קול ישראל

לפני כחודש עבר דן כנר בן ה־70 ראיון קבלה לתפקיד קריין חדשות.

קודם לכן הוא שלח קורות חיים, וגם מילא טופס, שבו ציין שהוא מבקש לשמש קריין בתאגיד השידור הציבורי, שעתיד לקום על חורבותיה של רשות השידור. ואז הקריין המיומן, בעל ותק של יותר מחמישים שנה, כסס את ציפורניו בהמתנה לתשובה. לבסוף הוא זומן לפגישה עם עומר בן רובי, שינהל את רשת ב', ולי־אור אברבך, שיהיה מנהל מחלקת התוכן בחטיבת הרדיו.

שני המראיינים בני מחצית מגילך.

"טוב, כולם כמעט כאלה. אין רבים שהם מאובנים כמוני. אני עובד היום עם אנשים שהם פחות ממחצית מגילי, הם הבוסים שלי, וזה בסדר גמור. אני מתבגר, באים אנשים חדשים, אז מה? אתה יכול לתת להם עצות ממרום ניסיונך, והם יכולים לתת לך עצות ומידע מעולמם של הצעירים. אני מכבד ומעריך אותם.

"אני קורא היום על שחקנים ותיקים שניגשים לאודישנים, או כפי שיש לכנותם, 'מבחני בד ומסך', ולא נעים להם מן המעמד. אבל יש לבחון את ההתאמה לתפקיד, זה לגיטימי".

מה היה בשיחה?  

"היא היתה מאוד מכבדת ומכובדת. הם לא שאלו 'מי אתה ומהם כישוריך' אלא שאלו 'מה אתה רוצה לעשות, ואיך אתה רואה את הדברים'. בתוך שבוע קיבלתי את החוזה, הערתי את הערותיי, חתמתי עליו ושלחתי אותו. יש בי שמחה רבה על האפשרות להמשיך לעבוד. אני אוהב את המקצוע, אין לך מושג כמה. זה גם התחביב שלי. כך אני עובד, כך אני מבלה וכך אני נח".

•   •   •

דן כנר, שבכלל קורא לעצמו דני כנר, במלעיל, החל את דרכו המקצועית כחייל בגלי צה"ל. לאחר שחרורו, באמצע שנות השישים, התקבל לקול ישראל כקריין חדשות. בסוף שנות השישים החל גם לעבוד כקריין רצף בטלוויזיה הישראלית החדשה. בשנות השבעים והשמונים הגיש מבזקי חדשות, מהדורות ליליות ואף תוכנית מצליחה לנוער ("עלם ועל־מה"), אבל העוגן נותר בקול ישראל, שם שימש במשך שנים גם ראש חטיבת הביצוע.

לצד כל אלה, הוא הינחה אינספור טקסים ממלכתיים, צבאיים ופרטיים, אירועים, פסטיבלים, תחרויות, ומה לא. "כן, חלטורות. אם כי אני מתנגד לשימוש במילה הזאת, שדבקה בה משמעות לא רצינית, שלא בצדק".  

כמי שנמנה עם הוותיקים ביותר שנותרו ברשות השידור, אתה מרגיש שהסגירה היא מהלך נכון? 

"אני סבור שאפשר היה לייעל את הרשות מבלי לסגור אותה. כלומר, לבצע רפורמה בתוך המוסד. ייעול שיכלול קיצוץ בכוח האדם, תוך פיצוי הוגן למי שיוצא, כי הם לא אשמים. אני חושב שזה נכון יותר. אתה נשאר בבית שלך, האנשים יודעים ורוצים לעשות את העבודה, דברים עובדים. כל אחד מודה שקול ישראל, על כל רשתותיה, היא מצוינת.

"סוגרים את מה שהיה הבית השני שלי, אם לא הראשון, במשך עשרות שנים. סוגרים את רשת ב', תחנה שהיא טובה מאוד. מעולה".  

סוגרים גוף ציבורי שהמנגנון שלו הסתרבל והרקיב.

"רשות השידור סובלת קודם כל בגלל הטלוויזיה, שביזבזה כל כך הרבה כסף.

"אבל אם מסתכלים על הצדדים המנהליים, אז כן, סוגרים בצדק. זה גוף מלא בוועדים. ועד הנדסה, ועד העיתונאים, ועד האקדמאים, ועד המנהליים, ועוד כהנה וכהנה ועדים, שבמהלך השנים כל אחד משך לכיוונו והיה חזק מאוד, במיוחד בעבר, כשהיה מדובר בגוף כמעט יחיד. כך הם השיגו הרבה הישגים וכוח. 

"הזמנים הללו חלפו. היום, אם תשביתי את קול ישראל, לא יקרה כלום. לא תקום צעקה בציבור. אנשים אולי יצטערו להחמיץ תוכנית כזאת או אחרת, או שיהיו כאלה שיצטערו שלא ניתן להאזין לקול המוסיקה, אבל האדמה לא תרעד. יש תחנות אחרות, ובשפע".

הרגשת את הבעיות האלה בעבודה השוטפת?

"מן הידועות שכאשר מצלמים כתבה לערוץ 1 נוכחים בזירה כתב, צלם, תאורן, איש קול, נהג ועוד שורה ארוכה של אנשי צוות בתשלום. זו הכתבה של הוועדים. בערוץ 2 מגיעים לשטח אדם אחד או שניים. זאת יעילות.

"כשאני משדר בקול ישראל, אם אעז לגעת במשהו טכני, תפרוץ מייד שביתת טכנאים. אני מקצין מעט כמובן, ואני לא אומר את הדברים כהשמצה לטכנאים, שהם כולם חברים שלי ועושים עבודה מצוינת. פשוט זה נבנה כך עם השנים. 

"בתוכנית שלי, 'מתוק מאז', אני מכניס את התקליטורים, וזה הכל. אני לא יכול להכניס את הפרסומת, כי זה נמצא אצל הטכנאי. אני צריך לסמן לו מתי להכניס אותה. אני אפילו לא אחראי על עוצמת הקול. המכשור בכלל לא נמצא אצלי.

"עלולים להיווצר מצבים מעט מגוחכים. אם אחד הטכנאים לא ערני ובדיוק צופה לו בטלוויזיה, אתה צועק אליו בקשר הפנימי לעשות כך או אחרת, ועד שהוא מתעורר ומגיב, יש הפרעה לרצף השידור. ציבור המאזינים מרגיש בדברים האלה, אין לי כל ספק. אילו הדבר היה בידיי, אני הייתי מוודא את רצף השידור.

"בתחנות הרדיו החדשות הסיפור שונה לחלוטין. השדר הוא 'קומבו', עושה ושולט בכל. המכשור אצלו.

"במובן הזה, טוב שסוגרים ופותחים מחדש. הגוף יהיה רווחי יותר, יעיל, יעבדו בו פחות אנשים. פחות מאות אנשים. אין סיבה שהוא לא יהיה מצוין, בטח כשהוא לקח מקול ישראל כוחות חזקים, לצד החתמה של כוח חדש, צעיר, תוסס. ועדיין יש בי כאב גדול מאוד".

•   •   •

למען האמת, גם כנר די תוסס בעשור השמיני לחייו. בשעת בוקר מוקדמת הוא פותח לרווחה את דלת ביתו במעלה אדומים, מעונב כהרגלו. החולצה המכופתרת, המכנסיים המחויטים והעניבה ההדוקה הם לא רק העדפה אופנתית, אלא עניין מקצועי גרידא.

"אני מרבה להסביר שאם אדם לובש חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס, ההליכה שלו יותר קופצנית, דלגנית ומשוחררת מאשר אם הוא מעונב. אותו הדבר ליד המיקרופון. אתה לא תישמע אותו דבר כשאתה לבוש בחולצת טריקו בלויה ובג'ינס משוחררים וכשאתה לבוש בחולצה מכופתרת ובעניבה. הן אלה שיבטיחו את הטון הממלכתי והחגיגי שבקולך. אני מאמין בזה אמונה שלמה, ולכן ממעט ללכת ללא עניבה".

חרף מעונבותו, הוא מרחף ברחבי המטבח הגדול, נע בצעדים קלילים מהמקרר אל פינת הקפה ומשם לשולחן האוכל הקטן. אולי אלה שמחת החיים וההומור שהוא טוען שיש בו ("אל תסתכלי על המרובעות שלי. אני אוהב להתבדח ולהתלוצץ. בהחלט"), ואולי אלה האימונים בחדר הכושר, שהחל לראשונה בחייו לפני כמה חודשים, "וכבר הורדתי עשרה ק"ג ואני זוכה למחמאות רבות. מה שחשוב לי הוא צמצום ההיקפים, אם כי אין לי שום רגשי נחיתות בגלל הכרס שלי. בכל אופן, זהו שינוי ממשי. פעם לא הייתי קם מהספה בסלון מבלי להיאנח".

משדר בגלי צה"ל. "שידרתי את 'ד"ש עם שיר', מחיילים ואל חיילים. לא לכל מיני אזרחים לא קשורים"

לפני שלוש שנים, ביוני 2013, פרש כנר לגמלאות מקול ישראל, אבל הבהיר שהפרידה זמנית בלבד. בחלוף חודשים מעטים חזר אל המשבצות הקודמות, כקריין חדשות וכמגיש תוכנית המוסיקה הסכרינית ביותר על הסקאלה, "מתוק מאז" (לשעבר "צפיחית בדבש") - רצועת שירים לועזיים ישנים, שהחל להגיש בשנות השבעים ברשת ג', ובעשור האחרון היא משודרת ברשת ב' בשבת בצהריים עם קטעי קישור שלו.

"זאת תוכנית של שעתיים, שאני משקיע בה שלושה ימי עבודה. אני יכול לשדר שירים ברצף, או לומר 'עכשיו נאזין לפול אנקה, עם השיר 'שימי ראשך על כתפי", וזהו, תודה רבה. אבל עכשיו, בימי המרשתת, אני נוהג לשמוע כל שיר ושיר שבוחרת העורכת עפרה הלפמן, גם אם אני מכיר אותו. בשביל להיכנס לאווירה.

"ואז אני תמיד מתפתה להאזין לעוד שירים שהיו־טיוב מציע לי. אין ספק שזה מוסיף לי מבחינה מקצועית, וגם מהנה מאוד. ברוח זאת אני כותב בעצמי את הטקסטים לתוכנית".

כמה מאזינים יש לתוכנית?

"אני יודע שזאת אחת התוכניות המואזנות ביותר בשבת, אם לא המואזנת ביותר. בימיה ברשת ג' היא שודרה בימי שישי, ועם המעבר לרשת ב' ולשבת איבדתי את המאזינים שומרי השבת, שהיו מהנלהבים ביותר. עם זאת, אני מקבל תגובות כל כך רבות, שאם זה המדד - ההאזנה עצומה.

"יש לזכור שאני משדר בשעות שנת הצהריים, בין שתיים לארבע. גם מי שאינו ישן, נרדם במהלך התוכנית. אני אומר את זה בחיוב. הדבר לא נובע משעמום, אלא כי השירים מרדימים. אתה שוקע בעולם נעים, אוטופי, מלודי, עד שהשינה אופפת אותך במתיקות רבה".

התוכנית עוברת איתך לתאגיד?

"לפי רוח ראיון הקבלה אמשיך להיות קריין חדשות, אך ייתכן ש'מתוק מאז' לא תשודר יותר. להבנתי, רשת ב' תהיה חדשותית בלבד, ולא ישודרו בה תוכניות מוסיקה. אני מקווה שאינני גולש לנושאים שחלה עליהם סודיות". 

מה?! יכול להיות ש"צפיחית בדבש" תסיים את דרכה אחרי ארבעים שנה?

"ייתכן. אני מאוד מקווה שהיא כן תשודר".

אתה מסתפק כל השנים בתפקיד הקריין?

"המילה קריין פסה מן העולם, בין השאר בגלל המשמעות הנלווית שלה, שלא באשמתה, כאילו מדובר באדם שקורא מה שאחרים כתבו לו, בעוד שהוא עצמו לא יצירתי. אז שינו את זה ל'מגיש', בכדי שהקריינים ירגישו יותר טוב.  

"אני קריין גאה. אני אוהב את הקריינות. ניתבתי את עצמי כל חיי להיות קריין. אני מלא גאוות יחידה כלפי מקצוע שהיום כבר לא מושך אנשים, כי הם רוצים להיות יותר מזה, גם מגיש וגם כתב או פרשן. למה להם רק לקרוא חדשות? כבר אין קריינים שהם טאלנטים".

למה?

"טאלנט אי אפשר להחליף. מגיש יומנים לא ניתן להחליף. למשל, ידידי הטוב אריה גולן, שהוא בעיניי גדול מגישי האקטואליה, ולשמחתי מצטרף אף הוא לתאגיד. אותו אי אפשר להחליף.

"קריינים יש רבים. אחד פחות טוב, זה יותר טוב. אני אומר את זה מתוך צניעות, ולא מתוך רגשי נחיתות. אני חושב שלא כל כתב או עורך יכול להיות קריין. זו אמנות ותורה בפני עצמה".

עד כדי כך?

"בהחלט. אתה צריך להוציא מן הכוח אל הפועל את הכתוב, את כוונת העורך. המשורר רוברט פרוסט אמר שטקסט איננו טקסט עד שלא קוראים אותו בקול. כשאתה קורא טקסט, אתה מכניס את ההטעמות, ההנגנה, העליות והירידות, האירוניה והצחוק.

בצעירותו. "אל תסתכלי על המרובעות שלי. אני אוהב להתבדח ולהתלוצץ. בהחלט"

"בטלוויזיה יותר קל, בגלל מחוות הפנים וזיק העיניים. ברדיו מדובר במלאכה מורכבת. הקריין מתווך בין הנעשה בשטח לבין המאזין. הוא מביא את הֶמיות השטח ואמור להחיות את ההתרחשויות במוח של המאזין.

"המאזינים יודעים להעריך את העבודה, את ההכנה, את הרצינות ואת ההתייחסות המכבדת אל הטקסט, וממילא אליהם".

•   •   •

עבודת הקריינות שלו מבוססת על משנה סדורה ביותר. "למשל, אני אינני אוהב ראשי תיבות", הוא מסביר. "אל תאמר מו"מ, אמור משא ומתן. מה הרווחת בכך שאמרת מו"מ? אלפית שנייה? המאזין, מצידו, נאלץ להיעצר ולומר לעצמו, 'הו, מדובר במשא ובמתן'. והנה, הוא החמיץ את הדבר הבא שאמרת.

"בטקסים צבאיים, לדוגמה, אני אומר, ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, למרות שמהיר ומקובל לומר 'הרמטכ"ל' וזהו.

"הבעיה רחבה בהרבה. הולך ופוחת הדור. מצלצלת אלי קצינת הנפגעים של בס"א איו"ש. ואני מאלתר לרגע את ראשי התיבות. היא מתעקשת שאני אגיד בטקס 'בס"א איו"ש', כי 'החיילים רגילים לזה'.

"ואני אומר לה, 'ראי, יושבים בקהל אזרחים, בני המשפחות. הם לא מכירים את ראשי התיבות. וגם לי חשוב לדעת מהו פירוש ראשי התיבות. אני מאמין אמונה שלמה בכך שקהל המאזינים מרגיש בצליל קולו של הקריין אם הוא יודע או לא יודע על מה הוא מדבר.

"המדהים הוא שב־99 אחוזים מהמקרים, כשאני מתעקש עם הפונים אלי להבין מהם ראשי התיבות שהם דורשים, אני שומע מהעבר השני של הקו אנחה, ואז קריאה, 'יוסי, מישהו יודע מה זה בס"א איו"ש?' 

"זאת הבעיה של הצבא, ראשי התיבות שלו. הצבא לא יודע במה הוא עובד. וגם האזרחים לא. תשאלי ברחוב מה זה אג"מ ותקבלי המון תשובות שגויות. אז למה לא להגיד לכולם שמדובר באגף מבצעים?"

סעיף נוסף במשנתו של כנר הוא הניקוד. האיש מנקד כל טקסט שיוצא תחת ידיו, החל במיילים ובמסרונים, דרך כל מסמך מקצועי, "ועד הפתקים שאני כותב למלכה'לה שלי". הוא מזדרז לקום מהכיסא ולשוב עם צרור פתקים. "אני משוגע, מה לעשות. זאת שריטה רצינית".

זה גם הכניס אותו פעם לצרה, בסמינר על ניתוחי טקסט במסגרת לימודיו לתואר שני בתקשורת. "את העבודה הסמינריונית הגשתי מנוקדת. יש מי שאומר שזה ילדותי וטרחני, להגיש כך באוניברסיטה. אבל זה אני, ובעיניי זה יפהפה.

"מכיוון שהמרצה היתה עולה חדשה מברה"מ, היא נעלבה וחשבה שאני מנקד כדי להקל עליה. הבנתי את העניין, והראיתי לה את המחברות שלי, שכולן, ללא יוצא מהכלל, מנוקדות.

"בקריינות, כשלא מנקדים תמיד תהיה טעות, אפילו קטנה, או מה שקרוי לפסוס, כלומר 'כשל לשון'".

מה דעתך על הדור הנוכחי של המגישות בטלוויזיה - יונית לוי, תמר איש שלום, קרן מרציאנו?

"אני לא צופה בטלוויזיה, אלא אם מלכה קוראת לי לצפות במשהו. בטח לא אדבר ספציפית לגבי מגישה או מגיש. 

"אין לי טענות כלפי המגישים של היום. אני יכול רק להצטער כשבולעים מילים, כשרצים מדי מהר. אני גם מצטער שהקריינים היום לא חגיגיים, טקסיים וממלכתיים, אולי למעט יעקב אילון.

"מצד שני, הם מדברים כפי שהדור מדבר. דור דור ודורשיו, דור דור וקרייניו". 

•   •   •

מלכה'לה (58) היא אשתו השנייה של כנר. הם הכירו בחתונה של חברים משותפים ונישאו לפני 11 שנים, "ומאז לא ירדנו מענן מספר תשע. האושר שלנו ביחד גדול מאוד".

עבור מלכה, העובדת בסניף ירושלמי של סופר־פארם במכירת תמרוקים, אלה נישואים ראשונים. כנר עבר גירושים סוערים ומלאי שמועות קשות מאשתו הראשונה, דפנה, לפני כשלושים שנה. 

"כן, אני מודע למה שפורסם", הוא אומר בחמיצות. "בשעתו, כאב לילדות קטנות, ביקשתי שהדיונים יתנהלו בדלתיים סגורות, ולכן אני חייב להיות הוגן. למרות שניצחתי, אין מי שיילחם את מלחמתי.

"הרי כל עורך דין אומר לאישה בהליך הגירושים, תאשימי באלימות. ועוד כלפי אדם מפורסם, שהכלי נגדו הוא פרסום. אבל הקהל מאוד מעריך ואוהב אותי, ואני מקבל רק תגובות טובות. זה גבר על כל הפרסומים האלה".

לכנר שתי בנות - ענבל (38), העובדת כפרסרית בארקיע, וענת (37), העובדת בחברת מחשבים ובמקביל גם כקלינאית תקשורת. "שתיהן מתגוררות בגבעתיים והן אינן נשואות, כך שאני עדיין לא סבא".

כנר. "יש בי שמחה רבה על האפשרות להמשיך לעבוד. אני אוהב את המקצוע" // צילום: מירי צחי

כשכנר אינו עובד או מנקד טקסטים, הוא קורא ללא הרף. בימים אלה הוא קורא, בין השאר ובו בזמן, את "לקרוא מחדש את התנ"ך" של אליה ליבוביץ, את "האודיסאה", את "מכתבי אהבה" של משה דיין ואת "רבע עוף - מתכונים לחתונה מוצלחת".

15 אלף ספרים פזורים בכל רחבי ביתו בן ארבע הקומות. חדרים על גבי חדרים, עוד דלת נפתחת ומגלה מדפים וארגזים מתפקעים מספרים. כ־12,500 מהספרים מקוטלגים בדיוק רב במחשבו האישי, "כולל סריקה של כריכתם ושל ההקדשה, אם ישנה". על כל ספר מופיעה חותמת או מדבקה שעליה מתנוסס "מספריית דן כנר". כשכנר מסיים לקרוא ספר, הוא רושם על כריכתו הפנימית "קראתי", וכן את השנה שבה נקרא הספר.  

בימים אלה הוא מצוי בשיא כתיבתו של ספר, שיאגד "משפטים אחרונים שאנשים אמרו לפני מותם". חלק ניכר מהמשפטים האלה כבר מופיעים באתר אינטרנט שהקים, אבל לספר הוא יוסיף הסברים ורקע, ויתבל באנקדוטות.

אביו, ד"ר ישראל צבי כנר, פירסם בשנת 1970 ספר ברוח דומה, "דבריהם האחרונים". "אבא שלי היה מאלה שצועקים על השכנים, 'שקט, אני אזמין משטרה, אתם מפריעים לישון'. בתקופה ההיא היו עושים מסיבות בבתים, לא כמו היום, שחוגגים בדיסקוטקים.

"הוא היה יוצא מהבית בפיג'מה, חוצה את הרחוב, דופק על דלת השכנים וצועק ומאיים. ואני הייתי מתבייש כל כך, נכנס ומתחבא תחת השמיכה. לכן הוא קבע מראש וכתב בספרו שמילותיו האחרונות יהיו, 'שכנים, שקט!'"

במרתף ביתו של כנר, בין ערימות הספרים, הוקם עבורו לפני כחמש שנים אולפן זמני להקלטת התנ"ך כולו בקולו. "קול התנ"ך", נקרא המיזם השאפתני, שזיכה אותו בשנת 2013 בפרס היצירה בתחום הציונות מטעם שרת התרבות. "ניתן לרכוש אותו כתקליטור או על גבי דיסק און־קי, כלומר, החסן נייד".  

הבחירה שלך לגור במעלה אדומים נובעת גם מטעמי אידיאולוגיה פוליטית? 

"אומר זאת כך. באתי הנה לפני 25 שנים לא בגלל דעותיי, אבל בזכות דעותיי, לא הפריע לי לבוא הנה. חברים אומרים לי, אתה גר מעבר לקו הירוק. אני לא רואה קו ירוק, אני גר במדינת ישראל.

"מה שהביא אותי לכאן הם שיקולים כלכליים. לאחר גירושיי, מחצית מהסכום שקיבלנו עבור דירה קטנה בירושלים הספיק בלי בעיה לקניית הבית הענק הזה. בלי הלוואות ומשכנתא. מי לא ייקח?

"גרתי כאן לבד רוב השנים. ענבל גרה פה כששירתה בצבא, וענת כשלמדה באוניברסיטה. אני לא מתכוון לעזוב את המקום הנהדר הזה, בלי קשר לפוליטיקה. אני שמח על הניטרליות המוחלטת שלי מבחינה פוליטית". 

דעותיך לא ברורות ומוכרות?

"כל מי שעובד איתי ברדיו מכיר את דעותיי, אך מעולם לא הבעתי את דעתי באמצעי תקשורת פומבי. אין לי פייסבוק, אפילו ווטסאפ אין לי, אלא רק לאשתי. אני מעט מיושן מהבחינה הזאת".

מה חשבת על הדברים של גידי אורשר נגד המזרחים? 

"אין לי שום טענה על תוכן דבריו. יש לי בהחלט בעיה עם הבעת הדעות בפומבי. אורשר מוכר בזכות פינת הקולנוע, ובזכות זה שהוא משדר בגלי צה"ל. הדמות הציבורית שלו אמורה לחייב אותו. לא יכול להיות שתביע את דעותיך, ואחר כך, כשנשמע אותך מדבר על קולנוע, מייד יעלו אל מול עינינו הדעות שלך. עכשיו יודעים מה אתה ומי אתה, ואתה כבר לא נשמע ניטרלי. זה לא נכון. עיתונאים צריכים להיות ניטרליים".  

למה הוא צריך להיות ניטרלי כשהוא מדבר על סרט של שפילברג?

"כי מחר זה לא יהיה סרט של שפילברג, אלא סרט של רונית אלקבץ או סרט אחר על הפער העדתי. אני כמאזין לא אצליח להשתחרר מהתחושה שהביקורת שלו רעה או טובה בגלל הדעות שלו".

•   •   •

גלי צה"ל צריכה להיסגר, לדעתך? 

"אני בא מגלי צה"ל, ואני אוהב את התחנה. עברתי שם שנים יפות ביותר. עד לפרישתי לפני מספר שנים הייתי איש המילואים הכי ותיק של גלי צה"ל. זהו בית ספר לתקשורת, שמייצר ענקי תקשורת. זה היתרון הגדול של גלי צה"ל, ואת זה אסור להפסיק. 

"אבל כשאני הייתי חייל, התחנה שידרה ארבע שעות בערב, ובהמשך נוספה שעה אחת בבוקר שנקראה 'מוסיקה לשעת השקם', עבור החיילים שהיו מקבלים הפסקה ללכת לשקם לקנות מצופה. התחנה היתה צבאית, החדשות היו צה"ליות. דוּוח מה קורה בבסיסים ועניינים ביטחוניים שונים.

"אני שידרתי את התוכנית 'ד"ש עם שיר', מחיילים ואל חיילים. לא כל מיני אזרחים לא קשורים, כמו היום. היתה אז מלוא ההצדקה לתחנה צבאית שנשענת על תקציב הביטחון. היום לא. 

"גלי צה"ל צריכה להפוך לתחנה פרטית, אבל כזאת שתשמור על אופייה הצעיר ותמשיך לשמש בית ספר חי למקצועות התקשורת.  

"אני חושב לעצמי, למה לי להגיד שצריך לסגור את גלי צה"ל כשאני בוכה על סגירת הבית שלי. אבל אי אפשר להגיד שזאת תחנה צבאית, כשרוב התכנים בה אינם צבאיים. בסופו של דבר, זאת לא תחרות הוגנת מול קול ישראל ומול התחנות האזוריות". 

עלו טענות שהתאגיד החדש הופך לשלוחה של גל"צ, מבחינת ההרכב האנושי.

"אני לא יודע בדיוק מי התקבל לתאגיד ולאיזה תפקיד, ואת מי עוד יקלטו. אפילו בקרב חבריי, אני לא שואל, האם התקבלתם וכמה כסף קיבלתם? אני נמנע מדיונים כאלה, וזה מאפיין אותי לאורך כל הקריירה". 

אתה חושש מהתערבות פוליטית, כמו שהיה שנים רבות ברשות השידור?

"אני לא חושש. אני יכול להעיד מניסיוני שמעולם לא הרגשתי התערבות פוליטית. אני עובד בחדשות כחמישים שנה, ולא זוכר שאני ומי שעבדתי איתו עמדנו מול לחצים פוליטיים. זה לא אומר שלא היו לחצים, אלא שכנראה היו מנהלים טובים שחסמו את הלחצים. אלי כקריין חדשות לא הגיע שום דבר משמעותי".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו