ביום שני, ב־22:18, נפל דבר. או יותר נכון, נפלו שחקני ההגנה של נבחרת אנגליה, בזה אחר זה, ונבחרת איסלנד כבשה שער, שבהמשך המשחק הפך לשער ניצחון. ולא סתם שער ניצחון: מדובר בניצחון שהדיח מטורניר היורו את נבחרת אנגליה, שמייצגת מעצמה של 50 מיליון אנשים שכדורגל זורם בעורקיהם, והעלה במקומה לרבע הגמר את נבחרת איסלנד - שמייצגת מדינה של 330 אלף איש, ושענף הספורט המוכר שלה עד לאותו רגע היה שעמום לרוחק.
בכך הפכה אנגליה (שוב) למאכזבת הגדולה של הטורניר, אם לא סופרים את נבחרת דאעש, שבניגוד לתחזיות, לא הופיעה בינתיים למשחקים (טפו טפו). או כמו שהיטיב לתאר חלוץ העבר האגדי של אנגליה, גארי ליניקר: ״הפסדנו למדינה שיש בה יותר הרי געש פעילים מכדורגלנים פעילים״.
ואכן, בניגוד לאנגלים העגומים (גם בלי קשר לתוצאת המשחק), האוהדים האיסלנדים ביציעים לא ידעו את נפשם מרוב אושר. הם קפצו, רקדו, ומייד טילפנו הביתה כדי לחלוק את הרגע המאושר עם החברים ובני המשפחה, שנשארו במולדת הקרה. לא שהרבה נשארו - את הנבחרת הקטנטנה ליוו לטורניר בצרפת כ־30 אלף אוהדים, כמעט עשרה אחוזים מתושבי המדינה, עד כדי כך שהכתבים מדווחים כי מי שמסתובב ברחובות איסלנד בימים אלו נתקל בלא מעט חנויות סגורות, מוסדות לימוד מושבתים ובתי עסק שעל דלתותיהם שלט: "יצאנו לחופש, נחזור כשהנבחרת תחזור".
ביום שלישי חגג העולם כולו את הסנסציה הגדולה, ובכל אתרי ועיתוני הספורט התפרסמו תמונות של שחקני הנבחרת האיסלנדית, שבאופן אישי פחות הזכירו לי כדורגלנים ויותר את כוכבי "משחקי הכס" ביום ספורט.
גם בישראל יצאו מדורי הספורט מגדרם כדי לתאר את תבוסת גוליית בפני דוד (או במקרה הזה, דוידסון, שהרי אין איסלנדי אחד ששמו לא נגמר בסיומת הזו, ממנקה הרחובותסון ועד ראש הממשלָסון). אלא שאצלנו לא הסתפקו רק בברכות, והסופרלטיבים לאיסלנד הפכו מהר מאוד לטרוניה כלפי עצמנו: למה הם כן ואנחנו לא? איך זה שמדינה שמשתווה בהיקף האוכלוסייה לראשון לציון (ועם שליש מכמות הקניונים שלה) מצליחה להגיע לרבע גמר אליפות היבשת, ואנחנו לא מצליחים אפילו לעבור את שלב המוקדמות?
כמעט כל עיתונאי הספורט חיפשו, בפעם המיליון, הסברים לכך שאומת ההייטק, המדינה שתרמה לעולם את עגבניות השרי, הדיסק און קי וה״סליחה, אני רק שאלה״, לא מצליחה כבר יותר מ־40 שנה לחבר שתי מסירות ולהגיע לאיזשהו הישג בכדורגל.
אפשר הרי לנתח את העניין הזה בלי סוף: החל מההשקעה במחלקות הילדים והנוער (שאצלנו בדרך כלל מנוהלות על ידי אנשים שהרקורד המקצועי שלהם מתמצה בכישלון במחלקת הבוגרים), דרך היעדר החינוך לספורט (שבא לידי ביטוי בשיעורי ההתעמלות השבועיים בתיכון, בשיטת ״קחו כדור ותחזרו לבגרות ביולי״) וכלה בהבדל הפיזיולוגי בין הספורטאי הישראלי הצנום לעמיתו האירופי (שנראה כמו גוש יורו בפני עצמו).
אבל, כאמור, את כל ההסברים המקצועיים האלו כבר עשו פרשני הספורט, שלא השאירו בימים האחרונים אפילו ראש אחד לא אכול ברחבי ישראל. אני, לעומת זאת, רוצה להציע הסבר אחר, קצת פחות מדעי, אבל הרבה יותר מדויק: לדעתי, הסיבה העיקרית שבגינה אנחנו נכשלים במקום שבו האיסלנדים מצליחים (וגם הקרואטים, ההונגרים, ומי לא) היא שאנחנו פשוט מרוכזים מדי בעצמנו.
כן, הראש היהודי שהמציא לנו פטנטים קצת מתקשה להמציא אותם כשהוא תחוב בתוך הישבן של עצמו. הרי בכל פעם שקורה משהו בספורט העולמי - מניצחון של איסלנד בכדורגל ועד לזכייה של קליבלנד באליפות ה־NBA, אנחנו מייד מחפשים את "הקשר הישראלי" - איך זה קשור אלינו, מה זה אומר עלינו, והכי חשוב - האם יש איזשהו ישראלי שתרם להישג, אפילו אם מדובר בבעל חנות אופניים, שמכר פעם ונטיל לרוכב שזכה בטור דה פראנס.
• •
כמו שאמר פעם טל ברודי, ספורטאי ישראלי שדווקא הגיע להישג או שניים בקריירה, הסיפור הזה חוזר על עצמו "לא רק בספורט - בהכל": בכל מאורע שקורה בעולם, אנחנו מייד מחפשים את החיבור הכחול־לבן. נראה ששום דבר ביקום לא מעניין אותנו אם הוא לא קשור כך או אחרת לארץ הקודש, ארץ זבת חלב ונרקיסיזם.
במילים אחרות - אם עץ נופל ביער ואף ישראלי לא עבר מתחתיו, האם הוא השמיע רעש? ואם כן - למי אכפת?
אני חושש שכל עוד נמשיך לחיות לפי התפיסה הזו, יהיה קצת קשה להצליח. כשאתה משוכנע שאתה מרכז העולם, שכל משק כנפיים של פרפר בהונולולו התחיל במאוורר שמישהו הדליק בחדרה, אתה הופך ליהיר. וכשאתה יהיר - קשה מאוד לקבל החלטות נכונות ולהשתפר. תשאלו את האנגלים.
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו