מנוע דנזל

דנזל וושינגטון אפילו לא חלם בילדותו שהחיים ייקחו אותו לכיוון הזה. הוא נולד במאונט ורנון הסמוכה לניו יורק וגדל בסביבה אלימה מלאה בעבריינות. אביו היה מטיף בשתי כנסיות ועבד בעוד משרות; אמו ניהלה סלון יופי. כשהיה בן 14, הוריו התגרשו.

"ההבדל ביניהם היה כמו יום ולילה", סיפר פעם. "אמא היתה עירונית שגדלה בהארלם, אישה מאוד דתית, קשה עם כולם ומתעקשת על כל דבר. אבא היה ילד קאנטרי שגדל בחווה בווירג'יניה, מלא ברוחניות עד יומו האחרון, ב-1991. היתה ביניהם משיכה אל ההפוך והשונה. לא הבנתי את זה כשהייתי צעיר. כשהם התגרשו עברתי תקופה מרדנית, בסופה אמי שלחה אותי לאקדמיה צבאית. ההחלטה הזאת שינתה לי את החיים, אחרת לא הייתי שורד. לחבר'ה שהסתובבתי איתם אז יש היום במצטבר אולי 40 שנה בכלא. הם היו בחורים נחמדים, אבל הרחובות משכו אותם. אמא שלי נהגה לומר: 'בן, אתה לעולם לא תדע מי מתפלל עבורך'. אז כנראה הגורל שלי היה לא להיכנס למלכודות האלה".

היום הוא ללא ספק אחד מגדולי השחקנים של הוליווד. בין המעטים שמחזיקים שני פרסי אוסקר ושני פרסי גלובוס הזהב. הקריירה המפוארת שלו החלה אי אז ב-1974, כששיחק את אותלו בהפקה שהרימו באוניברסיטת פורדהם, שממנה יצא עם בי.אי בדרמה ובעיתונות, כשהוא סוף סוף סגור על הייעוד שלו בחיים: להיות שחקן. מאז 1986, הוא אומר, לא היה צריך להיבחן באף אודישן.

נדמה שמה שמייחד אותו יותר מכל הוא הוורסטיליות: היכולת לדלג בקלילות מדמות הפוליטיקאי האקטיביסט סטיב ביקו ב"Cry Freedom" ("זעקה לחופש") או מלקולם X בסרטו של ספייק לי; דרך דמות העבד-חייל ב"גלורי" (שעליו זכה באוסקר לשחקן משנה ב-1989) או עורך הדין ההומופוב של טום הנקס ב"פילדלפיה"; ועד הבלש על הקצה אלונזו האריס ב"יום אימונים מסוכן" (שעליו קטף את אוסקר השחקן הטוב ביותר ב-2001). אם יש משהו שעובר כחוט השני בין כל הדמויות שגילם, זה התחושה שאסור להתעסק איתן. כולם גברים שלא יהיו מוכנים לוותר או לסגת.

כשהוא נכנס לחדר המלון בניו יורק כדי לדבר איתנו , מבחינים מייד שההילה המאיימת מלווה אותו גם במציאות. לשאלה מדוע כבר לא רואים אותו בקומדיות רומנטיות, ובכלל, מה עם איזה תפקיד בסרט של וודי אלן, הוא מחייך, מישיר מבט ויורה: "וודי אלן מעולם לא התקשר אלי. כשחושבים על זה, הוא מעולם לא התקשר לאדם שחור כדי להציע לו תפקיד בסרטים שלו. אם אתם באמת רוצים לדעת למה לא השתתפתי בסרט שלו, תצטרכו לשאול אותו".

הוא עוצר לרגע וממשיך: "אני אף פעם לא חושב איזה סוג של סרט אני צריך לעשות. אני לא אומר לעצמי, 'אני חייב לעשות קומדיה רומנטית כי מזמן לא עשיתי'. מה שכן, אני מנסה לשנות את הפסיכולוגיה והטבע של הדמויות שלי במהלך העלילה. חוץ מזה, דווקא השתתפתי לא מזמן בסיפור אהבה מקסים בברודוויי. אנשים שוכחים שאני משחק לא רק בסרטים, אלא גם בהצגות. כשאני חוזר לברודוויי, אני מתאמן. מנסה להיות אפילו טוב יותר. זה כאילו מחזירים אותך למפעל כדי לשייף את הכלים שלך. וחוץ מזה, אני גם מביים ומפיק סרטים. אני זוכה לעשות הרבה דברים, כך שאני לא חושש מחוסר גיוון".

"אני רוצח אותם"

אתמול עלה לאקרנים בישראל סרטו החדש של וושינגטון, "טעון הגנה" ("Safe House"), שנמצא כבר שבוע על המסכים בארה"ב וזוכה להצלחה בקופות (39 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון, ומקום שני בטבלת שוברי הקופות האחרונה), אך גם לביקורות מעורבות. וושינגטון נמנה עם מפיקי הסרט, והיה גם שותף בכתיבת התסריט. בסרט הוא משחק את טובין פרוסט, סוכן CIA שסרח ומנסה כעת לסחור במידע רגיש ובעל ערך, שעלול לחשוף את סוכנות הביון האמריקנית במערומיה.

"הדמות שלו היא דמות של סוציופת", מספר וושינגטון בראיון ל"ישראל היום". "הוא תמיד רוצה לנצח, הופך כל דבר לניצחון. הוא יעשה הכל כדי לנצח. כשהתכוננתי לסרט קראתי המון על סוציופתים, לקחתי הרבה מ'שתיקת הכבשים' ומדמותו של חניבעל לקטר. לפרוסט יש חושים חדים, הוא מבין את הטבע האנושי ויודע איך להריח חולשות. הוא מסוגל לקרוא מחשבות ותנועות גוף, ומסיק דרכן איך אפשר לנצל אנשים על מנת לקבל בדיוק את מה שהוא רוצה. הוא מסוג האנשים שנהנים מהמניפולציה ומהרצח".

גם כשהוא מתאר את דמותו של פרוסט, אפשר לראות עד כמה מדובר בשחקן טוטאלי, עד כמה התחבר לפרוסט בצורה אבסולוטית. הוא מדבר עליו עם ניצוץ בעיניים: "פרוסט אוהב את המרדף ואת ההרג. הוא לא סתם הורג את היריבים שלו ברגע שיש לו אפשרות, אלא נותן להם את ההזדמנות לבוא ולתפוס אותו. הוא משחק, לוקח את הזמן. רק כשזה מאתגר, כשזה מהנה - הוא רוצח".

לא, הוא אומר, אין לו רתיעה לגלם את האיש הרע. "אפילו הרוצח הכי נורא משוכנע שהעולם רע ושהוא התגשמות הטוב, כך שבשום שלב של הצילומים לא הרגשתי שאני לא מחבב את פרוסט. אתה חייב לאהוב את הדמות שאתה מגלם כדי לעמוד מאחוריה".

אתה נהנה לגלם את הרעים.

"אני מניח שזו קלישאה לומר שהבחור הרע נהנה יותר רק כי הוא יכול לומר הכל ולעשות הכל. אבל זה נכון: כשאתה משחק את הבחור הטוב, אתה תמיד מרגיש קצת כלוא, כאילו יש דברים שאתה רוצה להגיד ולא יכול. אפילו כשאתה מגלם אדם אמיתי, אתה תקוע עם המגבלות האלה. אז בסופו של דבר, התשובה היא: כן, הרעים בהחלט נהנים יותר".

גם בסרט הבא בכיכובו, "טיסה" של רוברט זמקיס, שעתיד לצאת בסוף השנה, וושינגטון ישחק דמות מעוררת מחלוקת: טייס רודף שמלות ואלכוהוליסט. "אם הם לא יתחרטו ברגע האחרון, אני מתחיל את הסרט עירום לגמרי, מנשק פטמות של אישה, מסניף קוקאין ושותה לשוכרה", הוא חושף וחיוך ערמומי מתפשט על פניו. "זה כנראה הסרט הכי אינטנסיבי שהשתתפתי בו זה 20 שנה".

החיבור של וושינגטון לפרוסט הוא לא פחות ממבהיל. מתברר שהוא הצליח להפחיד אפילו את ראשי יוניברסל, אולפני הענק שעומדים מאחורי הסרט. "כשהתחלנו לדבר על הסרט הם אמרו לי שזה צריך להיות מפחיד. סיפרתי להם על סצנה בתחילת התסריט שבה פרוסט לוקח לעצמו זהות של מישהו אחר על מנת להינצל. הוא ניגש לשולחן שבו יושב הכפיל עם זוגתו, והאיש שואל אותו אם הוא רוצה את האישה. פרוסט עונה: 'לא, אני רוצה אותך'. בעקבות הסצנה אמרתי לראשי יוניברסל שפרוסט 'סוציופת בי-סקסואלי'. הם חיכו לבדיחה, אבל הייתי רציני לגמרי, ראיתי אותו כאחד ששוכב עם אנשים ורוצח אותם". הוא פורץ בצחוק. "כנראה יש בכל זאת כמה אמירות אמנותיות שהן עדיין בגדר טאבו בקולנוע מסחרי".

כעבור רגע הוא מרצין שוב: "כשאני כותב תסריטים והמפיקים משנים אותם - אני רוצח אותם". מבטו קופא, הוא בוחן את תגובתם של הנוכחים בחדר, זוכה להלם שרצה לראות, ושוב פורץ בצחוק מצמרר. אין כמו וושינגטון כדי לשכנע אותך שהוא לגמרי רציני בכוונותיו, גם אם אלו משתנות שנייה אחר כך.

"האנשים באולפן היו בהלם"

אם יש משהו שוושינגטון לא מתבדח לגביו, זו היצירה שלו. בשנים האחרונות הוא יותר ויותר מעורב בסרטיו. מעורבותו ב"טעון הגנה" התחילה עוד הרבה לפני שהגיע לסט: במשך חודשים לפני הצילומים ישב מדי יום עם הבמאי, דניאל אספינוזה, ויחד שיכתבו שוב ושוב את התסריט, עד שהגיעו לגירסה המושלמת בעיניהם. "זה היה ממש קשה, עברנו דרך שלושה תסריטאים, לקח המון זמן עד שהצלחנו ממש לקלוע בול. התהליך נמשך קצת יותר משלושה חודשים, אבל איכשהו זה הרגיש יותר כמו חצי שנה".

עבור אספינוזה, במאי שבדי צעיר, "טעון הגנה" הוא הסרט ההוליוודי הראשון. אבל מה שהוא חשש ממנו באמת היה העבודה מול וושינגטון. "היה מאוד מפחיד לפגוש אותו", הוא מודה. "אחרי הפגישה הראשונה שלנו, אני הייתי זה שביקש מהמפיק שדנזל ואני נעבוד יחד על התסריט, כי חשבתי שזו דרך טובה להכיר אותו. יחד קיבלנו המון השראה מסיפור ויקיליקס, קראנו הרבה ספרים וניסינו להבין איך אפשר לבנות את הדמות. לאט לאט דנזל הפסיק להיראות בעיניי כפסל שיש אגדי והפך להיות בן אדם. אחרי התהליך המורכב הזה, היה אפשר להתחיל לעבוד יחד גם על הסט. יש לו מסורת משחק חזקה, והוא מאוד רציני בהכנות שלו לתפקיד. כבמאי זה מאוד קל לעבוד איתו, כי לא רק שהוא מגיע מוכן - עם הרבה רשימות והערות משלו - אלא שהוא גם מאוד פתוח לשנות דברים. האמת היא שהוא פשוט מאסטר. אחד השחקנים הכי טובים בעולם".

ואיך הסכים אחד השחקנים הכי טובים בעולם לשים את מבטחו בידי במאי אירופאי צעיר וחסר ניסיון? "הוא פשוט טוב", מסביר וושינגטון, "ההתרגשות שלו היא חלק ממה שגרם לסרט הזה לעבוד. זה בחור יוצא דופן שכולם מדברים עליו והוא השם החם כרגע בהוליווד".

מעבר ליכולות המשחק המוכחות ולעבודתו כמפיק בכמה פרויקטים גדולים, וושינגטון גם ביים בעצמו שניים מהסרטים שבהם כיכב: "סיפורו של אנטואן פישר" בשנת 2002, ו"הווכחנים הגדולים" ב-2007. "אני זוכר את הפעם הראשונה שביימתי סרט בעצמי", הוא מספר. "אחרי שגמרנו את הצילומים נסעתי לאנגליה כדי לעבוד על הפסקול. האנשים באולפן היו בהלם מזה שהגעתי, הם אמרו לי שרוב הבמאים לא טורחים להופיע ופשוט שולחים נציג מטעמם. אולי גם אני אהפוך לכזה באחד הימים, אבל כרגע אני לא כזה. כשאתה חדש במה שאתה עושה, אתה מתרגש - וזה מידבק. אנשים הרגישו את זה איתי והרגישו את זה עם דניאל. כשמוביל אותך אדם נרגש, אתה רוצה שהוא ינצח, אתה רוצה להיות חלק מהמשהו המיוחד הזה".

גם עבור השחקן הצעיר ראיין ריינולדס, כוכב עולה בהוליווד ("גרין לנטרן", "חיים בהחלפה"), זו היתה חוויה מיוחדת. ריינולדס מגלם בסרט את סוכן ה-CIA המתחיל מאט ווסטון, יריבו הגדול של פרוסט. "היו לי ציפיות יוצאות דופן מדנזל - והוא פשוט ענה על כולן", הוא אומר ל"ישראל היום". "לרוב, כשאתה פוגש שחקנים אגדיים כאלה, אתה תמיד יוצא קצת מאוכזב. אבל לא במקרה הזה. ההתנהלות שלו, המקצועיות שלו, האדיבות כלפי הצוות, הכישורים שלו - זה באמת עונג גדול להיות לצידו. אתה ממש מסתנוור ממנו. זה היה עבורי בית ספר למשחק, הוא ללא ספק אחד השחקנים הטובים בעולם כיום. אתה מסתכל עליו וחושב שזה מדהים שאפשר לשחק ברמה כזו ועדיין להיות כל כך מלא תשוקה לזה, גם אחרי כמעט 40 שנה במקצוע. לא משנה מה אני אעשה בעוד 20 שנה, הלוואי שתהיה לי כזאת תשוקה".

התקרבתם-

"במהלך הצילומים לא, הוא שמר על מרחק. הוא היה פרוסט, ואני מצידי הייתי צריך לתת לו להיות פרוסט. דנזל עובד בצורה מאוד מתודית, זה חשוב לו מאוד. הוא רצה שבמשחק מול הדמות שלו, אני אראה בעיניים שלו נמר טורף. אבל אחרי הצילומים היה כיף לבלות יחד. יצא לנו להסתובב קצת יחד בסופי שבוע, עד היום זה עדיין מוזר לי. אני רואה אותו במסדרון, והוא מחבק אותי ושואל 'מה העניינים-' ואני כולי בהלם, תוהה מה לעזאזל קורה פה".

וושינגטון: "היתה בינינו כימיה מצוינת. ראיין בחור שעובד מאוד קשה, והוא מאוד מוכשר. לא היתה לי ממש מערכת יחסים איתו, ובכוונה תחילה. לא רציתי ליצור איתו קשר, כי זה הטבע של מערכת היחסים בין הדמויות. אם הייתי חברותי איתו, זה היה רק כדי לנצל אותו במהלך סצנה".

חוויה פסיכית מתחת למים

גם היום, בגיל 57, וושינגטון מתעקש לעשות את רוב הפעלולים שלו בעצמו. למשל, בסצנה שבה סוכני CIA מענים את פרוסט בשיטת Waterboarding (הדמיית טביעה), הוא מופיע בעצמו. "לראות אותם שופכים עליו מים עד שהוא כמעט נחנק היה הדבר הכי קשה שראיתי מימיי", מתאר ריינולדס, והבמאי אספינוזה מודה: "פחדתי עד עמקי נשמתי, אבל הייתי חייב לתת לו לעשות את שלו ופשוט להסתכל עליו. זה היה כל כך אינטנסיבי, שאני בעצמי הרגשתי שמנסים להטביע אותי".

דנזל עצמו, אגב, לא התרגש יותר מדי מהסצנה. "זו היתה חוויה קצת פסיכית, אתה לא יכול לנשום כי מים נכנסים פנימה וממלאים לך את חלל הפה. בסך הכל רציתי לראות איך זה מרגיש, ועכשיו אני יודע. אבל לי עשו את זה לזמן קצר מאוד. לחשוב מה יקרה אם עושים לך דבר כזה במשך 30 שניות - אתם ואני היינו אומרים לחוקרים את כל מה שהם רוצים לדעת, תאמינו לי".

אגב, וושינגטון סיים את אחת הסצנות המשותפות עם ריינולדס עם פנס בעין. "יש סצנה שבה אני מנסה לחנוק אותו, בזמן שהוא נוהג ברכב ואני כבול באזיקים. בזמן שאני התכופפתי, הוא עף אחורה - ובום!" נזכר כוכב הסרט. ריינולדס בעיקר נבהל: "הייתי בטוח שזו הפרישה המוקדמת שלי". אגב, דנזל מודה: "זה היה מבט אמיתי. פשוט ניסיתי לגרום לו להרגיש רע. בחיים שלי לא היה לי פנס בעין ועכשיו אני כבר לא יכול להגיד את זה".

מעבר לגילומו של פרוסט הסוציופת, דנזל, אפרו-אמריקני גאה, מספר שהוא נהנה במיוחד מהלוקיישן שבו צולם הסרט - דרום אפריקה. "לא הייתי בקייפטאון מאז 1995, וכל כך הרבה השתנה שם. זה היה פשוט מדהים. פתאום הכל כל כך צבעוני, יש שחור ולבן, הכל מעורבב יחד. האנשים נהדרים וחמים, נהניתי מאוד. זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שביקרתי באפריקה, ב-1986, כשנסעתי לצלם סרט בזימבבואה. לעולם לא אשכח איך ירדתי מהמטוס ובגוף התפשטה תחושה מוזרה: הרגשתי שאני בבית. גם הפעם התחושה היתה דומה".

וושינגטון נשוי לפאולטה, ויש לו ארבעה ילדים בוגרים. המשפחה מחלקת את זמנה בין קליפורניה לדירה בניו יורק. אחד הילדים הוא שחקן פוטבול מקצועי, אחרת לומדת משחק ומקבלת עצות מאבא. בתקופות שבין עבודות הוא מקפיד להתאגרף כמעט מדי בוקר, חמש פעמים בשבוע - יותר כדי לשמור על השפיות מאשר לשמור על הכושר. "זה כמו תרפיה עבורי", הוא מסביר. "היתה תקופה שניסיתי לא לעשות כלום. לישון עד מאוחר ולהישאר ער עד השעות המאוחרות באמת, ולא להיות באמת חלק מהעולם. ניסיתי את זה לשמונה חודשים, אולי שנה - ואז אמרתי לעצמי: 'או.קיי, זה לא בשבילי. אני חייב להישאר עסוק תמיד'. אני יכול לעשות את זה".

yoni.israelhayom@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו