גם הוא היה במרד

בשנת 1993 הגיעה משלחת מישראל לפולין לאירועים לציון 50 שנים למרד גטו ורשה. כשנערכה רשימת הנואמים, ביקש נשיא פולין דאז, לך ולנסה, שמהצד הפולני ינאם אדם שהוא גיבור לאומי - מאר-ק אדלמן, סגנו של מרדכי אנילביץ' במרד. את אירועי הביקור, מפי המשתתפים, מתארים הסופרים הפולנים ויטולד ברש וקשישטוף בורנטקו בביוגרפיה "מארק אדלמן - לוחם, מהפכן, אדם", שתורגמה לאחרונה לעברית בהוצאת עליית הגג.

באותה משלחת ישראלית, שעימה נמנה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, לחצו על כך שאדלמן לא יהיה בין הנואמים בטקס. רבין היה נבוך, אבל נכנע לאנשי המשלחת. ולנסה חסך לרבין את המבוכה וביטל את נאומו של אדלמן, וכך הצליח הממסד הישראלי למנוע מלוחם יהודי בגטו ורשה לנאום ליד האנדרטה לזכר חבריו.

לך ולנסה, אגב, לא לגמרי ויתר - והכין לישראלים הפתעה. כשהגיע תורו להניח את זר נשיא פולין על האנדרטה, הוא ניגש אל אדלמן שהיה בקהל והזמין אותו להצטרף אליו. במשלחת הישראלית חשבו שזו "פרובוקציה".

* * *

מהי אשמתו של אדלמן, שנולד ב-1919 לפי גירסה אחת וב-1922 לפי אחרת, בעיני הממסד הישראלי? היותו "בונדיסט". אדלמן מעולם לא קיבל את הציונות, ולמשלחת לא היה נוח עם זה. "גם היתה לו ביקורת על ישראל"?-, אומר השבוע שמחה "קז'יק" רותם, מאחרוני הלוחמים במרד גטו ורשה ומי שחילץ את אדלמן ואת הניצולים האחרונים מהגטו הבוער.

לקורא במאה ה-21 כל זה עשוי להיראות מוזר. הבונד הוא כבר היסטוריה עתיקה, ומכל מקום איש לא יכחיש שזו היתה תנועה עם אכפתיות גדולה לעם היהודי, גם אם לא היתה ציונית. האם זו סיבה להפוך את אחד ממפקדי מרד גטו ורשה למוקצה-

את משה ארנס, לשעבר שר הביטחון ושר החוץ ובהווה חוקר של אירועי מרד גטו ורשה (ספרו "דגלים מעל הגטו" ראה אור ב-2009), הדבר אינו מפתיע. במשך השנים, למרות הפערים האידיאולוגיים ביניהם, הציע ארנס לכמה אוניברסיטאות ישראליות להעניק לאדלמן - שהפך גם לקרדיולוג בעל שם עולמי ולדמות בולטת במאבק נגד השלטון הקומוניסטי בפולין - תואר דוקטור של כבוד. הוא תמיד נתקל בסירוב.

"אלה כמובן לא נשיאי האוניברסיטה שמסרבים", אמר ארנס בשיחה עם "ישראל השבוע", "הם מפנים תמיד לאותם פרופסורים חוקרי שואה, ומקבלים את המלצתם. יש לחוקרים האלה הגירסה הרשמית שלהם".

ארנס מנהל בשנים האחרונות מאבק להכרה בחלקם של אנשי האצ"י (הארגון הצבאי היהודי מקרב תנועת בית"ר במרד), ונתקל באותה חומה בצורה. אירועי מרד גטו ורשה עברו "קאנוניזציה" בישראל. התהליך הזה יצר גירסה, ובעיקר מסקנות, שאין לחלוק עליהן.

את עניין האצ"י אפשר להבין על רקע מאבקים פוליטיים, אבל למה כל כך משמעותי העניין בבונד - תנועה שנכחדה? "אדלמן התנגד למדינת ישראל ולא יכלו לקבל זאת פה", מסביר ארנס, "הוא ביקר בישראל כמה פעמים, היו לו פה חברים והוא לא רצה בחיסול המדינה. אבל תמיד הדגיש בפניי שצריך לעשות שלום עם הפלשתינים".

שבח וייס, לשעבר יו"ר הכנסת, מודה אף הוא כי "העובדה שאדלמן היה בונדיסט, גרמה לכך שבאתוס של זיכרון השואה הלאומי בישראל הוא כמעט שלא הוזכר, ואם הוזכר היה זה בצורה מעוותת".

יש לציין כי אדלמן מעולם לא תמך בחיסול ישראל. הוא מחה, למשל, בפני פלשתינים על השוואה בין אירועי המלחמה בגטו בוורשה לנעשה בשטחים. הוא היה רחוק מלהיות קיצוני בתור מבקר ישראל. העובדה הזו מעט אירונית, בייחוד כשהבוטים במבקרי ישראל בעולם מאשימים אותה בעשיית שימוש בזיכרון השואה. זיכרון מרד גטו ורשה בישראל, מסכימים משמאל ומימין, הוא בעל מימד פוליטי מובהק.

"לא התעניינו בפוליטיקה"

מתברר שמרדכי אנילביץ' ניגן על תוף. ב-1973 סיפר אדלמן לסופרת הפולנייה האנה קראל על אנילביץ', ש"הלך במדי צופים, ניגן על תוף ואהב להיות מפקד". אדלמן הוסיף גם אנקדוטה על כך שאמו של אנילביץ', שהיתה מוכרת דגים, נקטה פה ושם איזושהי תחבולה כדי שהדגים ייראו טריים יותר.

כשהתפרסמו הדברים, תיאורו האנושי של אנילביץ' לא התאים לאנשים רבים. מי שהתאבד בבונקר והוא רק בן 24, הפך לאחד הסמלים המובהקים ביותר של הציונות. רק שיש בעיה. אדלמן גם היה שם.

הגירסה הרווחת בישראל מעניקה חשיבות להיררכיה הפוליטית באי"ל (הארגון היהודי הלוחם), וניתנת משמעות לחלוקה לפי יחידות. זאת עד כדי האשמות על סילוף על ידי מי שהיו אחראים בזמן נתון על ספרי ההיסטוריה במערכת החינוך. אדלמן, מצידו, אמר כל השנים את מה שלא קיבלו חוקרים רבים, שבהם פרופ' ארנס - שהלוחמים בגטו לא התעניינו בפוליטיקה.

בספרם של ברש ובורנטקו, צוטט אדלמן כאומר: "ומה אתם חושבים? מה באמת מכריע במצבים כאלה? רק קשרי חברות שנוצרו בבית-ספר או בזמן האקציה הקודמת. הרי בזמן האקציה הגדולה ביולי 1942, כל הארגונים, כל חיי הציבור של הגטו, רוסקו. אנחנו, בנים ובנות המאוגדים בכל מיני ארגונים, היינו מעטים. לא קיבלת לארגון מישהו שלא היכרת אותו מילדות. היינו קבוצות של חברים, בנים ובנות שביקרו אלה את אלה שנים: חברים מהכיתה, מהחצר, מארגוני הנוער. רק מחב-רים אפשר לדרוש את הדברים הכי הקשים".

"לא דיברנו אידיאולוגיה בכלל", מסכים קז'יק רותם בשיחה עם "ישראל השבוע", "למרד לא היה קשר לדברים האלה".

אדלמן מתאר בספר את בחירתו של מרדכי אנילביץ' למנהיג המרד. הוא מספר כי הבחירה נעשתה מפני שאנילביץ' רצה יותר מכולם להנהיג, ולא בגלל עדיפות אידיאולוגית לתנועת השומר הצעיר. הוא גם מגן על הבחירה, כי זו תכונה חשובה למנהיג.

קז'יק רותם, עם זאת, מהרהר בעניין המנהיגות במרד. "במקרה או שלא במקרה אני חושב בתקופה האחרונה הרבה על מרדכי", הוא אומר, "אני לא ראיתי אותו כל המרד; הכרתי אותו לפני המלחמה אבל במהלך המרד לא פגשתי בו אפילו פעם אחת. נשלחתי מחוץ לגטו בלי להיות מתודרך על ידיו. בלי לדעת בעצם מה לעשות. האם כך נוהג מפקד-"

אז אנילביץ' ניגן בתוף, והיו גם וודקה ופרשיות אהבים בין המורדים, לעיתים ללא הקפדה על מערכות יחסים מונוגמיות. כך אדלמן מספר זאת - לא לשם הסנסציה - ללא תיאורים גרפיים. הוא רק מתאר את המתרחש בין אנשים, שרובם היו בתחילת שנות ה-20 לחייהם ושרויים במצב של רעב ופחד מפני מוות מכדור גרמני, או משריפה - בטווח של שעות מהם.

אדלמן גם לא קיבל את החלטתו של אנילביץ' להתאבד עם הלוחמים בבונקר ברחוב מילה בוורשה, מה שהפך לסיפור מכונן במדינת ישראל. הוא ראה בה החלטה לא לגיטימית למפקד, אבל בעיקר החלטה נגד סולם הערכים שלו, שינחה אותו כל חייו: קודם כל החיים. אדלמן, כאמור, היה קרדיולוג.

עם זאת, לדברי ברש, אחד ממחברי הספר: "אדלמן לעולם לא דיבר בקור על איש מחבריו הלוחמים. הוא לא האמין בציונות אבל זה לא אמר דבר על יחסו לציונים באופן אישי".

עד כמה ההתנגדות שלו לציונות היתה אישית על רקע תבוסת הבונד-

"כשאתה גדל באווירה של מאבקים פוליטיים בלתי פוסקים, אין אידיאולוגיה טהורה. אבל אני לא חושב שאדלמן האשים את הציונות".

אויב וגם גיבור

הפער בין מעמדו של מארק אדלמן בישראל למעמדו בפולין, באירופה ובעולם - הוא עצום. רונן זרצקי, שצילם לפני כמה שנים סרט על אחרוני המורדים החיים, מספר כי "היום שבו תיכננו שקז'יק ואדלמן יראו לנו את בור הביוב שדרכו חולצו הלוחמים היה 1 במאי. זהו יום שבפולין איש לא יעבוד עבורך - בייחוד לא פועלי מחלקת הביוב. חששנו בכלל לדבר עם אדלמן על העניין, אז קז'יק דיבר איתו. מבטי ההערצה של הפועלים כשהשניים הגיעו אמרו הכל. אלו היו אנשים מאושרים מהזכות שנפלה בחלקם".

כשהקרין את הסרט בוורשה, מספר זרצקי, "בחורות בנות 20 שאלו לגבי האפשרות לפגוש באדלמן, ואף על פי שהיה בן יותר מ-80 באותה העת, הוא גילה בהן עניין לא קטן", הוא צוחק.

ויטולד ברש מתייחס אף הוא לאדלמן כאייקון פולני. "לאחדים באוכלוסייה הוא אויב, לרבים גיבור", מבהיר. הוא אף בוחר לתאר את הדברים מנקודת מבט אישית. "נולדתי ב-1960 בעיר קטנה במערב פולין", מספר ברש, "כילד לא היה לי מושג על קיומם של יהודים בפולין המודרנית. ידעתי הרבה על העבר, אבל חונכנו לחשוב שאושוויץ הוא מקום שבו נרצחו מיליוני פולנים. איך זה היה אפשרי? באמצעות צנזורה קומוניסטית של תוכני הלימוד.

"הפעם הראשונה שלמדתי את האמת היתה בעידן תנועת סולידריות, ב-1981-1980, בזמן לימודיי בקרקוב. פגשתי באדלמן קצת אחרי שהונהג השלטון הצבאי בפולין, בתגובה ל'סולידריות'. עבורי הוא לא היה פולני או יהודי-פולני, אלא פולני-יהודי. הוא היה גיבור של המאבק בקומוניזם. היתה לו עוצמה שנבעה מדמותו. הוא ידע לעזור לכל קורבן של עריצות - כולל מתנגדים פוליטיים מהימין הפולני, כשאלו היו קורבנות של הקומוניזם. בתקופה הזו ידעתי כבר על חלקם של הפולנים בשואה. לא אוכל לומר שהם גרמו לי לרגשות אשמה באופן אישי. המסקנה שלי היתה הזדהות עם דרכו של אדלמן להגנה על חלשים".

כאדם שהושפע מאדלמן - האם קיימת בפולין תחושה שישראל לקחה פטרונות על מרד גטו ורשה? מה אתה חש כלפי אלה שמשווים בין אשמתם של הגרמנים לזו של הפולנים-

"כפולני עם אוריינטציה פוליטית והיסטורית, אני לא מרגיש שהציונות לקחה פטרונות על המרד. עניין האשמה הוא לעיתים מכעיס - אבל אני מבין זאת.

"הייתי במינכן במפגש בנוגע לספר. מינכן היא עיר הולדת הנאציזם, ובכל זאת קם באותו אירוע יהודי מבוגר ואמר שבזמן השואה יהודים חששו מהפולנים שיסגירו אותם, לא מהגרמנים. הסכמתי איתו חלקית, אבל ציטטתי את אדלמן שאמר שלאנטישמיות אין לאומיות, וגם שאלתי - האם זה הוגן לשפוט אדם כמוני, שכתב ספר הוגן? הוא דיבר גרמנית מצוינת, אז שאלתי אותו אם הוא גם מאשים את שכניו במינכן באופן יום-יומי בשואה.

"אותו איש ניגש אלי אחר כך, והפעם דיבר פולנית מושלמת. הוא התנצל ואמר, 'תבין, הגרמנים היו האויב. הפולנים היו חברים. כשחבר פוגע זה הרבה יותר כואב. אז אני מסוגל להבין את ההקבלה בין גרמנים לפולנים בעיני ניצולי השואה. עם זאת, כשההקבלה מגיעה מאנשים צעירים או מפוליטיקאים - מדובר בטיפשות".

* * *

חלקו של אדלמן במרד בגטו הוא רק חלק מהמיתוס סביבו בפולין. הוא היה מהבולטים בחברי תנועת "סולידריות", שהביאו להפלת השלטון הקומוניסטי, ובשלב מסוים אפילו נאסר. ב-1993, מזועזע מאירועי סרייבו - שוב עיר מכותרת, מורעבת ונרצחת בלב אירופה, והפעם לעיני מצלמות טלוויזיה - הוא יצא לבוסניה עם משאיות אספקה. הוא נחסם על ידי האו"ם אבל התמיד במאמציו והגיע לבסוף לסרייבו. אדלמן אף הגן בתקיפות על כך שחיילים פולנים ייצאו להילחם בבלקן. "כפי שציפינו שחיילים ניו-זילנדים יילחמו עבור ורשה", אמר.

אבל למה נשאר בפולין? מעמד הכוכב? פטריוטיות פולנית אמיתית? "הוא היה בונדיסט", חוזר קז'יק רותם על הדברים, "זו היתה האידיאולוגיה שלו. גם כשלא נשארו כמעט יהודים בפולין, הוא לא האמין במדינת ישראל. לא מתוך טינה; הוא חשב שאנחנו מוקפים ב-50 מיליון ערבים, ומאז נוספו הרבה אחרים, ויהיה לנו קשה לשרוד". ומדוע נשאר בפולין עד מותו באוקטובר 2009? "לעולם לא תהיה לי תשובה מוחלטת", אומר רותם, "עובדה שב-1968 שלח את אשתו ובנו לצרפת".

שבח וייס מספר כי "צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, גם הם מגיבורי גטו ורשה, הם ניסו לשלד את אדלמן לעלות ארצה, אבל הוא סבר שמקומו בפולין, בה נולד. בו הוא חלם על אירופה הסוציאל-דמוקרטית ועל אוטונומיה תרבותית ליהודים".

ברש, מצידו, מוסיף: "לא הייתי אומר לרגע שאדלמן אהב את פולין. ועם זאת, לא היה לו מקום אחר בעולם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו