הלוביסט

נקניק אחד שהייתי אמור לפגוש התקשר אלי רבע לפני הפגישה, בדיוק כשכבר מצאתי חניה, וביקש לדחות את המפגש בכמה שעות. צץ לו משהו שאינו סובל דיחוי. רציתי להגיד לו שילך לעזאזל, אבל לא יכולתי. אנחנו אמורים לדבר עסקים, ולקלל אותו זו פריבילגיה שאני לא יכול להרשות לעצמי כרגע. אז במקום לשלוח אותו לקיבינימט אמרתי בנחמדות מזויפת שאין לי שום בעיה עם זה. עוד כמה שעות מבוזבזות בחיים שלי, אפשר לחשוב. יש לי כל כך הרבה מאלה, שנים שלמות. זה לא מה שישבור אותי. באמת שלא היתה לי בעיה מיוחדת לדחות את הפגישה, מלבד העובדה שהייתי באמצע הרחוב ובניתי על ביקור בשירותים במשרד שלו, מה שפתאום הבנתי שלא יקרה בקרוב. הסיטואציה נהייתה קשה מרגע לרגע. אני באמצע הרחוב, מחזיק חזק את מבושיי במטרה להרגיע את המצב, השלפוחית צועקת הצילו, וחוץ מכמה עצים ושני שיחים נמוכים מדי, אין לי איך לעזור לה.

עכשיו אגלה לכם את אחד הסודות השמורים שלי. אני מכור לשירותים של בתי מלון. יש בזה, כמובן, הרבה היגיון. אם תמפו את תל אביב, תראו שלאורך קו החוף יש עשרות בתי מלון מפוארים. ממלונות הרצליה הנהדרים בצפון, מלונות בת ים המקסימים בדרום, ובאמצע כל המלונות היוקרתיים של חוף תל אביב. מה שיפה זה שלא משנה היכן אתה נמצא בעיר, תמיד אתה יכול לחתוך מערבה, ובתוך כמה דקות ליהנות משירותיו המפנקים של מלון מפואר וממוזג, עם נוף לים. וזה לא מובן מאליו. כי שירותים בתל אביב יכולים להיות בעיה גדולה. לאן תלך? מיקומם של השירותים הציבוריים הם סוד שידוע רק לבכירי העירייה, בתי הקפה מכירים מקילומטר את פניו הלחוצים של מי שמנסה להערים על המערכת ולנצל ללא תמורה את שירותיהם, ובגנים העירוניים מסתובבים פקחים.

בלי לחשוב פעמיים התקדמתי לאחת משכיות החמדה הארכיטקטוניות החביבות עלי. חציתי את הלובי בקור רוח, כשעל פני הבעת "יש לי כאן פגישה חשובה". פקיד הקבלה בירך אותי במנוד ראש, החזרתי לו חצי חיוך ופניתי לשירותים, שהיו כמו תמיד נקיים, ריחניים ומצופים בשיש מאזור קאררה שבאיטליה. רחצתי את ידיי בסבון בריח שקדים וחיממתי אותן באוויר חם ובמגבות רכות בחסות המלון.

כשחזרתי ללובי החלטתי להתיישב על אחת הספות המענגות, לנוח מעט מהבוקר הקשה ולחשב את צעדיי קדימה. הספה היתה רכה ומפנקת, ברקע התנגנו צלילי פסנתר נעימים של ריצ'רד קליידרמן, ובלי שהרגשתי נרדמתי לחצי שעה של שינה מתוקה.

כשהתעוררתי מצאתי מולי כוס מיץ תפוזים סחוט טרי. הייתי בטוח שמדובר בטעות, אבל ליד הכוס חיכה לי ברושור של "הכנס לרפואת שיניים והיגיינת הפה", שנערך באולם הכנסים בקומה מינוס 1. מתברר שהמיץ, ועימו כריכון קטן (לא ראיתי אותו בהתחלה כי הוא התחבא מתחת לברושור. שובב!), מוגשים כמתאבן לבאי הכנס. ריחרחתי את הבל פי כדי לבדוק אם משהו בו יכול להיות קשור לנושא הכנס (את הבדיקה עשיתי באופן מוסווה, כשהאצבע מגרדת את העין, כף ידי משמשת ככף ופי נושף לעבר אפי). הכל היה תקין. נושא היגיינת הפה תמיד נגע לליבי, אז החלטתי לקחת את הברושור ולרדת לכנס.

הדיילת זיהתה מייד שאני אחד מהמוזמנים, על פי הברושור שאחזתי בידי, והושיבה אותי בין ד"ר הימל לד"ר שוורץ, שניהם מומחים לשיקום הפה שנוהגים לאכול בפה סגור. בבופה חיכו לנו קבבונים בטחינה ועופיונים עם אורז בצימוקים. האוכל היה טעים, בסך הכל, וחשבתי שבשביל דמי ההרשמה שלא שילמתי לא יכולתי לבקש יותר. על כל שולחן הונחו ערכות של קיסמי שינים וחוט דנטלי, מתנת נותן החסות. לקחתי כמה דוגמיות והכנסתי בטבעיות לתיק. אומרים שבקיץ נתקוף את איראן ויהיה פה שמח, ואני לא רוצה לשבת בממ"ד הדחוס, להסתכל לילדות שלי בעיניים ולהצטער שלא הצטיידתי במלאי של חוט דנטלי. איזה מין אבא יעולל דבר כזה למשפחה שלו-

אחר כך עליתי לבמה הקטנה ותקפתי בחריפות את דבריו של פרופ' מנטול (השם המלא שמור במערכת), על כך שריח רע מהפה הוא תופעה תורשתית. הסברתי שמדובר בדרך כלל בתגובה לפעילות חיידקית ובתוצר לוואי של פירוק חלבונים בחלל הפה. אחרי שקיבלתי מחיאות כפיים סוערות והבנתי שפרופ' מנטול לא ממש פופולרי באגודה, התחלתי להשתעמם.

חתכתי לאולם כרמל, לסדנת נומרולוגיה של רבקה (בת שבע) גמליאלי. היה מרתק, למדתי הרבה על עצמי. מתברר שאם מצמצמים את תאריך הלידה שלי מקבלים את המספר 7, שזה מספר טוב שמנבא מזל והצלחה כלכלית. הבטחתי לספר את זה בערב לאשתי, אולי זה ירגיע אותה.

אחר הצהריים הוגשו בלובי מיץ, פירות וכריכונים. קראתי עיתון, אכלתי כריכון וכירסמתי אפרסמון. ברקע התנגנה גירסת הפסנתר ל"קחי לך תפוחים ותמרים", וזה הזכיר לי לשתות עוד מיץ תפוחים. את האידיליה הפר האייפון שלי, שניג'ס עם צלצול עוכר שלווה. על הקו היה הבחור מהפגישה, ששאל למה אני לא מגיע. בחורה מטופחת עברה בלובי והכריזה על תצוגת אופנה באולם אררט. חשבתי על הבחור מהפגישה, חשבתי על הדוגמניות, והחלטתי. אמרתי לבחור שנצטרך להזיז את הפגישה שלנו, כי נכנס לי משהו חשוב שאני עובד עליו חודש ואני קוצר עכשיו את הפירות. הוא בטח רצה לקלל אותי, אבל התאפק. ברקע התנגן "הוטל קליפורניה" של הנשרים עם השורה האלמותית "You can checkout any time you like, But you can never leave", ואני ידעתי שעשיתי את המעשה הנכון.

* אין בטור זה כדי להוות המלצה לפעולה במלון זה או אחר, וכל המחקה את הכותב עושה זאת על אחריותו בלבד.

yairn@israelhayom.co.il