במהלך שיחותיהם הגיע שליח מרומא ובישר על כך. ואז מגיע הקטע הבא (בסוגריים, הערות שלי):

"אמר לו (אספסיאנוס לרבן יוחנן): אני עוזב (לרומא, להפוך לקיסר) וישגרו מצביא אחר במקומי. אבל בקש ממני משהו (לרגל הפרידה) ואתן לך.

אמר לו (רבן יוחנן): תן לי יבנה וחכמיה (כדי שהמסורת היהודית תישמר), ואת השושלת של רבן גמליאל (שהיה מצאצאי בית דוד), ורופאים שירפאו את רבי צדוק.

נעצור לרגע. שתי הבקשות הראשונות ברורות. אבל מה פשר הדרישה השלישית? מדוע רבי צדוק היה כל כך חיוני? נחזור לסיפור:

"שלח (רבן יוחנן) את ר' אלעזר ור' יהושע (שניים מתלמידיו) להוציא את ר' צדוק מהעיר. הלכו ומצאו אותו בשער העיר.

כאשר הגיע רבי צדוק, קם רבן יוחנן לכבודו.

אמר לו אספסיאנוס: מדוע אתה קם בפני הזקן הכחוש (העלוב) הזה-

אמר לו רבן יוחנן: חייך! (נשבע לך) אם היה לנו רק עוד אחד כמותו ולך היה מספר כפול של חיילים - לא היית יכול לכבוש את ירושלים.

אמר אספסיאנוס: מדוע הוא כחוש כל כך-

ענה רבן יוחנן: בשל הצומות והתעניות שלו".

סוף ציטוט.

הצומות של רבי צדוק הכהן גרמו לכך שהוא לא היה מסוגל לאכול. הוא החל בתעניות 40 שנה לפני החורבן. אספסיאנוס, אגב, קיים את הבטחתו ודאג לרופאים שהצילו את חייו של רבי צדוק.

אז למה קבע רבן יוחנן שעוד זקן כחוש כמו רבי צדוק היה יכול למנוע את נפילת הממלכה? ומדוע היה חשוב לו להצילו? ולמה התענה רבי צדוק-

הלאה. ציטוט נוסף, הפעם מהתלמוד הירושלמי, מהימים שאחרי החורבן, כאשר הסנהדרין ישבה ביבנה: "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, והנשיא היה יושב באמצע כדי שיהו רואין אותו ושומעין קולו. אמר רבי לעזר (אליעזר) בי (בן) רבי צדוק: כשהיה רבן גמליאל יושב ביבנה, היו אבא ואחיו יושבים מימינו וזקני משמאלו".

עוד שאלה: מדוע היה צריך להושיב את אותו זקן כחוש ליד ראש הסנהדרין, כאילו הוא משגיח עליו-

השאלה מחריפה, כאשר מתברר שרבי צדוק הותיר אחריו בכל המשנה אמירה אחת בלבד. היא נמצאת במסכת אבות:

"רבי צדוק אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין, ואל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה. וכך היה הלל אומר: ודאשתמש בתגא - חלף. הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה - נוטל חייו מן העולם".

הסבר מקוצר: "עורכי הדיינים" - המשמעות היא לא עורכי דין של ימינו, אלא, בהשפעת היוונית שרווחה אז בארץ - ארכי-דיינים. כלומר, אל תראה את עצמך כשופט הגדול ביותר. אבל העיקר בדבריו הוא שאין להשתמש בלימוד התורה לרווח אישי, ואסור להתהדר בלימוד התורה.

לא פלא, אם כן, שהחרדים נוהגים לדלג באלגנטיות מעל דבריו של רבי צדוק.

ועדיין אנחנו נשארים עם השאלות: מדוע נהג רבי צדוק להתענות? למה קבע רבן יוחנן בן זכאי שאילו היה לעם היהודי עוד אחד כמותו - הרומאים לא היו מצליחים לכבוש את ירושלים? ואיך אדם שהותיר אחריו אמירה אחת בלבד - נהפך לכל כך חיוני-

* * *

בתחילת השבוע ישבתי באשקלון, בסלון של ר' שמואל כ"ץ ורעייתו לאה. הוא כבר לא אדם צעיר, אבל הלוואי על כולנו הכושר השכלי והגופני שלו, ולא רק יחסית לגילו.

שוחחנו על מגילת היוחסין שעברה מדור לדור במשפחתה של אמי עליה השלום, במשך יותר מ-1,800 שנה.

זהו סיפור מדהים. קשה להאמין, אני יודע, אבל עד לפני כמה שנים היו עוד עדים חיים שראו את המגילה. כיום, שמואל כ"ץ הוא האחרון שהיה לו קשר עימה. המגילה עצמה נשרפה בסוג של פוגרום כאשר היתה בביתו של סבו, שהיה גם הסבא של הסבתא שלי, בעיר פיאטרה-נמט, שברומניה.

ועכשיו לפרט שהוא אולי הכי חשוב: אבי השושלת המשפחתית שהחל לכתוב את מגילת היוחסין - היה רבי צדוק הכהן, שחי כפי שנזכר קודם בזמן חורבן הבית. כולנו צאצאיו.

זו היתה מגילת קלף שעברה מדור לדור. חלקים ממנה היו במצב מאוד גרוע. היא היתה מונחת בתוך קופסת עץ. כל אב משפחה רשם בה את שמות בניו ובנותיו, והיא עברה כחפץ יקר המציאות מדור לדור. יותר מ-1,800 שנה נדדה המגילה מארץ ישראל בכל רחבי אירופה.

בדורות האחרונים המשפחה התרכזה בטרנסילבניה ובצפון רומניה. מקובל שראשוני היהודים הגיעו לאזור עם הגייסות הרומיים, רבים מהם כעבדים שהוגלו מהארץ. הרומים יישבו יהודים רבים באזורי הספר של האימפריה. מאוחר יותר הקימו אותם יהודים קהילות.

שמואל כ"ץ מספר על המשפחה. כדי לקצר נתחיל כאן בסבא שלו, שיום אחד נקרא לפגוש את אימו, שהיתה אז ברוסיה.

"קראו לסבא לרוסיה. אמרו לו שיבוא כי הוא צריך לקבל לידיו משהו חשוב מאוד. אביו כבר לא היה בחיים. הוא נסע. אמו ואחותו אמרו לו: ראה, זו מגילת היוחסין שלנו. שמור עליה כעל בבת עיניך. ועוד אמרו לו, שמבקשים ממנו שימשיך אותה ויכתוב כל מי שנולד, וכן הלאה.

"אבי סיפר לי שכך היה. סבי כתב את שמות הילדים שנולדו לו ואת שמות ילדיהם, כמו שעשו לפניו. כך נהגו כל הדורות. בתאריך כך וכך נולד בני, או בתי, ואחר כך ילדיהם.

"סבא קיבל את המגילה וכמובן המשיך לרשום את שמות בני המשפחה בדרך הזו. הוא רשם גם את בני הדודים שלו. כך היה כמה וכמה שנים.

"בתחילת המאה העשרים פרץ גל התקוממויות ברומניה וברוסיה. היו מצבים נוראים. הגויים נלחמו בינם לבין עצמם. העילה הראשונית לעימותים היתה מריבה על לוח השנה. לרומנים ולרוסים היה לוח שנה פראבוסלבי ומולו היה הלוח הגרגוריאני. המהומות התפתחו למרד גדול. בהזדמנות החגיגית הזו, כמובן, גם שדדו ורצחו הרבה מאוד יהודים.

"סבא גר אז בפיטרה-נמט שברומניה. רוב הבתים שם היו מכוסים טיח אבל היסוד היה עץ. בגלל המרד הוא נאלץ לעזוב את הבית וסגר אותו. הם עברו לגור אצל הדוד שלי במקום אחר, עד שהמהומות יירגעו. היתה סכנה ליהודים. אחרי שבועיים-שלושה הוא חזר הביתה וגילה שהגויים שרפו את בתי היהודים. גם כל הבית שלו נשרף. הכל הפך לאפר ולא נשאר דבר. בתוך הבית היתה המגילה.

"הסבא עמד על ההריסות ואמר שכל מה שהיה בבית לא שווה כלום לעומת מגילת היוחסין.

"בפיאטרה-נמט היה רב, לייב משהו. כילד עוד הספקתי להכיר אותו. אני זוכר את עצמי אצלו כשהייתי ילד בן 7-8. ראיתי שם דבר שהדהים אותי. הרב ישב ליד השולחן וכתב בשתי הידיים בו זמנית, בשתי שפות שונות.

"אני לא זוכר למה הייתי אצל הרב באותו יום, אבל כשאבא בא להחזיר אותי, הרב אמר לו כך: אני נעזרתי במגילה של אביך בהרבה מקרים. בכל מיני עניינים של 'סדר הדורות' מופיע מועד האירוע בצורה שונה. אבל בדקתי ואני חושב שהמגילה של אבא שלך היתה הרבה יותר מדויקת".

זו לא העדות היחידה שלצד שושלת היוחסין רשמו במגילת היוחסין גם אירועים חשובים. חלק מהלידות, סיפרו לי פעם, לא נרשמו רק עם התאריך אלא גם תוך איזכור אירוע בולט מאותה תקופה. משהו כמו, "שנתיים אחרי המלחמה הגדולה".

שמואל כ"ץ ממשיך: "אני זוכר שהרב אמר לאבא שלי כך: פעמיים קרה שאבד לי המפתח של ארון הקודש. בפעם הראשונה כשלאביך (הסבא) אבדה המגילה, ובפעם השנייה כשהוא נפטר".

* * *

אז מה קרה עם רבי צדוק? מדוע הוא היה כל כך חשוב לרבן יוחנן? ומה קרה לו 40 שנה קודם לחורבן שהביא אותו להתחיל בצומות ובתעניות-

ובכן, אחד הנושאים שבהם יש הסכמה בין הנצרות למקורות היהודיים הוא שבשנים שלפני חורבן בית המקדש, המימסד היה מושחת ומסואב. שפל שכמותו לא היה כנראה בתולדות העם היהודי. במסכת יומא מובא תיאור של אחד הארועים היותר מזעזעים מאותה תקופה (מצוטט בעיבוד קל).

"...שני כהנים שהיו שניהם שווים (בדרגה), ורצים ועולים בכבש (של המזבח). קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של חברו. נטל (השני) סכין - ותקע לו בליבו".

נעצור לרגע. מה שמתואר כאן הוא רצח על המזבח בתוך חצר בית המקדש. שני כהנים מתחרים על קורבן ואחד מהם חש שהשני נכנס לתחומו. וכך, כשהם על כבש המזבח - האחד רוצח את השני.

בחזרה לתיאור האירוע: "עמד רבי צדוק על מדרגות האולם ואמר: אחינו בית ישראל, שימעו: הרי הוא אומר (האל אומר בתורה), 'כי יימצא חלל באדמה, ויצאו זקניך ושופטיך'. אנו, על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות"-

הסבר: על פי ההלכה, כאשר נמצאת גוויית אדם ואין יודעים מי האחראי למותו, על קבוצת מנהיגים לבצע טקס כפרה. אבל כאן, זועק רבי צדוק, בתרגום לעברית קלה, הרוצחים הם המנהיגים. מה נעשה-

נחזור לאירוע. מיד לאחר זעקתו של רבי צדוק על מדרגות בית המקדש, "געה כל העם בבכייה. בא אביו של תינוק (הכהן שנדקר. בשביל אבא, אומרת הגמרא, גם בנו המבוגר יישאר תמיד תינוק), ומצאו כשהוא מפרפר (ברגעי החיים האחרונים שלו). אמר (האב): הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין".

ושוב, הסבר: על פי ההלכה, חפץ שנגע בגווייה - נהפך לטמא ויש בעיה להשתמש בו. מה שמעניין את האבא זה לא בנו הגוסס: חבל לו על הסכין והוא מעוניין לשלוף אותה מהגוף של בנו, לפני שימות.

והגמרא מסכמת את האירוע: "ללמדך, שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".

וכל זה, מן הסתם, רק מזכיר משפטים מהסוג של "מוטב יעמוד בפני כיתת יורים ואל ישמע שירת נשים", ועוד חומרות מהסוג הזה. זה רק נשמע ככה.

* * *

כשעמד על מדרגות בית המקדש וראה את סדר העדיפויות המעוות, הבין רבי צדוק הכהן, האיש שהחל לכתוב את מגילת היוחסין שלנו, שרואים את הסוף של הריבונות היהודית. הוא החל בתעניות עד החורבן. וכיוון שרבי צדוק הכהן הבין זאת כבר אז, אמר רבן יוחנן שאילו היה לעם היהודי עוד אחד כמותו, ירושלים לא היתה נופלת.

כי הממלכה לא נפלה בגלל היעדר כוח צבאי. היא נפלה בגלל הסיאוב, משום שענייני טהרה היו חשובים לחכמי הדור יותר מאשר שפיכות דמים. כאן ראוי להזכיר שגם בהקשר של ערב החורבן, חז"ל הדגישו שהלבנת פנים חמורה כמו שפיכות דמים.

כאזהרה לעתיד הושיבו את רבי צדוק ליד ראש הסנהדרין. תזכורת מתמדת לחטאים שהביאו לחורבן ואזהרה קבועה לרבני הדור, לבל ישתמשו בתורה ככלי להפקת רווחים אישיים, מכבוד ועד כסף.

כן, היו ימים שהיה צריך מצפן מוסרי שיעמוד כנגד המימסד. מישהו שיודע מה קודם למה, הלכות טהרה - או שפיכות דמים.

כמה טוב שהימים ההם מאחורינו. ואולי גם טוב שמגילת היוחסין לא שרדה. כי מי יודע אם היא היתה מחזיקה מעמד אצלנו.

* * *

שמואל כ"ץ שותק לרגע. מבחוץ שומעים את קולותיה של השכונה האשקלונית, ופתאום אזעקה. מאוחר יותר ידווחו בחדשות שזו היתה אזעקת-שווא. "תראה", הוא אומר, "יהודים חוזרים לארץ אחרי אלפיים שנה. כל אחד מאיתנו מביא איתו לכאן לא רק את המורשת היהודית שלקחנו מארץ ישראל כשיצאנו לגלות. כי בכל מקום יהודים ספגו גם את הרוח של הסביבה שבה חיו. וכשכולם חוזרים ונאספים ביחד, זה קשה. הכל מתנגש.

"הדברים האלה מאוד מדאיגים אותי. אבל אתה יודע, פעם בשנתיים ליל הסדר של המשפחה נערך אצלנו. מגיעים 82 אורחים. אני עליתי מרומניה, אבל יש לנו במשפחה הכל. מרוקו, תימן. ולכולנו, לכל ה-82, נוח מאוד אחד עם השני. ואז מתחילים לשיר ואני עוצר ומקשיב ושם לב שמגיע רגע ופתאום הכל בהרמוניה.

"אבל נעזוב. תגיד, הוספתי לך הרבה על מגילת היוחסין שלנו, זו שהתחיל לכתוב אבי המשפחה, רבי צדוק הכהן"-

* * *

"פעם אחת התאונן שכנו של הרשל'ה מאוסטרופול באוזניו: 'קצתי בחיי מפני העכברים שבביתי. עוצה עצה, מה אעשה-

ענה הרשל'ה: 'הנח פיתים של האפיקומן ליד חורי העכברים, כדי שבצאתם מייד יאכלו אותם. ומיד לאחר שיאכלו את האפיקומן יהיו חייבים לחזור לחוריהם ולא להתרוצץ בבית, שהרי הלכה היא שאסור לאכול דבר-מה אחרי האפיקומן'.

השתומם האיש: 'עצה יפה נתת, אבל מהיכן יודעים העכברים את הדין הזה'-

ענה הרשל'ה: 'השכל מחייב שהם יודעים מפני שלפני שעברו לביתך, היו העכברים אצלי ואכלו את כל השולחן-ערוך וכעת כרסם מלאה תורה'".

חג שמח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו