כל המציל נפש אחת

כמות כזו של הרוגים אופיינית יותר לגל פיגועי טרור. אישה בת כ־29 בחוף שקמונה בחיפה (19 במאי), גבר בן כ־72 בכנרת (23 במאי), גבר בן כ־66 בחוף פלמחים (11 ביוני), גבר בן כ־50 בחוף בת גלים בחיפה (24 ביוני), נערה בת 14 ושני צעירים בשנות ה־20 לחייהם, שמצאו את מותם בזה אחר זה בחוף שדות ים (9-7 ביולי), גבר בן כ־40 בחוף זיקים (22 ביולי) - והיד, כך נראה, עוד נטויה.

הנתונים האלה, באדיבות מד"א ומשרד הפנים, הם רק טיפות בים האנשים שטבעו למוות בחופי ישראל מאז החלה עונת הרחצה לפני כחודשיים; 30 בני אדם בסך הכל, לכולם פנים, שמות, בני משפחה וחברים. ב־2014 כולה נרשמו 30 מקרי טביעה שהסתיימו במוות, וב־2015 היו 33 מקרים כאלה. בחישוב פשוט, השנה חלה עלייה משמעותית במספר האנשים שמצאו את מותם בטביעה - וזאת עוד לפני שיא עונת הרחצה בחודש אוגוסט וגם לפני תקופת החגים בספטמבר־אוקטובר. השאלה זועקת: מה עושים?

 

•••

בישראל קיימים 143 חופי רחצה מוסדרים - 96 לאורך הים התיכון, 27 בכנרת, 16 בים המלח וארבעה לחוף ים סוף. מתוך 306 קילומטרים של חוף ים, רק 18.8 קילומטרים הם חופים מוכרזים שקיימים בהם שירותי הצלה ושירותים נוספים. רוב הטביעות מתרחשות בחופים הבלתי מוכרזים שהרחצה בהם אסורה, וחלק גדול ממקרי הטביעה בחופים המוכרזים מתרחש בשעות הבוקר המוקדמות או אחרי השעה 20:00, כשאין מציל בחוף.

כדי לנסות לפתור את הבעיה, משרד הפנים יצא לאחרונה בקמפיין שכותרתו "אל תתמודדו עם הים לבד: אם אין מציל, לא נכנסים". אלא שעד לפני חודש, בשל עיצומים, סיימו המצילים את עבודתם כבר בשעה 14:00, מה שהעלה טענות שהדבר גורם לעלייה בכמות הטביעות. אותם עיצומים הסתיימו עם ניסוח הסכם, שטרם נחתם סופית, בין ארגון המצילים לבין משרד האוצר והשלטון המקומי; אולם גם אחרי ששבו המצילים לעבודה מלאה, המשיכו הטביעות להתרחש כמעט מדי יום ביומו ובעיקר בסופי השבוע. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שנוכחות של מציל מונעת טביעות, אבל לזהות את הגורמים לעלייה בכמות הטובעים ולמצוא פתרונות? זה עניין מורכב פי כמה.

"היו שנים שבהן התרחשו יותר טביעות ושנים שבהן התרחשו פחות", אומר יו"ר ארגון המצילים הארצי אבי אפיה, "אבל בשורה התחתונה, הים מסוכן. זו לא בריכה עם רצפה. הקרקעית זזה כל הזמן, בימים סוערים יש סחף של חול שיוצר בורות מסוכנים שאי אפשר לראות, ונוצרים גם זרמים חזקים. אנשים לא מבינים איך קורה שהם שוחים, אבל לא מצליחים להגיע לחוף. לפעמים נוצרת תעלה עמוקה, ומטר אחד לידה יש מקום רדוד. זה יוצר פאניקה. רסיסי מים נכנסים לריאות, ומפה הטביעה מהירה מאוד - עניין של כמה שניות. היינו שמחים אם היו יותר חופים מוכרזים ויותר כוח אדם למערך ההצלה, אבל זה נושא שדורש תקצוב ברמת המדינה וברמות של הרשויות המקומיות. כרגע אנחנו עובדים במצב הקיים ומנסים לתת את המענה הטוב ביותר".

במה מתמקדת עבודת המציל בחוף?

"המצילים עוסקים בשמירה על הסדר, ובשנתיים האחרונות גם בנושא הביטחוני ובמוכנות לאירועי טרור. בתחילת עונת הרחצה מגיעים שוטר וחבלן ומנחים אותנו בנושא. בכל שנה עושים רענון בנושאים כמו שחייה וכושר גופני, עזרה ראשונה, החייאה ובטיחות. כשמגיעים לים, השאיפה שלנו היא לעסוק בעיקר במניעה. גיזרת המציל היא 75 מטרים לכל צד ו־200 מטרים לעומק הים, אבל הוא לא רק צופה על הים, מזהה טביעה והולך להציל את הטובע, אלא אמור למנוע את הטביעה מלכתחילה. אנשים חושבים שאנחנו יושבים ושותים קפה, אבל אנחנו בעצם מזהים את מי שיש לו פוטנציאל טביעה. צריך לדעת לסרוק את החוף ולזהות נכים או ילדים בעייתיים, כדי לעקוב אחריהם גם במים".

מה היית מצפה מהציבור?

"להישמע להוראות המצילים ולהיות ערניים. פעמים רבות יש ויכוחים וצעקות, ואנחנו נאלצים לריב עם אנשים כדי לשמור על ביטחונם האישי. לא פעם אנשים שאין להם ידע מתאים מנסים לעזור, ובכך מסכנים את עצמם. כשאנשים רואים טביעה, צריך קודם כל לקרוא למציל כמה שיותר מהר. אם כבר נכנסים לים לעזור, אז רק עם גלשן או עם גלגל הצלה.

"במצב מצוקה, עניין הלחץ הוא גורם מכריע. אסור להיכנס לפאניקה ולנסות להילחם בים בכוח. לפעמים אנשים גם קופאים מהלחץ. צריך לנסות להישאר רגוע, והרבה פעמים כדאי לתת לסחף לקחת אותך כדי לצאת מהמקום המסוכן".

אפיה, בן 56, עובד מגיל 15 כמציל בחוף ירושלים בבת ים ומכהן כיו"ר ארגון המצילים משנת 1996. 400 מצילים חברים בארגון, ולמרבה ההפתעה ואולי גם האכזבה, אין ביניהם אפילו אישה אחת. "התחלתי בעבודה דרך תוכנית של עיריית בת ים. עבדנו עם המצילים הוותיקים והיינו צריכים להתרוצץ על החוף עם משרוקית ומשפך שדרכו היינו צועקים. אז עוד לא היתה מערכת כריזה".

היו מקרים שבהם הצלת חיים?

"היו הרבה, אבל המקרה שהכי זכור לי אירע לפני כמה שנים. ישבתי בתחנת ההצלה ושמתי לב במקום רחוק, לא בגיזרה שלי, לארבעה בחורים יוצאים מהמים ונתקעים במשהו. הבחנתי שהם מרימים משהו והבנתי שזה ילד או תינוק. רצתי לשם וראיתי שזו ילדה בת 3 בערך. הוצאתי אותה מהמים והתחלתי לעשות לה הנשמה נמרצת. היא היתה בת גילה של בתי האמצעית, וזה כל הזמן היה לנגד עיניי. אמא שלה לא ידעה מה קרה, וכשהתחילו לפנות את הילדה היא פתאום ראתה אותה והתעלפה במקום. זו היתה משפחה מצרפת, ושנה לאחר מכן האבא הגיע לארץ ובא לחוף להודות לי על שהצלתי את חיי בתו".

אני מניח שהיו גם מקרים שלא הסתיימו טוב.

"פעמים רבות הגענו מוקדם בבוקר ומצאנו גופה שנסחפה לחוף, או שהזעיקו אותנו בערב מהבית, כמו במקרה של אמא וילדה שטבעו בבת ים לפני חודש. בנושא הזה, אני רוצה לציין את קבוצת אנשי זק"א שמחפשים נעדרים מתחת למים. הם נקראים לעזרה אחרי טביעה, כשהמשפחה נמצאת בחוף במצוקה, והרבה פעמים מצליחים למצוא את הגופה". 

 

אל החוף, באפיסת כוחות

העצה של אפיה - להיכנס לים רק עם גלשן או גלגל הצלה כשרוצים לעזור לטובע - התבררה כנבונה במיוחד לפני כשבוע בלבד. הנערה רומי שופ מקיבוץ שדה יואב, בת 16.5 שעולה בקרוב לכיתה י"א, נסעה עם משפחתה לחוף זיקים כדי לגלוש. היא לא דמיינה שבמהלך הבילוי תמצא את עצמה בתפקיד הגיבורה: היא הצילה מטביעה ילדה בת 13 ואדם נוסף, שנכנס אף הוא כדי לעזור וכמעט טבע בעצמו. למרבה הצער, באותה תקרית מצא את מותו אלכס יאשין, בן 39 מערד, שאליו המצילים לא הספיקו להגיע. 

רומי שופ, שהצילה מתרחצים בזיקים // צילום: ים שופ

השעה היתה 20:00 או 21:00. הגלים התחזקו וכך גם החושך, ורומי, שבדיוק סיימה לגלוש, יצאה מהמים. היא עמדה על החוף עם אחיה, "ופתאום שמענו צעקות מכיוון הים. כמה שניות אחר כך רץ אלי אדם וביקש שניכנס לעזור, כי אנשים טובעים. לא חשבתי וישר רצתי עם הגלשן למים. התחלתי לחתור פנימה והגעתי לנערה בת 13, שטבעה בגלל מדרגה בחול שגרמה לה ליפול. כשהגעתי אליה היא ממש נפלה עלי והחזיקה אותי חזק. זה לא היה כל כך עמוק, אבל היא היתה מבוהלת ובלעה המון מים". 

מצאת אותה בקלות? 

"כשהגעתי אליה עדיין היה אפשר לראות. העליתי אותה על הגלשן, אמרתי לה שהכל יהיה בסדר וחתרתי לחוף. כשהגענו ראיתי שמטפלים בה, ואז שמעתי צעקות: 'איפה אבא? איפה אלכס?' נכנסתי שוב למים והתחלתי לחתור עמוק יותר לתוך הים. אחריי נכנס עוד מישהו ששחה בלי גלשן. צעקנו, ניסינו לחפש מתחת למים ולגעת עם הרגליים בקרקעית כדי לאתר את אלכס, אבל ראינו שזה לא עובד. התחלתי לחשוב שהוא נסחף, והבנתי שיש חושך ולא נוכל לראות אותו. היינו כבר רחוקים מהחוף, ובכלל לא ידעתי שהתרחקנו כל כך. לא מצאנו שום רמז, ואמרתי למי שהיה איתי 'בוא נחזור'. הוא אמר שהוא צריך עזרה, כי הוא היה עייף מאוד מהחתירה ומהסחף וכמעט טבע. הוא עלה על הגלשן, ואני החזקתי בגלשן כדי לצוף והתחלתי לנסות למשוך אותם אלי. זה היה קשה מאוד, הרגשתי סכנה. ניסיתי להגיע לגלים שמתנפצים כדי שייקחו אותנו לחוף, ובסוף הצלחתי. 

"כשהגענו לחוף כבר היו שם כוחות משטרה ומד"א. הייתי מותשת, פיזית וגם רגשית. בדקות שאחרי לא הבנתי מה קורה סביבי. אמא שלי אמרה לי, 'בואי תשתי מים', אבל אני רק רציתי לראות שהילדה שהוצאתי בסדר".

זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לך?

"זו הפעם הראשונה שאני עוזרת באירוע כזה, אבל יצא לי לראות את מדריכי הגלישה שלי עושים את זה, וגם עשו לנו הדרכה איך להציל ואיך לעזור לטובעים. למדתי גלישה בבית ספר גלים שבחוף דלילה באשקלון, והיום אני מדריכה שם. אני גולשת מגיל 12 וכרגע זה תחביב, אבל לא מזמן חשבתי לנסות משהו תחרותי יותר".

 

סיכוי לאסון לאומי

אחת הבעיות הגדולות היא הרחצה בחופים הבלתי מוכרזים שבהם, כאמור, מתרחשים רוב מקרי הטביעה. מי שמתמודד עם הבעיה הזו על בסיס יומי הוא דורי נימצקי (53), מציל חיפאי בעל ניסיון של 31 שנים במקצוע, המנהל את מערך ההצלה בחוף דדו דרום שבעיר. 

"החוף שלנו הוא החוף המוכרז הדרומי ביותר בחיפה", הוא אומר, "אבל מדרום לו יש תשעה קילומטרים נוספים של רצועת חוף לא מוכרזת - מה שקרוי חוף טירה - שמושכת מתרחצים רבים. בסוף השבוע שעבר משינו שם יותר מ־19 מתרחצים, כולם בטביעות המוניות בקבוצות של חמישה ושבעה אנשים. אנחנו קופצים לחוף הבלתי מוכרז, אף שהוא לא בשטחנו, כי זה בדנ"א שלנו ועלול לקרות שם אסון לאומי. אנחנו נתקלים כל יום בישראלי הממוצע שאומר, 'לי זה לא יקרה', אבל הבעיה היא שזה קורה - בכל יום".

"חושבים שאנחנו יושבים ושותים קפה". המציל החיפאי דורי נימצקי // צילום: מישל דוט קום

אמנם בלתי אפשרי למנוע רחצה בחופים הבלתי מוכרזים, אבל לנימצקי יש כמה הצעות לשיפור המצב. "מערכות ההסברה והחינוך צריכות לעסוק יותר במאמץ למנוע טביעות", הוא אומר, "אנחנו, למשל, עשינו מצגת והלכנו לבתי ספר. הרי לפעמים הילדים מחנכים את ההורים. אני חושב שצריך להביא משפחות שאיבדו את יקיריהן להסביר כמה חשוב להישמע להוראות הבטיחות והמציל, או לשמוע הרצאות מאנשים שנכנסו לים בחוף לא מוכרז וכמעט טבעו. כשאדם רואה פנים אמיתיות, אפשר לגרום לו לשינוי מחשבתי".

 

לא טביעה, הרעלה

אחד המקומות המפתיעים שבהם מתרחשות טביעות קטלניות הוא דווקא ים המלח, שאליו מגיעים בחודשי הקיץ והסתיו כרבע מיליון תיירים. בטח תהיתם: הרי למדנו שבים המלח אפשר לצוף, אז איך הם מצליחים לטבוע? "לא מדובר בדיוק בטביעות, אלא בהרעלות", מבאר עמירם דורה (42) מערד, העובד בשמונה השנים האחרונות כמציל בחוף חמי זהר של אזור המלונות עין בוקק, הנמצא בשטח המועצה האזורית תמר. 

הסכנה שבהרעלות. עמירם דורה, מציל בים המלח // צילום: דודו גרינשפן

לדבריו, "ההרעלה נגרמת משתיית מי הים. זו בעצם תמיסת מלח, ואם מישהו מתהפך הוא בולע אותה. היא נכנסת למערכות הפנימיות של הגוף, במיוחד לריאות, ויכולה לגרום לבצקת וגם למוות. צריך לטפל בכך במהירות בעזרת בלון חמצן".

נתקלת במקרים כאלה?

"אני זוכר מקרה של מישהי בת קרוב ל־90, שאיבדה את הציפה, התהפכה ובלעה מים. הוצאנו אותה במהירות, אבל במצב קריטי. כשהגיע האמבולנס הכניסו לה צינורית לריאה שהוציאה את המלחים, והצלחנו להציל את חייה.

"באוגוסט, לפני סוף החופש הגדול, באות משפחות והרבה ילדים בולעים מים. אני מבקש להחזיק לילד את היד, והם אומרים 'למה, מה קרה?' הנה, גם עכשיו יש כאן מישהי כזו (מדבר במיקרופון), 'גברת, בבקשה להחזיק לילדה את היד שלא תיפול למים, תודה'. אתה רואה? ערנות מצד הציבור והקשבה להוראות המציל. זה כל הסיפור".

כך תסייעו לאדם שטבע

איך צריך לפעול אם זיהיתם אדם טובע? לסמנכ"ל רפואה במד"א, ד"ר רפי סטרוגו, יש תשובות שבעזרתן אולי תוכלו להציל חיים ברגע האמת.

"במקרה טביעה", אומר ד"ר סטרוגו, "יש לנסות למשות את הטובע מהמים במידת האפשר, ובלי לסכן את החיים של עצמנו. במקביל לכך, יש להזעיק את צוותי מד"א בקו החירום 101 ולהישמע להנחיות החובשים והפרמדיקים במוקד, אשר ידריכו כיצד להעניק טיפול רפואי ראשוני עד להגעת צוותי מד"א למקום".

לפי סטרוגו, אם האדם שנמשה מהמים אינו נושם (כלומר בית החזה שלו אינו עולה ויורד) - יש להשכיבו על גבו הרחק מקו המים ומייד להתחיל בביצוע עיסוי חזה בהתאם להנחיות החובשים והפרמדיקים בטלפון. לדבריו, "חשוב שהטובע יתפנה לבית החולים להמשך מעקב ובדיקות, גם אם חש בהטבה".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו