ככה וככה

מכיוון שאנחנו מכירים כבר הרבה זמן ואני סומכת עליכם שלא תשפטו אותי, אני מרשה לעצמי וידוי קטן: מתחשק לי לרקוד. לא להתנועע בנימוס בכיסא בהופעה בהיכל התרבות, גם לא לתופף קצת ברגל עם הרדיו ברמזור אלא לפזר את השיער, להוריד נעליים, ולרקוד כאילו אין מחר עם מוסיקה מטומטמת שמקפיצה אותך בווליום שגורם לשכנים מהקומה למטה להזמין משטרה. על פניו זה לא נשמע כמו בעיה גדולה, אני יודעת, אלא שבשלב שבו אני נמצאת בחיים ההזדמנות היחידה לרקוד היא לצלילי "סביבון סוב סוב סוב" עם נר על הראש במסיבת חנוכה בגן. בנקודה הזאת עדיף למצוא תחביב ריאלי יותר, למשל טיפוס הרים.

יש אמנם מסגרות שמזמינות אנשים, ובעיקר נשים, לרקוד בתשלום. כל כיתות הזומבה והלטינו-דאנס במכוני הכושר, למשל, שבהן בורגניות בטרנינג מוזמנות לטלטל את הצלוליטיס במקצב לטיני, מנצלות את העובדה שבין ישראל למדינות דרום אמריקה אין עדיין הסכם הסגרה.

כשיהיה לי קצת זמן פנוי אני שוקלת, בהמלצת חברה, לנסות שיעור "גאגא" של אוהד נהרין. היא אומרת שזה שיעור נפלא בתנועה ועוד יותר מזה, בהשתחררות מעכבות. אני מקווה שהיא צודקת, אחרת אני עלולה להתקשות קצת כשיבקשו ממני, כמו שקורה בשיעורים האלה, להתנועע בחדר כמו ספגטי שהושלך למים רותחים.

יש אנשים שמסרבים בכל תוקף לוותר על האופציה של ריקוד במועדונים. אני זוכרת צילום מלפני כמה שנים של השף ישראל אהרוני, במסיבת פורים ב"אומן 17" בירושלים, משתלשל מאושר מעמוד מחופש לסכו"ם. אין לי מושג מה הוא לקח קודם, אבל אני מנחשת שזה דווקא לא הצריך שימוש בסכין ומזלג.

אף על פי שיש לי חיבה ענקית לאנשים מסוגו של אהרוני, שמסרבים להתנהג "כפי גילם", אין הרבה סיכוי שאמצא את עצמי במועדון. אני פשוט לא מסוגלת לגשר על פערי הגיל. בפעם האחרונה שהגעתי בשתיים לפנות בוקר למקום בילוי מפוצץ בבני 20 ומשהו, הרגשתי פחות כמו בליינית לוהטת ויותר כמו אמא מסיירת הורים בפתח תקווה שיצאה לפקח על השימוש של בני הנוער באלכוהול ובסמים.

גם חתונות של חברים יכולות לספק אחלה הזדמנות לרקוד בתנאי שאתם מסוגלים לזוז אחרי הפשיטה על המזנון הבשרי. בעניין הריקודים בחתונות יש לי בכל זאת הצעת ייעול קטנה: האמרה "תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך", שמצוטטת שוב ושוב במצגות של קואוצ'רים ובספרי הדרכה פופולריים, לא תחול על דודות אשכנזיות בחתונה כששמים מזרחי.

המסוכנות ביותר, מבחינת מצב הרוח, הן מסיבות יום הולדת עגול שאנשים מגיל מסוים נוהגים לערוך בביתם, בלי להביא בחשבון שחבורת בני 50 המפזזת בסלון לצלילי שירים של אבבא עשויה לגרום לחתן השמחה להתגעגע למתנה השנייה שהוא קיבל ליומולדת: קולונוסקופיה. ומילת אזהרה לדי.ג'יי: השיר "תעשי רק מה שאת אוהבת" של גלי עטרי הפך אמנם להמנון אהוב של נשים באמצע החיים אבל עלול, מצד שני, להזכיר לכלת השמחה שהפעם האחרונה שהיא עשתה משהו שהיא אוהבת היתה להדפיס לעצמה חולצה עם שמו של הזמר
אדם ב-1988.

כמו שאני מכירה את גורי, הוא בטח יתעקש שאנשים צריכים להמשיך לרקוד בכל מקום ובכל גיל. תיאורטית הוא צודק, כמובן. רק מה לעשות שאת בוחן המציאות שלי אין בעולם מספיק אלכוהול כדי לערפל, כך שאני שוקלת ברצינות לנסות טיפוס הרים. אם אני מתעקשת לרקוד, הכי טוב לחכות קצת עד שהקריירה תמות מוות טבעי ואז להתפלל שייקחו אותי ל"רוקדים עם כוכבים".

עינב גלילי