סיפור תלמודי ידוע בן יותר מ־1,900 שנה מגולל את המעשה ברבן גמליאל שהודח זמנית מנשיאות הסנהדרין. הסיפור מתאר כיצד נהג יורשו בתפקיד, רבן אלעזר בן עזריה, כאשר סילק את שומר הפתח בבית המדרש והניח לכל תלמיד שחפץ בכך להיכנס וללמוד. היה בכך שינוי מובהק בהשוואה לגישתו של הנשיא המודח רבן גמליאל, שלא הניח לתלמידים שלא היו שלמים במידותיהם ובלימודיהם, להיכנס לבית המדרש.
ערב פתיחת שנת הלימודים תשע"ז - מערכת החינוך הישראלית מודל 2016 - למרות שורה של בעיות - קרובה פי כמה לדגם של רבן אלעזר בן עזריה. חוקי חינוך החינם ביסודי ובתיכון מבטיחים שיעור כמעט מקסימלי של ילדים לומדים, והדיון על החינוך בישראל מתמקד אפוא באיכותו, בפערים בין אוכלוסיות שונות, במעמד המורה, בצפיפות הכיתות וגם בדו"ח הקבוע של ה־OECD (ארגון המדינות המפותחות לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי), שאינו מחמיא בדרך כלל לתלמיד הישראלי.
אלא שבישראל לא זקוקים בהכרח לחוות הדעת של ה־OECD כדי להכיר במציאות: ערב פתיחת שנת הלימודים עדיין מועסקים בישראל יותר מ־10,000 מורי קבלן, שמפוטרים מדי סוף שנה ומועסקים מחדש בתחילתה, ללא קביעות, יציבות כלכלית או ביטחון תעסוקתי. יותר מורים איכותיים מצטרפים למערכת, רבים מהם לאחר הסבה מקצועית, אך דו"ח חדש של הלמ"ס מגלה שכרבע מהמורים החדשים עוזבים את המקצוע בתוך חמש שנים. שכר המורים אמנם עלה משמעותית בשנים האחרונות, בשיעור של כ־60 אחוז, אך הוא עדיין נמוך מהממוצע במדינות המפותחות. הכיתות בישראל צפופות, אם כי מעט פחות, כך ש"מחאת הסרדינים" מלפני שנתיים עדיין רלוונטית. רק במדינות כסין, יפן וצ'ילה הכיתות צפופות יותר.
דו"ח חדש של מרכז אדוה אף מתעד שיעורי נשירה לא מבוטלים בי"ב - 19.5 אחוז מבני הנוער, וקיימת כמובן גם סוגיית הפערים: למרות אינספור ועדות, מומחים, תוכניות ודיונים שעסקו לאורך השנים בפערים - הם עדיין קיימים. בעשור האחרון אף התרחב משמעותית הפער בין המעמד החברתי הגבוה בישראל לבין המעמד החברתי הנמוך. הרקע הסוציו־אקונומי משפיע על הפערים הרבה יותר מן המוצא. מקומות עשירים כמו אבן יהודה, שהם, או כוכב יאיר רק מתחלפים ביניהם בראש טבלת הזכאות לבגרויות (80 אחוז ומעלה). מקומות יישוב עניים יחסית, נמצאים בתחתית סולם הזכאות לבגרות (20 אחוז ומטה).
"חברה תחרותית ובדלנית"
שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, כיום נשיאת מכללת שנקר, פירסמה לפני כשנה את ספרה "מי מפחד משוויון" (הוצאת ידיעות ספרים). תמיר אומרת בשיחה ל"ישראל השבוע" שהתשובה לשאלת כותרת ספרה לא השתנתה: "כולנו", היא אומרת. "הפערים אינם גזירת גורל, אך תיקונם אינו תלוי בשרי החינוך לדורותיהם, אלא בדפוסי התנהלות חברתית שמקובעים עמוקות בקרב האוכלוסייה הישראלית. החברה בישראל", מתרשמת שרת החינוך לשעבר, "מתנהלת באופן מאוד תחרותי ובדלני. למעשה, כל קבוצה מעמדית בישראל מנסה להתרחק מזו שנמצאת מתחתיה. זה ניכר גם בגיאוגרפיה היישובית שלנו. מעמדות הביניים עושים כל מאמץ כדי לצאת מהשכונות החלשות. כל מי שיכול עובר לשכונה טובה יותר וערי הפיתוח נחלשות. כך קורה שהמעמד הבינוני של קריית שמונה עובר להרחבות של הקיבוצים באזור. גם בחינוך הממלכתי־דתי יש בדלנות רבה. מי שמשלם יותר זוכה לחינוך טוב יותר, וגם אצל הערבים יש תופעה דומה. הרבה ילדים מוסלמים מעדיפים ללכת היום למוסדות חינוך נוצריים איכותיים. ההתנהלות הבדלנית והתחרותית משותפת היום לכל המגזרים באוכלוסייה הישראלית".
"משימה לאומית כמו קליטת עלייה". יולי תמיר // צילום: משה שי
אין חינוך טוב בפריפריה?
תמיר: "ודאי שיש. אבל כשאתה מסתכל מה קורה בפריפריה - זה לא שלא יוצאים משם ילדים מוצלחים, אלא הם פשוט לא חוזרים לשם. החזקים עוזבים ולא חוזרים ומשאירים מאחור את החלשים, שאינם עוזבים. זה מהלך שמשחזר ומחזק מעמדיות. זה לא אומר שאין חלשים שמתחזקים, אלא שהחלשים שמתחזקים - בורחים מהמקום שממנו באו ומשאירים את החלשים מאחוריהם".
היית שרת חינוך. ניסית לשנות זאת?
תמיר: "זה לא משהו ששר חינוך, לא לפני ולא אחרי, יכול לשנות. זה קשור לחינוך של כלל הציבור, וכל השאר לא רלוונטי או רלוונטי במידה מוגבלת. אם המדינה תעניק חינוך חינם לבני 4-3, תמיד יימצאו הורים שיוסיפו על כך עוד משהו, ישקיעו באופן פרטי, ובפועל פעולתם תרחיק את ילדיהם מילדים חלשים יותר. זה דפוס התנהלות קבוע של הורים בישראל".
תמיר אומרת ששינוי דפוסי ההתנהלות הללו הוא משימה לאומית, "כמו קליטת עלייה או החייאת שפה, אבל צריך קודם כל להיות מודעים לבעיה: מערכת החינוך עושה עבודה לא רעה בכלל, אבל נתקלת בחברה תחרותית, בדלנית, שלא רוצה שוויון. כולם מדברים אמנם בעד שוויון, אבל כשאתה בודק את ההתנהלות של הציבור בפועל, אתה מגלה שהמעשים מביאים לשימור הפערים".
"תואר ראשון - חינם"
ד"ר צבי צמרת, איש חינוך ותיק, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ומנכ"ל יד בן־צבי, הגיע מן השטח. בעבר ניהל בתי ספר בקריית שמונה ובשדה בוקר ולימד במקומות רבים בארץ. צמרת זכה בפרסי הוקרה רבים על פעילותו החינוכית (כגון פרס בן־גוריון ופרס אבי חי), ובתקופת כהונתו במשרד החינוך קידם הרחבה של תוכניות הלימודים בתחום הציונות, היהדות וההיסטוריה של עם ישראל.
השמאל הקיצוני מתח על צמרת ביקורת קשה. עכשיו צמרת מציע לשר החינוך, נפתלי בנט, לחולל סוג של מהפכה בחינוך ולהוסיף בהדרגה ללימודי החינם שהמדינה נושאת במימונם - לבד מיסודי ותיכון - גם תואר ראשון חינם.
"להגביר לימודי היסטוריה". ד"ר צבי צמרת // צילום: אורן נחשון
צמרת מזכיר כי "כשבן־גוריון החליט על שמונה שנים ראשונות חינם, זה היה בימי הצנע, בתקופה שאחרי מלחמת השחרור, כשברקע - 6,000 חללים. לא היה מה לאכול, אבל הוא אמר שבית ספר זה דבר שעם הספר חייב בו. כשהמר ובגין החליטו על חינוך תיכון חינם, מצבנו כבר היה שונה לחלוטין. גם הקמת המכללות הרבות בעיירות הפיתוח חוללה מהפך.
"כיום", אומר צמרת, "50 אחוז מהלומדים להשכלה גבוהה הם בעיירות הפיתוח. אנו חיים ברווחה יחסית וצריך להגיע ל־B.A חינם. הצעתי לשר בנט להקים ועדה שתבדוק את ההשלכות של הדבר הזה; שתבדוק מה המשמעות ביחס לאוניברסיטאות, ביחס לחינוך הטכנולוגי. בצרפת ובעוד מדינות יש חינוך חינם לתואר ראשון וזה שאין את זה אצלנו - זה גורם שמעכב עלייה משם. היעדרו של תואר ראשון חינם גם מביא לכך ש־15 אלף ערבים לומדים מחוץ לגבולות מדינת ישראל ו'מורעלים' שם. הם מקבלים תמיכות רבות ממדינות כסעודיה וכקטאר כדי ללמוד בירדן או בסוריה, וקורה להם מה שקרה פעם לערבים שלמדו בגוש המזרחי. הם חוזרים משם עוינים. הצעתי לשר החינוך כבר לפני שנתיים לבדוק את זה ברצינות. היתה שיחה, השארתי לו נייר. לצערי - עד היום הוא לא השיב. נראה לי שהגיע הזמן לבדוק זאת ברצינות ולעסוק בכך".
במסגרת הקיימת - מהם בעיניך החסרים הבולטים ברמת התוכן?
צמרת: "אין ספק - שיעורי ההיסטוריה, הכללית והיהודית. שעתיים בשבוע זה לא רציני. דיברו לאחרונה על לימוד מורשת יהדות המזרח - פשוט אין לזה זמן. כך לומדים גם ספרות וגם תנ"ך - שעתיים בשבוע. אחת התוצאות היא בתי ספר שכדי להקל על המורים מלמדים - שנה כן, שנה לא. מה זה להקל על המורים? אם מורה הוא מורה להיסטוריה ומלמד רק היסטוריה, כדי להגיע למשרה שלמה הוא צריך ללמד 12 כיתות, כלומר יותר מ־400 תלמידים שספק אם הוא זוכר את שמותיהם. כמובן שבדרך כלל משרה שלמה אינה מספיקה, כי משכורות המורים נמוכות.
"מיעוט השעות של לימודים כמו היסטוריה, ספרות או תנ"ך", אומר צמרת, "מביא לבורות עצומה. חיים גורי סיפר לי לפני פרק זמן שכאשר הסתובב באחת הכיתות וציטטו משירו את השורה: 'אל תגידו בגת...' (מקינת דוד על שאול ויהונתן; נ"ש), הסתכלו עליו בעיני עגל. כיום גם את הספרות העברית ובכלל זה את ביאליק, עגנון ועמיחי מתקשים להבין בגלל חוסר בקיאות במקורות".
צמרת מעיר שמשכורות המורים, למרות העלייה שחלה בהן בשנים האחרונות, עדיין נמוכות. "אני איש שכסף הוא לא העיקר בעיניו, אבל משכורות המורים מחפירות, וזה מביא בחלק מהמקרים למורים פחות טובים", הוא אומר, "יש המון מורים אידיאליסטים שנמצאים במערכת למרות המשכורות, אבל אם הן ישתפרו, ייכנסו למערכת עוד אנשים טובים, שכיום מתרחקים משם בשל תנאי השכר".
על העסקת מורים במעמד עובדי קבלן צמרת אומר: "איבדנו את לימודי הכיסופים, ואנו בעד לימודי הכסף. רוב המורים שהם עובדי קבלן שייכים למקצועות אמנותיים - ריקוד, מוסיקה, אמנות ועוד פעילויות העשרה - לימודי כיסופים, אני קורא להם, אבל תנסה לצמצם את לימודי המתמטיקה והאנגלית - תקום צווחה גדולה. תצמצם את לימודי ההיסטוריה, הספרות או המקרא, או לא תקיים בכלל שיעורים בתורה שבע"פ - קול דממה דקה".
הדו"ח השנתי של ה־OECD מקפיד מדי שנה שלא להחמיא לנו.
צמרת: "זה דו"ח שעוסק בממוצעים. בעיניי זה נתון לא מעניין. בממוצע - כל הנשים בעולם בהריון. אז מה? יותר מטריד אותי כמה תלמידים אינם מכירים את תנועות הניקוד, לא יודעים מה זה חולם או שורוק. תבדוק כמה ילדים קוראים עמוד כהלכתו. אני מלמד היום בבינתחומי הרצליה - מוסד לתפארת, אבל בדקתי מול הסטודנטים שלי כמה אנשים שם יודעים לצייר את גבולותיה של מדינת ישראל, ובכלל זה את גבולות הקו הירוק. זה היה מביש. ביקשתי מהם להציב יישובים מסוימים. חלק הציבו את עזה ליד אילת, או את חברון ליד קריית שמונה. בעיניי, אלה דברים הרבה יותר קריטיים מאשר בדיקת הממוצעים של ה־OECD".
על הפולמוס בסוגיית לימודי האזרחות שצבי צמרת היה חלק מרכזי ממנו, צמרת אומר היום: "בשעתו - לקחתי את שיעורי האזרחות והכנסתי בהם יותר היסטוריה יהודית, יותר אהבת מולדת, אבל כיום שוב יש פיחות בכמות השעות, שעתיים בשבוע בלבד, וכל עוד זה כך, צריך לדעתי לצמצם את כמות התכנים ולחזור ל'אזרחות רזה', שהיתה נהוגה פעם; לעסוק רק בעקרונות יסוד כמו בחירות, מעמד הנשיא, חשיבות בית המשפט העליון וכדומה".
מדוע?
צמרת: "כי אזרחות בעיניי זה קודם כל מגילת העצמאות, מדינה יהודית עם כל החלקים האחרים של המגילה. אלא שכיום זה הפך למקצוע, שעל פי חוגים שונים, מי שלא מקבל את מגילת העצמאות, כלומר ערביי ישראל - או יותר נכון הנציגים הפוליטיים שלהם - הם אלה שצריכים לקבוע מה יילמד. זו היתה הטענה נגד ספר האזרחות החדש שהערבים לא היו שותפים לו. ואני שואל - איך אפשר ללמוד אזרחות בלי להכיר במדינה יהודית? בלי להסכים לשירות אזרחי? עכשיו בכלל ועדת המעקב של ערביי ישראל אומרת שהיא תיצור ספר אזרחות משלה. כרגע שיעורי האזרחות הם הכתבה של אתמול בעיתון 'הארץ' ולכן אין ברירה - מוכרחים לחזור לאחור. אי אפשר לקיים מערך שיעור משותף ורחב לכל האוכלוסייה. צריך להחזיר את האזרחות למימד שהוא משותף וצר הרבה יותר".
"להכניס פסיכומטרי לתיכון"
את הרב יואל בן־נון, ממחוללי "מהפכת התנ"ך" בישיבות הדתיות הלאומיות, מטרידים שני עניינים מרכזיים: מיעוט שעות הלימוד בתנ"ך - שעתיים בלבד, והיעדרו של לימוד רב־מערכתי, מעורר עניין והשראה שיהפוך את בתי הספר מ"מקום משעמם יחסית" ל"מקום מסקרן ואטרקטיבי פי כמה".
"ללמוד מהמכינות הקדם־צבאיות". הרב יואל בן־נון // צילום: רוני שיצר
בן־נון, בן לזוג מחנכים וחוקרים בתחומי היהדות והלשון העברית ומי שעסק שנים רבות בהכשרת מורים ואף ניהל את המדרשה לבנות בעפרה (מקום מגוריו הקודם), אומר על לימודי התנ"ך דברים דומים לאלה שצמרת אומר על לימודי ההיסטוריה: "זה דבר איום ונורא. בשעתיים שבועיות לא ניתן לעסוק כמעט בכלום, וגם קשה מאוד להעסיק מורים. או שהם לא מסוגלים להרוויח את לחמם, או שהם מלמדים בכמה מקומות בעת ובעונה אחת ומתפזרים. זה משפיע מאוד על התלמיד ועל הלימוד. אל כל התחליפים בחוץ - קבוצות לומדות תנ"ך ואתרים שונים או תוכנית 929, מגיעים מעטים. זה תופס חלק קטן מהציבור, ובקרב ציבור התלמידים הרחב נותרת הבורות בתנ"ך, שהוא תחום ידע וחינוך אלמנטרי".
בן־נון הוא חסיד גדול של הגישה הרב־תחומית. "כיום", הוא מסביר, "המערכת היא תחומית מאוד. ההגדרה של ההשכלה היא לפי מקצועות. הדיסציפלינה היא המקצוע: מתמטיקה, ביולוגיה, ספרות, היסטוריה. כל דבר לחוד. בסופו של יום זה משעמם את התלמידים ובצדק, וגם לא פורה ולא מביא לרמה נאותה. היום כמעט כל מחקר רציני הוא רב־תחומי, ממש כפי שבמוסיקה - הכלי הבודד משתלב בתזמורת או במקהלה ותורם את חלקו, וממש כפי שבתמונה מצוירת - כל צבע תורם משלו".
איך עושים זאת בחינוך?
בן־נון: "הדוגמה הבולטת היא הטיולים בארץ. אפשר לפגוש שם את הכל: תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה, מדעים וערכים. אתה יכול לבנות תוכנית שתשלב ציונות ואזרחות. במקום זה רוב בתי הספר לוקחים קבלן חיצוני לטיולים, אם הם בכלל מטיילים. אפשר להפוך את בית הספר למקום מלהיב, במיוחד בדור האינטרנט, כי את העבודות בתחומים השונים, המשעממים, אפשר לעשות ולהגיש מהבית. בשביל זה לא צריך בית ספר. המפגש עם בית הספר צריך להיות חווייתי ולא כפייתי־משמעתי ומקצועני־פרטני. תנ"ך וספרות והיסטוריה יכולים להיפגש ביניהם. סוגיית הלוח העברי למשל - לא נלמדת היום בבתי הספר. זו סוגיה שמשלבת בתוכה היסטוריה ומדעים, והלכה ומשנה ותלמוד", אומר בן־נון שספרו "זכור ושמור - טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים" יצא רק לאחרונה בהוצאת תבונות.
בן־נון סבור שאת לימודי הפסיכומטרי ניתן לשלב בתיכונים, כמו גם את התכנים שמעניקות המכינות הקדם־צבאיות החילוניות - "יש כבר 54 כאלה", הוא אומר, "קצת יהדות, קצת ציונות, קצת אימונים גופניים והכנה גופנית וטיולים בארץ. אתה רואה את החבר'ה רצים בהמוניהם לפני הצבא למכינות הללו - ואני מדבר על המכינות החילוניות - ומחפשים שנה שתפצה אותם. מדוע התיכון לא יכול לתת חלק גדול מזה? לדעתי, הוא יכול, וצריך רק לחשוב בצורה אחרת. אני אמנם בן 70, אבל אני מוכן לתרום לעניין, אם רק יקראו לי".
דימוי עצמי גבוה של המורים
מי שחוקר את תחום החינוך כבר 45 שנה הוא נחום בלס, כיום חוקר חינוך ראשי במרכז טאוב. לצד הביקורת בלס סבור שמערכת החינוך עוברת "תקופה די טובה יחסית: התקציב של מערכת החינוך כמעט הוכפל בעשור האחרון. ריאלית, הוא גדל לפחות ב־30 אחוז פר תלמיד; יש פנייה הולכת וגוברת להוראה; פונים גם אנשים ממקצועות אחרים שמבקשים לעשות הסבה להוראה. בסך הכל", אומר בלס, "למרות הדו"חות של ה־OECD יש התקדמות בהישגים לימודיים והתקדמות בבחינות הבגרות.
"לבצע תקצוב דיפרנציאלי". נחום בלס // צילום: פלאש90 - באדיבות מרכז טאוב
"אלא שעל הכל מעיבים", לדברי בלס, "פערים קשים מאוד בהישגים וגם אווירה של חוסר סובלנות וגזענות במערכת החינוך כלפי ערבים, כלפי מי שמוגדר כשמאלני, כלפי פליטים, כלפי אנשים שחושבים אחרת וכלפי מבקשי מקלט. בכל אחד מהמחקרים שלנו", אומר בלס, "אנו רואים את ההקצנה הזאת כלפי הציבורים הללו".
את פערי ההישגים בין שכבות אוכלוסייה רואה גם בלס כתמונת מראה לפערים חברתיים־כלכליים, וגם הוא אינו מתרגש מדו"חות ה־OECD. "אין לזה שחר", הוא אומר, "אתה שופט מערכת לפי התוצאות, ואתה רואה שאנו מגיעים להישגים תרבותיים וכלכליים. אין לנו במה להתבייש. יותר מטרידים אותי הפערים בחינוך בין ערבים ליהודים. יותר מטרידים אותי החרדים, שרובם עדיין מחוץ למשחק".
בלס מתייחס גם לדברי הביקורת האחרונים של נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, על רמתה של מערכת החינוך. "היא מבינה בכלכלה ואני בחינוך", הוא אומר, "רמת ההשכלה של האוכלוסייה אינה הגורם המרכזי לפריון העבודה הנמוך, אלא רמת ההשקעה הנמוכה".
המחקרים של בלס ושל מכון טאוב מזהים דווקא עלייה ברמת השכר של המורים. "שכרם עולה כיום על בעלי מקצועות מקבילים פחות או יותר כמו אחיות או עובדים סוציאליים", אומר בלס, "הסכמי אופק חדש והסכם עוז לתמורה תרמו מאוד לשיפור רמת השכר של המורים". גם לו, עם זאת, ביקורת קשה על העסקת מורים כעובדי קבלן: "כל מורה שהוא עובד קבלן הוא מורה אחד יותר מדי שמועסק בדרך הזאת. חלק מהם תורמים איכויות למרות התנאים המשפילים של העסקתם, אבל אצל חלק אחר המחויבות למקום העבודה, כפועל יוצא של אי המחויבות של מקום העבודה כלפיהם - היא נמוכה יותר".
בלס מציין כי הדימוי העצמי של המורים גבוה: "מקצוע ההוראה הוא השלישי מבחינת שביעות הרצון של העוסקים בו, אחרי פרופסורים ומנכ"לים. הציבור, לעומת זאת, חושב שזה מקצוע חשוב, אבל לא בשביל הבן שלי, ובקרב הערבים, החרדים והפריפריה - המורה נחשב ומכובד הרבה יותר".
לו היה הדבר בידיו, בלס היה מבצע תקצוב דיפרנציאלי של כל מערכת החינוך מגיל הגן ועד כיתה י"ב, על כל מרכיביה. "זה ישפיע מיידית על צמצום הפערים בחינוך", הוא סבור. "שנית, הייתי מייצר העדפות מובהקות יותר למורים שמלמדים אוכלוסיות קשות. הפריפריה יכולה להיות גם ברהט וגם בשכונת הרכבת בלוד, וזאת כמובן נוסף על עדכון שוטף של תוכניות הלימודים, ושימוש נאות במבחנים ככלי הערכה ולא ככלי מיון".
בלס ממליץ "לא להתמקד בנישות - לא של מתמטיקה ולא של מקצוע אחר. להתייחס לכל המקצועות בצורה שווה, לא פונקציונלית, אלא ערכית. החינוך אינו כלי לקידום הכלכלה. זו מערכת חינוך ויש לה מסר ערכי. השכלה כשלעצמה היא חשובה, אך אינה כלי לקידום החיים הכלכליים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו