מלך הסביח

כשהעמק שב להיאסף אל החושך חזרתי אל העיר בגוף צורח מקור. כל היום בישלתי בוורטיגו, מתחם הריקוד שבנתיב הל"ה, שם הנוף עושה עסקים. יופי תמורת כאב. טמפרטורה בצניחה נוגסת בפנים ובחזה, וירוק מסחרר את העיניים מקצה לקצה.

ירדתי באלנבי פינת טשרניחובסקי, שם זיעת העיר מציעה חימום זול וזמין ואפי רז מכין את הסביח הכי טעים בעולם. תמיד צפוף אצלו, והוא, בפנים עדינות, גוהר מעל ערוגת הסלטים. בריכוז ובדיוק, משל זו היתה הפיתה הראשונה שהוא מכין, הוא שועה לתחנוני כיס הבצק המבקש להתמלא, נותן דעתו לכל ביס שעתיד לפגוש בו. אין פינה אחת שלא מטופלת בסביח של אפי, אף חתיכת בצק משועממת. קצת סלט ירקות, קצת מזה של העגבניות עם הפלפל החריף, נגיעה של עמבה, טחינה סמיכה ונהדרת, חצי כפית מהסחוג הירוק, עכשיו עוד חצי מזה האדום, את שניהם הוא מכין בעצמו עם כמון, "מוכרחים כמון". בצל לבן, בצל ירוק, כרוב אדום, רוטב לימון ושום, וואי וואי כמה סיפורים בתוך פיתה אחת שמחבקת את כולם, מכילה וסופגת, יודעת שגם ככה, במחיר נמוך, בעמידה, אפשר למצוא אהבת אמת.

עכשיו החצילים. פרוסות מוארכות שרק יצאו מהטיגון והן נצמדות לשיניים במתקתקות, משחקות כל כך יפה עם ביצה שהשתזפה מבישול איטי. מי שרוצה ישתה גזוז. אני קיבלתי תה עם נענע. לא ביקשתי. הוא קרא על הפנים שלי את הקור. מ-99' הוא מוכר סביח, מקשיב לרצונות של אנשים גם אם אין בהם מילים. שנים היה בפרישמן עד שמכר את העסק ב-2004, וב-2006 פתח מחדש במקום שבו מצביא ומשורר מתנשקים ותור ארוך נולד ברחוב. מעשר בבוקר ועד שמונה בערב, אז סוגרים, ואפי אף פעם לא נלחץ, לא נותן לאנשים למהר לו את התנועות. "אין מכירת סביח בלי חציל", מכריז השלט. גם חומוס אין שם. "זה לא סביח. זה רק הישראלים שדוחפים אותו לכל מקום", מתעקש אפי לנסח כללים ברורים לאוכל הרחוב הזה, שנולד משאריות החמין בסירים של העיראקים והתחיל להימכר ברחובות רמת גן בתחילת שנות ה-60. "סביח אסלי זה כמו שהבת שלך אוכלת. תאמיני לי שאת מגדלת תותחית". אלמה שלי והסביח שלו נולדו כמעט באותה השנה. היא משוגעת עליו אבל אוכלת אותו בלי טחינה ובין הביסים היא מבעירה את הפה בפרוסות פלפל ירוק בשמן. "בת 15? יש לה נשמה גזעית של עיראקית בת 65".

וכשפתחה את השקית שעליה, כמו על כל שקית שיוצאת ממנו, צייר לבבות בעט, היא ביקשה למסור שאפי מכין את הסביח הכי טעים בעולם, אבל על המחמאות הוא עוד צריך לעבוד.

בוקר ב-24 שקלים

לנועה מרגלית יש יד טובה, היא גם שרה יפה ויש לה להקה, וכשהיא הולכת זקוף ושקט נדמה שכלום לא יוציא אותה מריכוז לעולם. לפני שנתיים היא באה לשכונה שלנו, ויחד עם ארז נחום, היפה שטיגן לקים בוסי את הלב, פתחה את קפה ברנש. הרבה בתי קפה התחלפו בחלל הגדול שברחוב בוגרשוב. פתחו-סגרו-פתחו-סגרו, הגישו מלא סתם אוכל.

שני צעירים בני 28, עם הרבה אומץ ובלי גב כלכלי שהתחילו לנגן אוכל עם השפעה ברורה של הדיינרים האמריקניים. בחודשים האחרונים מגישים שם ארוחות בוקר ב-24 שקלים הכוללות שתייה קלה לבחירה. אם הולכים על משקה סחוט טרי, וכדאי, אפשר לקבל אותו בתוספת של שלושה שקלים. אם נועה לא נמצאת שם, לכו על "בוקר סוגר פינה", לחם קלוי, ביצת עין, ירקות טריים וגבינה. אבל אם היא נמצאת, ובדרך כלל היא שם, לכו על קרואסון "לה ברנש" עם פפרוני, גבינת גאודה וביצה עלומה שהחלמון שלה זולג מהביס הראשון ומחבר בין כולם, או על קרוק ברנש שמזמן פגישה על פיסגת בריוש של גבינת גאודה וביצת עין, עם סלט ירוק בצד. מה לעשות. אלה עניינים שמצריכים יד, ולנועה יש אחת שהיא טובה במיוחד.

אני אוהבת לבוא לשם בשעות הבוקר המאוחרות, להתיישב ליד הרדיו הישן ולדמיין שהמוסיקה המעולה שמנגנים שם יוצאת מהגוף שלו, שהשמיע את אנחתו האחרונה איפשהו באמצע המאה שעברה.

* * *