לא כל הזהב נוצץ

"אני לא מאמין שהעדיפו את פליני על פניי"

(סטיבן שפילברג על אי הכללתו ברשימה הבמאים המועמדים לאוסקר, "מלתעות", 1976)

כולם יודעים שהאוסקרים הם קשקוש. כולם יודעים שהטקס עצמו הוא לא יותר ממופע משעמם, מנופח מחשיבות עצמית ומלא בחנופה, שמאפשר להוליווד לכתוב את ההיסטוריה שלה בעצמה. כולם יודעים שהסרטים הזוכים הם לא בהכרח הסרטים הטובים ביותר. ובכל זאת, אף על פי שכולם יודעים את כל הדברים האלה, כולם עוקבים אחר הטקס מדי שנה בעניין רב. למה, בעצם-

למה שיהיה לנו אכפת מדעתם של 6,000 חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע, שטעמם האישי ושיקוליהם הלא ענייניים בוחרים את הזוכים? למה שנאמין, ולו לרגע, ש"התרסקות", זוכה הסרט הטוב ביותר של 2005, טוב יותר מ"הר ברוקבק", שהפסיד? למה שנייחס משמעות להחלטה השרירותית ש"אנשים פשוטים", שזכה בפרס הנחשק בטקס בשנת 1981, הוא סרט מוצלח יותר מ"איש הפיל", "השור הזועם" ו"טס", שהתמודדו מולו באותה שנה? למה שנעניק גיבוי למוסד תרבותי שבחר ב-1977 להתעלם מ"כל אנשי הנשיא" ומ"נהג מונית", לטובת "רוקי"? למה שנתייחס לחבורה מצועצעת של פוליטיקאים קולנועיים, שלא מצאה לנכון להעניק את אוסקר הבימוי לגאונים בלתי מעורערים דוגמת צ'רלי צ'פלין, ארנסט לוביטש, אלפרד היצ'קוק, סטנלי קובריק ורוברט אלטמן - אם למנות כמה במאים גדולים שמעולם לא זכו באוסקר רשמי על עבודתם ("אוסקר של כבוד" לא נחשב) - אבל כן מצאה לנכון להעניק אותו לקווין קוסטנר ולמל גיבסון?

מפני שלמרות האבסורדיות הגדולה בעצם קיומו ובעצם הבחירות הלא-תמיד מושכלות שלו, טקס האוסקר הוא עדיין ההצגה הכי טובה בעיר, ואירוע הפרסים הגדול,
הפופולרי והנוצץ ביותר בעולם כולו. הזוכים בו מבטיחים לעצמם מקום בהיכלות הנצח, המפסידים מבטיחים לעצמם חיים שלמים של מרירות ותחושת קיפוח, שיימחקו רק כשהעוול יתוקן והפסלון יוענק גם להם. והצופים? הם מבטיחים לעצמם את הזכות להיות עדים להיסטוריה (ולעיתים גם להיסטריה) שמתרחשת בשידור חי, מול עיניהם.

לכן, על אף אופיו השמרני, המנותק, המטופש והמנומנם של טקס האוסקר (וכנראה גם לא מעט בזכותו), גם 83 שנים לאחר שנערך בפעם הראשונה, הערב הגדול של הוליווד - הסופרבול של הסרטים, אם תרצו - עדיין מצליח לשמור בקלות על מעמדו הרם. הוא מצטיין בייצוג זוהר, יש לו קלאסה בטעם של פעם והוא מסמל מכובדות ואצילות, מהזנים ששמורים בדרך כלל למשפחות בעלות דם כחול. הוא אוסף אליו את מיטב בניו ובנותיו, מכריח אותם להיות במיטבם ומאלץ אותם להידמות לאלים. הסרטים המועמדים - לכאורה הסיבה שלשמה התאספנו כאן הערב - הופכים לתירוץ שמאפשר לאולפנים הגדולים לטפוח לעצמם על השכם במשך כמה שעות, לקדם את המוצרים העתידיים שלהם ולהציג לעולם תמונה מעוותת ולא מייצגת של עצמם.

קהל הצופים העצום, שמצטרף לשידור ולשיחה סביב האירוע מכל רחבי העולם (ויה טוויטר, פייסבוק ושאר ירקות), מנצל את ההזדמנות כדי לתמוך בפייבוריטים שלו, לבלות מעט זמן איכות עם האלילים והאלילות שלו, להביע את דעתו על כל דבר ועניין ("ראית מה היא לובשת-", "ראית את הפרצוף שלו כשהוא הפסיד-") ולגמוע בשקיקה את הנרטיבים האלמותיים, שמלווים את המועמדים הבולטים בקטגוריות השונות. הנה המועמד שיזכה מפני שהוא כבר בן 60, ונראה שהגיע הזמן לחלוק לו כבוד. הנה המועמדת שהפסידה כבר שלוש פעמים בעבר, ונראה שהערב הגיע סוף סוף הרגע שלה ליהנות מתהילת המנצחים. הנה המועמד האלמוני שהגיח משום מקום ויתפקד בתור "סיפור הסינדרלה" שלנו להערב. הנה המועמדת הרגשנית שתזכה כי היא בטח תבכה בזמן הנאום שלה. הנה המועמד שיזכה מפני שהוא שחור. הנה המועמדת היפהפייה שתזכה כי גילמה בהצלחה דמות מכוערת מאוד. הנה המועמד עם המבטא המצחיק שיזכה וייתן נאום שייראה ספונטני ומקסים, עד שניזכר שהוא נתן בדיוק אותו נאום בטקס פרסי גלובוס הזהב לפני חודשיים. הנה המועמדת שתזכה כי הסרט שלה עוסק בנושא מאוד "חשוב". והנה המועמד הקשיש שיזכה וידדה לבמה בעזרת מקל, מה שייתן לכל הנוכחים באולם הזדמנות לקום על רגליהם ולהריע לו בזמן שהוא אומר להם שוב ושוב, בצניעות מעושה, "די, נו, תפסיקו".

לוביסטים, לא רק בכנסת

"אתם אוהבים אותי, אתם באמת אוהבים אותי"

(סאלי פילד לאחר זכייתה באוסקר השחקנית הטובה ביותר על תפקידה ב"מקום בלב", 1984)

אז לא, האוסקרים מעולם לא היו מדד לאיכות, אבל מיומם הראשון הם שיקפו את הלך רוחם של הגברים הלבנים המבוגרים, המשעממים והמאוד עשירים, שהם הרוב בקרב חברי האקדמיה בעלי זכות ההצבעה. גם כיום מספק הטקס הצצה מרתקת לנפשה של תעשיית הסרטים האמריקנית ומלמד לא מעט על הדרך שבה היא מבקשת לראות את עצמה. בסופו של דבר, זו תחרות שמודדת את הפופולריות של הנפשות הפועלות בהוליווד. כמעט אף פעם לא קורה שהפרס ניתן למישהו בטעות; תמיד יש איזשהו היגיון מאחורי ההחלטה. תמיד יש איזשהו קו עלילה שיוצא נשכר מההענקה. תמיד יש איזושהי יד מכוונת.

אחת הדמויות הבולטות בעשורים האחרונים בכל הקשור לכתיבת התסריטים הלא רשמיים של ליל האוסקר הוא המפיק הארווי ויינסטיין, שעמד מאחורי הקמפיין של הזוכה הגדול בשנה שעברה - "נאום המלך". הדרמה הביוגרפית-היסטורית בעלת המבטא הבריטי, שגרפה את מירב הפרסים החשובים בטקס של 2011, גברה על "הרשת החברתית" - סרט עכשווי ומהוקצע שעסק באנשים שהקימו את פייסבוק, ושבאופן לא מפתיע לא ממש דיבר אל ליבם של חברי האקדמיה (רובם, יש לשער, אינם מבלים את זמנם הפנוי בכתיבת סטטוסים). ובכל זאת, רוב הקרדיט על הזכייה הלך לעבודה הבלתי נלאית של ויינסטיין מאחורי הקלעים, ולא לאיכויות של הסרט (הבינוני למדי) שקידם.

ויינסטיין, שהקים עם אחיו בוב את אולפני מירמקס בתחילת שנות ה-80, פרץ לליגת העל ב-1989, לאחר ההצלחה הפנומנלית של להיט האינדי הראשון בתבל, "סקס, שקרים ווידיאוטייפ". במהלך סוף שנות ה-80 וה-90 הפך ל"מר אוסקר" בעקבות שורה ארוכה של קמפיינים מנצחים שהביאו פסלונים לסרטים "סינמה פרדיסו", "כף רגלי השמאלית", "החיים יפים", "ספרות זולה" ועוד. במהלך רצף ההצלחות שלו רשם ויינסטיין הישג מפוקפק נוסף כשהצליח להפוך את עונת האוסקרים לזירת מאבק אכזרית ויקרה מאוד, שבה עושים האולפנים כמעט כל דבר כדי לשפר את סיכויי הזכייה של מועמדיהם.

בהקשר זה זכור במיוחד הקמפיין של 1999, שגרם ל"שייקספיר מאוהב" לעקוף את "להציל את טוראי ריאן" של סטיבן שפילברג, שהיה בעיני רבים הפייבוריט הברור. ויינסטיין, כך נטען, לא בחל באמצעים, ובחודשים שקדמו לטקס הוציא מכיסו כמה מיליונים טובים לשיפור סיכויי הזכייה של סרטו (סכום שיא בזמנו). הוא הכפיש בדרכים שונות את סרט המלחמה של שפילברג ואף השתמש בלוביסטים רבים, שעשו הכל כדי לפנות אל ליבם של המצביעים (ואולי גם אל כיסם, מי יודע). החידוש כאן לא היה בעצם הנהגת קמפיין אגרסיבי שליכלך על המתחרים (הקמפיין השלילי הראשון, על פי ההיסטוריונים של הטקס, נזקף למערבון "האלאמו" בכיכובו של ג'ון וויין, שהופק ב-1960). החידוש היה בעוצמה העזה ובחוסר הבושה המוחלט שהתלוו למהלך, ובסכומי הכסף העצומים שהושקעו בו.

באופן לא מפתיע, למרות סלידתה הפומבית של הוליווד מהטקטיקה המסריחה של ויינסטיין, הפכו שיטותיו לנורמה. עובדה שכיום קמפיין אוסקרים אפקטיבי מתנהל כמו קמפיין פוליטי לכל דבר. רוב הסרטים שרואים עצמם ראויים לפרסים מתחילים את המירוץ כבר בספטמבר (ומשתמשים בפסטיבל הסרטים של טורונטו כפלטפורמת השקה); הקמפיין עשוי לעלות לאולפן עד 10 מיליון דולרים - שמושקעים בשלטי חוצות, במודעות בעיתונים וברשת, בשתילת אייטמים בתקשורת, בייצור באזז, בשליחת סקרינרים לבתי הבוחרים, בארוחות חגיגיות, במסיבות, במפגשים עם המועמדים ובעוד כהנה וכהנה. עובדה שלאחר כמה שנים קשות, שבמהלכן נאלץ אף להכריז על פשיטת רגל ולאתחל את עסקיו מחדש - ויינסטיין שב לעשות חיל. גם השנה הוא צפוי לצאת מהטקס עם שלל רב.

נוסטלגיה מול ריאליטי

"אני מלך העולם!!! וו-הו!!!"

(ג'יימס קמרון מצטנע לאחר הזכייה בפרס הבמאי עבור "טיטאניק", 1997)

כך או כך, טקס האוסקר מחרתיים יעמוד כנראה בסימן חזרה לשורשים. הרושם הזה נוצר במידה רבה הודות לרשימת הסרטים המועמדים השנה, שבהם כמה יצירות נוסטלגיות שמביעות אהבה, ערגה וגעגועים לימים הטובים. "הארטיסט", הפייבוריט שמועמד ב-11 קטגוריות שונות (ושמקודם בידי אנשיו של ויינסטיין), הוא סרט אילם המתרחש בתקופת המעבר לסרט המדבר; "הוגו", סרטו התלת-ממדי של מרטין סקורסזה שמועמד ל-12 פרסים, הוא כל כולו מחווה מופלאה להמצאת הקולנוע; "חצות בפריס", הלהיט הגדול של וודי אלן שמועמד לארבעה פרסים, חוזר בזמן כדי להסתחבק עם סלבריטאים איכותיים דוגמת ארנסט המינגוויי, סלבדור דאלי וגרטרוד שטיין. גם לחוסר היכולת של מוסד האוסקרים להתאים את עצמו לאקלים התרבותי העכשווי - הנשלט בידי תוכניות ריאליטי, כוכבי אינסטנט וסלבריטאי אינטרנט בני חלוף - יש יד בדבר.

אף על פי שהדיבור סביב הטקס רועש ורב-ערוצי מאי פעם - עדות לפעילותם המוגברת והמעט אובססיבית של כשני תריסרי בלוגרים חרוצים - כבר שנים רבות נמצאים נתוני הרייטינג של האירוע בירידה. הניסיון להתחנף לטעמם של ההמונים בעזרת העלאת מספר המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר מחמישה לעשרה, שבוצע ב-2009 בעקבות תרעומת ציבורית על היעדרו של שובר הקופות "האביר האפל" מרשימת המועמדים - לא הוכיח את עצמו בנתוני הצפייה. גם הניסיון למשוך למשדר צופים צעירים באמצעות ליהוקם של "אלילי נוער" כמו ג'יימס פרנקו ואן הת'אוויי להנחיית הטקס אשתקד התברר כהימור כושל, בלשון המעטה: מספר הצופים צנח בתשעה אחוזים נוספים.

תוסיפו לכך את העובדה שהתוצרת ההוליוודית של השנים האחרונות מתאפיינת ברמה נמוכה מהרגיל, ותתחילו אולי להבין מדוע מעדיפים האולפנים להתחבא השנה מאחורי עברם המפואר: פשוט, אין להם יותר מדי במה להתגאות כרגע. במשך רוב ימות השנה, הסחורה ההוליוודית מתאפיינת בחוסר מקוריות, בחוסר דמיון ובחוסר יצירתיות. ואף על פי שהאולפנים מעולם לא אהבו לקחת סיכונים מיותרים, לאחרונה נדמה שהסרטים שיוצאים משעריהם מצליחים להיות משמימים ונטולי השראה במיוחד. נדמה שהסיבה היחידה שבכל זאת מופקים בכל שנה כמה סרטים שאינם מבוססים על חוברת קומיקס, סידרת טלוויזיה, משחק לוח או מותג שכבר הוכיח את עצמו היא היוקרה הרבה והגאווה שמקנה נוכחות בטקס האוסקר. אז דמיינו לעצמכם כמה עגום היה מצבנו אלמלא הטקס.

הולכים על בטוח

"לא ממש נראה לי שהם יודעים מה הם עושים"

(וודי אלן מביע את דעתו על האקדמיה, זמן קצר לאחר זכייתו באוסקר התסריט והסרט עבור "הרומן שלי עם אנני", 1977)

לתחושה הנוסטלגית ששורה על הטקס השנה מתווספת גם זהותו של המנחה. בילי קריסטל, הקומיקאי הוותיק שהינחה את הטקס כבר שמונה פעמים בעבר, הוזעק בדקה ה-90 לאחר שאדי מרפי, שהיה אמור להנחות, פרש במחאה על הדחת הבמאי ברט ראטנר מכס מפיק הטקס עקב התבטאות אומללה: "חזרות זה להומואים". חזרתו של קריסטל, נציג מובהק של עולם השואו-ביז הישן, מסמלת גם היא סוג של הליכה על בטוח ומשקפת את התעלמותה של התעשייה מהטענות הרבות כלפיה. בכל זאת, זה לא שיש לה מתחרים שנושפים בעורפה, כך שנראה שאין לה סיבה ממשית להזמין קומיקאי חסר אלוהים וחד לשון, ריקי ג'רוויס למשל, כדי לנסות להמציא את הגלגל מחדש (כפי שקרה בטקס גלובוס הזהב בשנה שעברה).

הליין-אפ הבוהק של האירוע יכלול השנה את ג'ורג' קלוני, בראד פיט, אנג'לינה ג'ולי, מריל סטריפ, מרטין סקורסזה, סטיבן שפילברג ועוד. כל אלה, ורשימת הסרטים המגוונת והמכובדת יחסית - שנעה מהיומרנות האמנותית האותנטית של "עץ החיים", זוכה פסטיבל קאן, לבין הבולשיט הליברלי הצבוע של "העזרה" (המתאר את עולם המשרתות השחורות במיסיסיפי של שנות ה-60) - צפויים לדבר בעד עצמם. ואם וודי אלן יפתיע ויבוא לאסוף את הפסלון שאמור להיות מוענק לו עבור התסריט המקורי של "חצות בפריס" (הגאון, שהיה מועמד כבר 21 פעמים בקטגוריות השונות, הגיע לטקס רק פעם אחת, ב-2002, לאחר פיגועי 11 בספטמבר - כדי להציג מונטאז' שעסק בניו יורק) - אז בכלל צפוי לנו ערב היסטורי ומרגש. מה עוד אפשר לבקש מטקס פרסים-

yishai.kiczales@gmail.com

* * *

והרי התחזית

טקס האוסקר השנה צפוי לכלול כמה רגעים דרמטיים. המירוץ בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ובקטגוריית הבמאי אמנם נראה גמור - כל הסימנים מעידים על כך ש"הארטיסט" והבמאי שלו, מישל הזנוויציוס, יגברו על המתחרים (ובהם "הוגו", "היורשים", "מאניבול" ו"סוס מלחמה"); וגם משבצת "הזקן החביב שידדה לבמה עם המקל שלו לקול תשואות הקהל" כבר נתפסה בידי כריסטופר פלאמר הוותיק, שמגלם הומוסקסואל משעשע ב"בגינרס", ושיזכה כנראה, באוסקר שחקן המשנה.

אבל בחלק מהקטגוריות האחרות יש בהחלט סיכוי להפתעות. בעיקר אמורים הדברים לגבי קטגוריית השחקנית הראשית, שם מתחרה שחקנית-העל מריל סטריפ, בתפקיד מרגרט תאצ'ר (בסרט "אשת הברזל"), בוויולה דייוויס, השחקנית השחורה שמועמדת עבור תפקידה סוחט הדמעות ב"העזרה". המומחים מנבאים ניצחון לדייוויס - בכל זאת, שחקנית שחורה. אבל העובדה שחלפו 30 שנה מאז זכייתה האחרונה של סטריפ והעובדה שהקמפיין שלה מנוהל בידי הארווי ויינסטיין עוד עשויים לגרום למהפך.

גם בקטגוריית השחקן הראשי - שם מתחרה ז'אן דוז'ארדן, הכוכב הצרפתי האלמוני של "הארטיסט", ביקיר האקדמיה והפעיל ההומניטרי ג'ורג' קלוני, שמועמד עבור תפקידו ב"היורשים" - אפשר למצוא פוטנציאל להפתעה. דוז'ארדן הוא הפייבוריט הברור, וגם מאחוריו ניצב כוח המשימה של ויינסטיין. אך האם חברי האקדמיה יוכלו לוותר על ההזדמנות לחבק את קלוני, ולהודות לו על כך שהוא כה נפלא-

מטבע הדברים, קטגוריית הסרט הזר מעניינת השנה במיוחד, הודות להכללתו של "הערת שוליים" ברשימת המועמדים. ההיגיון שמנחה את חברי האקדמיה בהצבעה בקטגוריה זו מתאפיין לרוב בחוסר היגיון, מה גם שהשנה התחרות קשה במיוחד, וכוללת את הסרט האיראני המצוין "פרידה". אך לאחר שהמשלחת הישראלית שבה הביתה בידיים ריקות משלושה טקסי אוסקר בארבע השנים האחרונות, בהחלט נראה שהגיע תורנו לזכות סוף סוף. בואו נקווה שחברי האקדמיה היהודים, חלק לא מבוטל ממנה, יחשבו כך גם הם.


* * *

האלופים הגדולים, המפסידים הגדולים

עבור רוב העוסקים בקולנוע, זכייה באוסקר היא פיסגת השאיפות. ובכל זאת, יש אנשים ששואפים ליותר. לראיה, אוסקר אחד פשוט אינו מספיק להם. קחו את וולט דיסני, למשל, שזכה במהלך הקריירה המפוארת שלו ב-26(!) פסלים (22 אוסקרים רשמיים בקטגוריות שונות, ובנוסף, עוד 4 "אוסקרים של כבוד"). הרחק מאחוריו תוכלו למצוא את המעצב האמנותי סדריק גיבנס, שזכה בפרס 11 פעמים, את איש האפקטים דניס מורן, שצבר 9 זכיות (6 רשמיות, ועוד 3 "מיוחדות"), את מעצבת התלבושות המנוחה אדית'הד ואת המלחין אלן מנקן יבדל"א, שזכו במהלך הקריירה המפוארת שלהם ב-8 פרסי אוסקר כל אחד, ואת המאפר האגדי ריק בייקר, שעל שידתו מונחים 7 אוסקרים.

את שיאני הזכייה בקרב השחקנים מובילה קתרין הפבורן, עם 4 אוסקרים (כולם בקטגוריית השחקנית הראשית), ואחריה ניצבים שלושה שחקנים עם 3 זכיות: אינגריד ברגמן (2 אוסקרים על תפקיד ראשי, ואוסקר אחד עבור תפקיד משנה), ג'ק ניקולסון (כנ"ל) וכן וולטר ברנן (כל זכיותיו היו בקטגוריית המשנה). בגזרת הבמאים, האלוף הבלתי מעורער הוא ג'ון פורד ("המחפשים"), שזכה בפסלון 4 פעמים. אבל גם לקלינט איסטווד יש 4 אוסקרים משלו: 2 על בימוי, ו-2 על הפקה.

ומה עם הלוזרים הגדולים של הוליווד, אתם שואלים? ובכן, שיאן ההפסדים של כל הזמנים הוא השחקן הבריטי פיטר או'טול, שהיה מועמד לפרס ב-8 הזדמנויות שונות (האחרונה שבהן ב-2007), ואיכשהו הצליח לצאת בידיים ריקות מכולן. מאחוריו ניצב בחוסר גאון ריצ'רד ברטון, בעלה לשעבר של אליזבת טיילור, שרשם במהלך הקריירה 7 מועמדויות ו-0 זכיות. בעורפו נושפות שתי שחקניות מנוחות – דברה קר ותלמה ריטר – שליבן נשבר לרסיסים 6 פעמים כל אחת. אליהן צפויה להצטרף בערב יום א' הקרוב גלן קלוז, שמועמדת השנה עבור תפקידה כגבר בדרמה התקופתית "אלברט נובס", ושלבטח תפסיד למריל סטריפ או לוויולה דיוויס. החדשות הטובות הן שהשחקנית ג'ראלדין פייג' זכתה באוסקר ראשון בניסיון השמיני שלה, כך שעוד נותר לקלוז שביב של תקווה.

מפסידנים קצת פחות מושפלים כוללים כוכבי על דוגמת ג'וני דפ (0 מתוך 3), טום קרוז (0 מתוך 3, אף שהגיע לו לזכות על "מגנוליה"), לאונרדו דיקפריו (0 מ-3), ושחקני אופי מוערכים דוגמת אלברט פיני (0 מ-5), אד האריס (0 מ-4) וג'וליאן מור (0 מ-4). ואל אלה מצטרפת קבוצה גדולה ומפוארת שבאופן מפתיע ומעט שערורייתי לא הצליחה לגרד לעצמה אפילו מועמדות אחת לרפואה. רשימה זו כוללת, בין השאר, את דונלד סאת'רלנד, יואן מקגרגור, ג'ניפר ג'ייסון לי, ריצ'רד גיר, מיה פארו, ג'ון קיוזאק, ג'ים קארי, קווין בייקון, ברוס וויליס ועוד רבים וטובים. אבל אל תהיו עצובים, חבר'ה, אנחנו אוהבים אתכם כמו שאתם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו