"חמישה חודשים אני משוגעת והיסטרית, ואחרי זה הייתי מתה להיות משוגעת והיסטרית", מקריינת היוצרת נטע דימט את סיפור חייה בסרט אנימציה אוטוביוגרפי. דימט ובן זוגה גיא, יוצרי "אבודים בתל אביב", חזרו עם סרט דוקומנטרי חדש, המתאר את סיפור גידולו של בנם הצעיר והמיוחד, מקס. באמצעות אנימציה משחזרים היוצרים אירועים וסצנות שהתרחשו במציאות, ומביאים את הריאליזם למסך במסלול יצירתי ומלא דמיון שאינו מצליח, לרוע המזל, להיות גם מסלול עוקף צער וכאב. אחרי אינספור סצנות בתי קברות בהשתתפות שחקנים וניצבים, מגיעה סצנת לוויית ילד מיוחד אשר שהה עם מקס בגן. סצנת השיא המאוירת הזו קורעת את הלב. היא דרמטית, עצובה ובלתי נסבלת, ומבהירה היטב שיצירת אנימציה עכשווית יכולה לנסוק לשיאים חדשים של רגש.
משמו של הסרט קשה לנחש שלא מדובר במסע מהנה בין ישראל למדינה האירופית החביבה עלינו, אלא בסרט אישי ומכביד המביא סיפור על "ארץ הילדים עם הצרכים המיוחדים". הולנד הוא מעון יום שיקומי לגיל הרך, וכשבני הזוג דימט מגיעים אליו הם נמצאים בנקודת ההתחלה של מסע ההתמודדות שלהם עם ה"מצב" של בנם התינוק, הנישא במנשא ברחבי תל אביב.
בהעדר אבחנה רפואית נעים הגיבורים, גיא ונטע, בעולם מעורפל. נסמכים על פרופ' אינטרנט שיספק להם תשובות. בכנות כובשת מתארת נטע את הבדידות והקושי החברתי שחוותה כאם לתינוק שונה. היא מספרת על תחרות האימהות הסודית המאופיינת בהשוואות בלתי פוסקות ("בסוף כולם הולכים", אומרת לה אישה בג'ימבורי. "'מה זה לא', אני חושבת לעצמי", מקריינת נטע), ופותחת צוהר לעולמם של הורים לילדים מיוחדים על הטיפולים, הבדיקות, הרופאים והספקות המכרסמים. לא כל צופה יוכל להתחבר מייד לסצנות הטיפולים במכון להתפתחות הילד ולמפגשים עם עובדות סוציאליות, אבל כל צופה המצויד בלב פועם ירגיש את התסכול, הכעס והמתח באוויר.
הקריינות של בני הזוג את דמויותיהם מעמיקה את הניחוח התל־אביבי העולה מהסרט. אפשר לזהות בקלות את מוסדות העיר, על בניינה ואתריה המפורסמים. חוף הים מגלם תפקיד ביצירה כמקום המפלט שאליו בורחים ההורים הממתינים לבשורות, לקסם, למשהו. מקס מאובחן בתחילה כתינוק הסובל מהיפוטוניה (טונוס נמוך) ומבעיות נשימה. בהמשך מצטרפת אבחנת האוטיזם. המועקה, הבדידות והבושה של הגיבורים מתנקזות לסצנות מרגשות בפשטותן, על הנעשה בחדרי חדרים בבתי משפחות המגדלות ילד מיוחד. בסצנה אחת יוצאת מן הכלל קורא גיא באינטרנט מהי משמעות אחת האבחנות שקיבל מקס. הוא קופץ מהמרפסת ומתרסק, המוח שלו נמרח על המדרכה. כל הרגש יוצא החוצה בהבעה הוויזואלית העוצמתית הזו. שום שחקן, מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל לגלם אב המתמודד כך עם בשורה קשה.
"האם מקס הביא לי רק שברון לב?" מהרהרת הגיבורה. ההתלבטויות של נטע וגיא מהדהדות בקול רם גם כשפניהם האמיתיות לא נראות על המסך (רק בסיום עולות תמונות בני משפחת דימט, כאילו אפשר היה לחשוד שמדובר בפיקציה). שאלה חשובה שאינה מטופלת בסרט היא מה תפקידם של יתר בני המשפחה בהתמודדות עם מצבו של מקס. מלבד שני הגיבורים ושורת מטפלים, מקומן של הבנות לבית דימט ויתר הקרובים נדחק הצידה. "אני לא רוצה גנים מיוחדים אנחנו רוצים גנים רגילים", יורה נטע באחת הסצנות המספרות את סיפור חגיגות חנוכה בגן המיוחד. האמת נשפכת ממנה החוצה. ואמת קל לזהות.