אחרי שחשפתי כאן לא מזמן את חיבתי הכללית לאולימפיאדה על שלל ענפיה, ובפרט לענפים שבהם משתתפים ספורטאים ישראלים, בטח לא יפתיע אתכם שכמו חלק גדול מעם ישראל, גם אני התיישבתי בערב שישי שעבר לצפות בתחרות הג'ודו בהשתתפות אורי ששון - שהוא, אגב, הישראלי הכי גדול שראיתי מאז שהיה לי בבית מקרר "אמקור".
חשוב שתבינו: עם כל חיבתי לספורט, ג'ודו הוא מבחינתי כמו המין הנשי. מרשים מאוד מהצד, אבל אין שום סיכוי שאצליח להבין אותו. מצפייה בספורט החביב והמגושם הזה קלטתי שיש שלושה סוגים של ניקוד: "יוקו", "ווזארי" ו"איפון". שלושתם נראים בדיוק אותו הדבר, כך שההבדל היחיד ביניהם הוא עוצמת הדציבלים בשאגות של מירי נבו, ולמיטב הבנתי, זה גם הקריטריון שעל פיו נקבע המנצח בקרב.
מובן שחוסר ההבנה המוחלט שלי לא מנע ממני להיצמד אל המסך ולצרוח הוראות כאילו גודלתי במשמורת משותפת של אורן סמדג'ה ויעל ארד. הקרב הראשון של ששון היה מול המצרי, שלאחר התלבטות ארוכה אם להתמודד או לא כנראה החליט בסוף שהוא רק יקפוץ לכמה דקות ויסתלק.
בסוף, כשהמצרי סירב ללחוץ את ידו של ששון, הוא הפך את עצמו ממפסיד ללוזר, ואת ששון למועמד ריאלי לתפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה. נלחם בנחישות, מנצח בהחלטיות, ותמיד מושיט יד לשלום.
חששתי קצת שהניצחון הקליל הזה, יחד עם הפסטיבל שהתחיל מייד בארץ הקודש, עלול להוציא את הג'ודוקא (נשבע לכם שככה אומרים) הישראלי מריכוז. אבל ששון כנראה עשוי מחומר אחר (או שסתם לא היה לו אינטרנט). כך או כך, בקרבות הבאים הוא המשיך להפגיש בין המזרן לבין ג'ודוקאים (אני משער שככה זה ברבים) ממבחר מדינות, עד חצי הגמר, שבו הפסיד למגדל אייפל בחליפת ג'ודו.
בקרב על הארד זרק ששון לפח שנים של מסורת ספורט ישראלית. במקום לקרוס ברגע האמת, הוא העדיף להתעלות, לנצח ולקחת את המדליה. ההישג הזה התחבר למדליית הארד של הג'ודוקאית (אני כבר סתם מאלתר) ירדן ג'רבי, שכמה ימים קודם לכן הרשימה בתצוגה ספורטיבית משלה, ויחד הם הפכו את ישראל למעצמת ג'ודו - לפחות מבחינת ההתעניינות.
בימים האחרונים כל אחד נהיה לי מומחה לענייני איפון, ומונחים שעד לפני שבוע היו נשמעים לכל ישראלי כמו חלק מתפריט העסקיות של מסעדת הסושי הקרובה לביתו הפכו שגורים בכל פה. אפילו אשתי היקרה, שבימים כתיקונם חלוקי ג'ודו מעוררים בה בעיקר חשק להזמין יום כיף בספא, דיקלמה בעל פה את קורות חייו של ששון.
כשההתלהבות שככה, ניסיתי לחשוב עם עצמי מה אפשר לקחת מהזכיות הללו לחיים עצמם, מעבר לשמחה ולגאווה. הדבר המתבקש הוא כמובן העניין שגם ששון וגם ג'רבי חזרו עליו ב־4,500 הראיונות שנערכו עימם מאז: "הכל בראש". כל דבר בחיים אפשרי אם רק תאמינו בו ותרצו אותו מספיק.
תראו, אני לא אומר שזה לא נכון. העניין הוא שאיכשהו, נראה לי שיותר קל להאמין שהכל בראש כשהראש מחובר לגוף שעשוי ברובו מברזל בניין. חוץ מזה, אצלי בראש מתרוצצות בעיקר בדיחות סטנד־אפ והפרעות ריכוז, כך שעם כל הרצון הטוב, אני לא בטוח שהמסר הזה אפקטיבי עבורי.
הדבר השני שחזר בראיונות היה ההתמדה. הרי גם ג'רבי וגם ששון לא החליטו לנסוע לאולימפיאדה לפני שבוע. קדמו לכך שנים ארוכות של אימונים מפרכים, תזונה נכונה, תרגול של אותם מהלכים שוב ושוב, ובעיקר השקעה אינסופית.
כנראה גם המסקנה הזו היא לא ממש בשבילי. אני יכול לנסות להיות אדם שיותר מתמיד בדברים שהוא עושה, אבל רוב הסיכויים שלא אתמיד בזה. מה לעשות, התמדה זה פחות אני, ויעידו על כך, בין היתר, חמשת מדריכי הכושר שקבעתי איתם מראש מערך אימונים לחודש, ואחרי שיעור אחד החלפתי את השם שלהם בזיכרון של הסלולרי ל"לא לענות".
בעודי בוהה בטלוויזיה (דבר שאני דווקא כן מצליח להתמיד בו), צדה את עיניי סצנה כמעט מכמירת לב. השעה היתה שעת לילה מאוחרת בישראל, שעת אחה"צ סתמית בברזיל. על המסך היה ספורטאי לבוש בחולצת תכלת, שעל גבו התנוסס השם "זילברמן". בירור קצר העלה שמדובר במישה זילברמן, המתחרה הישראלי בבדמינטון (כדור נוצה).
האולם היה כמעט ריק, לא היה זכר למאות האוהדים הישראלים שרק יממה לפני כן הפכו את אולם הג'ודו בריו לסניף של היכל הספורט ביד אליהו. לכאורה הרי אפשר להבין אותם: זילברמן אמנם זכה 22 פעמים באליפות ישראל וקטף גם כמה מדליות בטורנירים בינלאומיים, אבל הוא לא משתייך לצמרת העולמית של הענף ולא מועמד למדליה אולימפית. גם ההיסטוריה של ישראל בתחום הזה היא לא משהו לספר עליו בבית.
ובכל זאת, מישה התאמץ, הזיע ולבסוף, אחרי שבמאמץ רב ניצח יריב בלגי עדיף, ניגב את מצחו, ארז את הציוד שלו בתיק קטן ויצא מהאולם לבדו.
למחרת, למרות שמדובר בניצחון ראשון של שחקן בדמינטון ישראלי באולימפיאדה אי פעם, ההישג של זילברמן הפך לשורה וחצי במדורי הספורט. שום מהדורת חדשות לא פנתה אליו, שום פוליטיקאי לא ביקש סלפי. אז נכון, זילברמן כנראה לא יביא לישראל מדליה אולימפית, אבל מההתמודדות שלו אפשר לקחת משהו חשוב לא פחות מההישגים המרהיבים על מזרן הג'ודו. כבוד הוא משהו שכדאי לתת לא רק למי שמצליח - אלא לכל מי שמעז לנסות.
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו