לא נעים להיות לקוח שבוי

בהתחלה הכל נראה שלו ורגוע. נוסעים עם הילדים לספארי, ללונה פארק או סתם לקולנוע, בילוי משפחתי נעים בשבת או בחופשה. ואז זה מגיע. לפעמים אחרי חמש דקות, לפעמים אחרי חצי שעה או שעה - אבל זה תמיד שם: "אמא, אני רעבה"; "אבא, אני צמא". לא תקנו לילדים אוכל-

על זה בדיוק בונים כל המזנונים והדוכנים לממכר מזון שממוקמים במקומות ציבוריים גדולים: כשללקוח אין ברירה, אפשר לגבות ממנו (כמעט) כמה שמתחשק. זה קורה בכל מקום - בפארקים, בתיאטראות, בבתי קולנוע, באיצטדיונים, באתרי בילוי וכמובן, בנתב"ג. אפילו במזנונים בבתי חולים. "הלקוחות השבויים" הם לא תמיד הילדים; מי מאוהדי הכדורגל או חובבי הסרטים לא התרגל כבר להיפרד מ-10 שקלים לפחית קולה, מ-20 שקלים לכוס פופקורן ומ-50 שקלים לארוחה של שניצל-צ'יפס-שתייה. זה כל כך נפוץ ומקובל, שאפילו לא נעים לעשות מזה עניין.

למה, בעצם? למה בקבוק מים קטן, שעלותו בסופר 3 שקלים (בקניית שישייה) - נמכר בחוף הים ב-15 שקלים? למה כוס גדולה של קולה, שמתומחרת ב-3-2 שקלים, נמכרת בהיכל הספורט ב-12 שקלים? איך מאמיר מחירה של כוס קפה ל-17 שקלים שלמים במתחם הנוסעים היוצאים בנתב"ג? וכיצד ייתכן שגם המכונות האוטומטיות - שבהן לא קיים אלמנט "המתווך האנושי" - מפקיעות מחירים? הרי לא מדובר במזון גורמה אלא במוצרים פשוטים ואלמנטריים.

אחת הסיבות נעוצה בשיטה. הזיכיונות להקמת מזנונים במקומות מבוקשים מתקבלים לרוב במכרזים, בשיטת "כל הנותן יותר, זוכה". הזוכים נכנסים לעלויות גבוהות של הקמה, כוח אדם ותפעול, והעלויות, כרגיל, מתגלגלות אל הצרכן. אבל גם כשמביאים בחשבון שהמוכרים צריכים תמיד להרוויח, השאלה היא כמה להרוויח: יש זכיינים שמוכרים את המים ב-15 שקלים, ויש שמוכרים אותם ב-10 שקלים - אלה גם אלה, מן הסתם, לא מוכרים בהפסד.

אז אולי האשמה היא דווקא בנו, הצרכנים, שיוצרים את הביקוש ומוכנים לשלם כל מחיר? אולי גם אנחנו יכולים להיות פחות מפונקים, להכין אוכל מראש ולהגיע למקומות הבילוי מצוידים כהלכה-

"עלויות של מכלול שירותים"

לבתי העסק נימוקים ותירוצים רבים לשאלה מדוע הקפה, הקולה או השלגונים עולים לנו ביוקר. חלקם טוענים כי המחירים הגבוהים נובעים מהעלויות התפעוליות, בעיקר לאור "דמי ההרשאה" הגבוהים. גורם בתחום בתי הקולנוע אומר: "מחיר הפופקורן בקולנוע אינו משקף את עלויות הפופקורן אלא עלויות של מכלול שירותים. כמות הבאים לקולנוע בארץ היא מחצית מאשר בעולם, אבל מחירי הכרטיסים עדיין זולים מאוד כמו במדינות אחרות - כ-40 שקלים. הצגה, לעומת זאת, עולה בסביבות 100-80 שקלים, וזה בזמן שהתיאטראות מסובסדים על ידי המדינה. החניה בתיאטרון עולה לא מעט, בזמן שבקולנוע היא לרוב חינם, ואנחנו, בתי הקולנוע, משלמים על זה. אוהבים להתנפל על המחירים בבתי הקולנוע, אבל בבית קפה כולם אוכלים עוגה במחיר גבוה ולא מקטרים. העובדים שלנו לא מקבלים טיפים, אנחנו משלמים להם את המשכורת. לנו יש עלויות רבות שבהן אבטחה, מיזוג, חניה, עובדים שמקבלים תוספות בשעות הלילה ובסופי שבוע ועוד".

בסינמה סיטי, שם תשלמו על כוס קולה גדולה 24 שקלים, אומרים כי "הקנייה במזנון הקולנוע היא חלק בלתי נפרד מחוויית הקולנוע, ולא ניתן להפריד בין השתיים. אם עושים השוואה של זמן מול כסף בבילויים שונים - למשל יציאה לבר או למועדון, לבית קפה או לתיאטרון - הבילוי בקולנוע הוא הזול ביותר, והתמורה מירבית ומצדיקה את עצמה. תמורת 55 שקלים בממוצע לאדם, נהנים מבילוי של שלוש שעות שכולל כרטיס קולנוע במתחם בילוי מזמין ומפנק ברמה בינלאומית, פופקורן ושתייה, חניה חינם, מיזוג וכו'. אף אחת מצורות הבילוי האחרות לא נותנת חוויה כזאת, במחיר כזה. במקום למחות נגד תעשייה המפרנסת אלפי עובדים ונאבקת על קיומה מול תופעת ההורדות הפיראטיות, היינו ממליצים להכריז על מחאה נגד מורידי הסרטים באופן לא חוקי, פעולה שפוגעת אנושות בתעשיית הקולנוע בישראל".

גם לתיאטראות, איך לא, הסבר משלהם למחירים הגבוהים, הגיוני לא פחות. "בניגוד לכל מקום בילוי אחר, דוגמת מוזיאונים ובתי קולנוע, כל המערכת בתיאטראות עובדת בשביל רבע השעה שלפני ההצגה", אומר גורם בכיר בתחום התיאטרון. "ההצגות היום הן קצרות יותר ונמשכות בדרך כלל כשעה וחצי, בלי הפסקה. אנשים מגיעים לתיאטרון בסביבות 20:15, ההצגה מתחילה ב-20:30, ובחלון הזמן הזה צריך למכור. מה שלא נמכר נזרק, היות שרוב מוצרי המזון הוכנו רק בשביל ההצגה. בתיאטרון אפשר להכניס אוכל בתיק, ומעבר לזה, ללקוחות יש אפשרות לאכול בחוץ לפני ההצגה או אחריה. בתי הקולנוע עובדים בכל שעות היום, וגם המוזיאונים".

במגרשי הכדורגל והכדורסל המצב בעייתי לא פחות. כוס משקה באיצטדיון בלומפילד עולה 10 שקלים. המשקה נמזג מבקבוק של ליטר וחצי, שכידוע, מספיק לחמש או שש כוסות. נקניקייה גדולה בלחמנייה בהיכל נוקיה בתל אביב בזמן משחקי מכבי עולה 25 שקלים, ועל הקטנה תשלמו "רק" 20. חישבו כמה זה היה עולה לכם בבית.

במגרשים תולים חלק מהאשמה באיסור המשטרתי על הכנסת בקבוקים, מטעמי בטיחות. על פי חברת היכלי הספורט (איצטדיון בלומפילד והיכל נוקיה), אצלם תשלמו 12 שקלים תמורת טילון קטן, "בהתאם להנחיות המשטרה והוראות הבטיחות, אסורה הכנסת בקבוקי שתייה מכל סוג שהוא, ועל כן נמכרת השתייה בכוסות פלסטיק בלבד. את דוכני המזון והשתייה מפעילים זכיינים, שזכו במכרז ההפעלה כפי שהתקיים מול חברת היכלי הספורט. החברה אינה אחראית למחירים אולם מפקחת עליהם ומוודאת כי הם נקבעים בהתאם לנהוג במתקני ספורט אחרים. חברת היכלי הספורט עושה ותמשיך לעשות כל שביכולתה על מנת לאפשר למאות אלפי הצופים ליהנות מחוויית ספורט מצוינת וליהנות מהמתקנים שהיא מעמידה לרשות הקבוצות והספורט בישראל".

בניגוד למגרשי הספורט, בגן החיות לפחות אפשר להביא אוכל מהבית. שי דורון, מנכ"ל גן החיות התנ"כי בירושלים, מציין ש"גן החיות מעודד אנשים להביא מזון ומשקאות כדי שלא יהיה 'קהל שבוי'. במתחם הגן שולחנות פיקניק רבים, מדשאות רחבות ידיים ואזורי הצללה. עלויות ההפעלה של המזנונים בגן גבוהות יותר מאשר במזנונים אחרים, ואי אפשר להשוותן למכולת. המזנונים מופעלים באמצעות זכיינים, הרשאים לקבוע את המחירים של רוב המוצרים למעט מוצרי יסוד - רשימה מצומצמת המפוקחת על ידי הנהלת גן החיות. מחיר קרטיב בגן לא יעלה על 4.50 שקלים, מחיר חטיף במבה קטן יהיה 4 שקלים, מחיר פחית קולה 7.50 שקלים, מחיר בקבוק מים מינרליים - 7 שקלים, מחיר כוס קפה או תה - 8 שקלים. המחירים במזנון סבירים בהתחשב בעובדה שמדובר באתר כמו גן חיות ובהשוואה לאתרים אחרים בארץ".

משה סלומון, הבעלים של המזנון בספארי, אומר כי "מעולם לא התייחסנו לקהל הלקוחות שלנו כקהל שבוי. אנחנו נמצאים באתר בילוי, והמחירים אצלנו הם ממוצעים ביחס לאתרי בילוי. מגוון המוצרים במזנון רחב מאוד וכולל 100 פריטים, והמחירים הם לטובת הצרכן. העלויות אצלנו שונות מאוד מאלו של סופר או מכולת. אם המחירים יהיו דומים להם, אנחנו נפשוט רגל. למרות זאת, ברוח התקופה, אנחנו בודקים אפשרות להוריד את מחיריהם של מוצרי בסיס דוגמת מים מינרליים, ארוחה בפיתה, קרחון וחטיף".

לפי גורמים בתחום, מחיר המחירון של ארגז פחיות קוקה קולה עומד על 81.80 שקלים ל-24 פחיות (כולל מע"מ ופיקדון), מה שאומר שמחיר פחית הוא 3.40 שקלים. מחירם של 24 בקבוקי פלסטיק חצי ליטר עומד על 103.40 שקלים (כולל מע"מ ופיקדון) - או 4.30 שקלים לבקבוק. זה, כאמור, המחירון; רוב בתי העסק, קרי בתי קפה, מסעדות ומזנונים, מקבלים עליו הנחות של 12-10 אחוזים בממוצע, בהתאם לכוח הקנייה. במכונות האוטומטיות של משקר ההנחה גדולה עוד יותר, היות שמדובר בחברה בת של קוקה קולה. במגרשי הספורט נמכרת הקולה בכוסות מבקבוקי ליטר וחצי, כך שהעלות למוכרים נמוכה עוד יותר.

עו"ד תמר פינקוס, הממונה על הרשות להגנת הצרכן והסחר במשרד התמ"ת, סבורה כי "אין ספק שצריך להוריד את מחירי המזון, בעיקר כשמדובר במוצרים בסיסיים, ולבדוק ממה נובע יוקר המוצרים. אני לא בטוחה שפיקוח על מחירים הוא הדרך, אבל צריך לבחון איפה נוצר הכשל. שר התיירות מינה לאחרונה ועדה שאני חברה בה, שמטרתה להוזיל את מחירי הנופש, וזה כולל גם מקומות בילוי. הוועדה תבדוק גם את מחירי המזון והמשקאות במסעדות ובפאבים. יכול להיות שיוקר המוצרים אינו נעוץ רק בזכיין אלא גם בסיבות שהיו קיימות עוד לפני כן. אנחנו נבחן את כל השרשרת ונראה כיצד מתחלקים הרווחים".

עו"ד אהוד פלג, מנכ"ל המועצה לצרכנות, סבור כי "גם בחיי הסחר בישראל יש לזכור את ערך ההגינות. זה אומר שאם במקום מסוים אין היצע שיוצר תחרות על השירות ועל המחיר, ומצד שני יש הגבלה על הכנסת מזון ושתייה מבחוץ, אין מקום להפריז במחירים. יש מקום להתערבות של המדינה בפיקוח על המחירים, משום שהופכים את הצרכנים לשבויים ומנצלים את המצוקה שלהם. בנוסף, קיים 'חוק בניינים ציבוריים' שמתעלמים ממנו. על פי החוק, קיימת חובה להגיש מים צוננים (מי שתייה ללא תשלום) בכל מקום שבו מוגש אוכל. חוק זה חל על כל בניין ציבורי, בין שאלה מסעדות, בתי קולנוע, תיאטראות, מגרשי ספורט ובתי מלון. ברגע שמישהו מחזיק מקום שבו מוגש אוכל הוא מנהל בניין ציבורי, והוא חייב לאפשר הגשת מים צוננים ללא תשלום".

גלית אבישי, מנכ"לית ארגון "אמון הציבור", מצטרפת. "אם גוף מגביל כניסה של שתייה או מזון לשעריו, הוא צריך להתאים את המחירון שלו למחירים הנהוגים בחוץ. אותו גוף שהצרכן הוא בבחינת לקוח שבוי אצלו לא יכול להחזיק את החבל בשני הקצוות. זכותו של עסק לא להכניס מוצר מזון מלכלך שלא נמכר אצלו ויכול לגרום נזק לרכוש, למשל פיתה עם פלאפל וטחינה. אבל לא סביר לאסור הכנסה של פופקורן או שתייה. צריך להגן על הורים שנאלצים לשלם בבית הקולנוע כל כך הרבה כסף, ויחסית קל להגן עליהם. לגבי בתי החולים, הלקוחות שם לא שבויים רק במוצרי המזון אלא גם בחניונים, שם משלמים עשרות שקלים ליום. בשתי הסיטואציות האלו צריך שיהיה איום בחקיקה כדי לגרום להם להשתנות, כי אנחנו לא רואים אותם עושים זאת באופן וולונטרי".

"הכל עניין של חינוך"

"הורים יכולים להגיד לילד שהם יקנו לו קרטיב לאחר המופע במקום אחר, ולא במזנון של האולם", אומרת עו"ד פינקוס. "לא חייבים לשלם הון עתק בשביל לספק את הילדים באופן מיידי. אפשר גם אחרת, הכל עניין של חינוך. זה החרם הכי טוב. ואז, אם מישהו ירצה למכור במחיר מופקע, הוא יצטרך למכור בתנאים של הצרכנים, ולא להפך".

איציק אלרוב, ממובילי המאבק הצרכני ומי שהוביל את מרד הקוטג', דווקא סבור שאפשר לשנות את המצב. "בקיץ האחרון הציבור הישראלי הוכיח שהוא מוכן להילחם ולעמוד על שלו. כולנו מבינים שדחיית סיפוקים היא מעשה נכון וכלי חינוכי יקר ערך. אנחנו מצהירים לעצמנו ולאחרים: לא מוכנים עוד לשלם מחירי עושק. ברגע שנדע לעמוד על שלנו ולא נתפתה לשלם כל מחיר, נראה ירידה במחירים. נקודה".

יש רשויות שהבינו שאין לסמוך על רצונם הטוב של הזכיינים. החל בעונת הרחצה הקרובה יוכנס לחוזי השכירות בחופי תל אביב סעיף הכולל פיקוח על מחירי המוצרים במזנונים בחופים. בית עסק שיגבה יותר מהמחיר המקסימלי ייקנס ב-10,000 שקלים. חברת אתרים שבבעלות משרד התיירות ועיריית תל אביב, האחראית ל-13 מתוך 15 החופים, תפקח על המחירים. על פי החוזים, המחיר המירבי של בקבוק מים מינרליים יהיה 8 שקלים, של פיתה עם סלטים 12 שקלים, ושל קרטיב קרח - 5 שקלים. בכניסה לכל חוף וליד כל מזנון יוצב שלט עם הסבר על המחירים המקסימליים.

איתמר שמעוני, מנכ"ל חברת אתרים, אומר כי לפני שש שנים עמדו מחירי השכירות הממוצעים של מזנונים בחופים על 400 אלף עד חצי מיליון שקלים בשנה עם חוזה לעשר שנים. "בשלוש השנים האחרונות שידרגנו את כל חופי תל אביב, העלינו את רמת התשתיות, ובמכרז האחרון השכירות הגיעה ל-2 מיליון שקלים בממוצע למזנון, ואף ל-2.5 מיליון שקלים כשמדובר בחוף כמו פרישמן. אם זכיין משלם סכום כזה, סביר להניח שמחירי מוצרי היסוד בים יהיו על גבו של הציבור. זה טיבו של מכרז: מי שזוכה בו משלם את המחיר הגבוה ביותר. זה חוזה עם מחירי יסוד, אבל יש בו גם יתרונות: מספר המבקרים בחופים עומד על 20-15 אלף לחוף בכל שבת, וזאת הכנסה יפה. השינוי הזה הוכיח את עצמו, ואף אחד לא התרעם על כך שהעלינו את מחירי הזיכיון".

הנתונים מספרים את הסיפור: בעבר שילמו בחופים 15 שקלים על בקבוק מים, אבל רק 1,000 אנשים היו קונים. עכשיו, עם מחירים נמוכים יותר, המכירות אמורות לטפס. שמעוני מדגיש שסקרים של העירייה גילו שמזנון יקר גורם למשפחות לא להגיע לאותו החוף. "זה לא הקנס שמאיים על בעלי המזנונים, אלא ההבנה שבשורת הרווח הם יוצאים מרוויחים, ואין להם סיבה לסטות. השלב הבא שלנו, בעקבות ההצלחה בחופים, הוא להמשיך למקומות כמו בתי קולנוע, מוזיאונים ונמל תל אביב. גם שם נכתיב מחירים מקסימליים על כרטיסים, וגם על פופקורן ומים מינרליים".

יאיר כץ, מנכ"ל רשת עלית קופי מקבוצת שטראוס, אומר כי "עמדות הקפה של הרשת מספקות שירות, נוחות ומגוון מוצרים טריים ואיכותיים בכל 80 הנקודות ברחבי הארץ, וגם במיקומים עם קהל גדול הפוגש אותנו 'על הדרך'. למרות שקיימים הפרשים בגובה השכירות, למיטב ידיעתנו, אין פערי מחיר משמעותיים בין המיקומים, והפרשי המחיר הקיימים נובעים משכר הדירה הגבוה במיוחד במקומות מסוימים, למשל רכבת צפון. למרות זאת חשוב להדגיש כי מחירי המוצרים שלנו נמוכים מהמחירים בבתי הקפה האחרים. בנוסף, הרשת מעניקה הטבות והנחות, כך שצרכן קבוע המגיע לעמדות שלנו או מבקר בבתי חולים לאורך זמן נהנה ממחירים משתלמים, לדוגמה קפה ומאפה במחיר 15.30 שקלים, בעוד עובד סגל מקבל זאת במחיר טוב יותר".

מרשות שדות התעופה, שם נמכרים מוצרי המזון במחירים הגבוהים ביותר - כגון הפוך גדול ב-19 שקלים - נמסר בתגובה: "רשות שדות התעופה העשירה בשנתיים האחרונות את מגוון נקודות ההסעדה ובתי הקפה בטרמינל 3 כדי לתת מענה לכלל ציבור הנוסעים ובמחיר אטרקטיבי. בנתב"ג היצע הסעדה רחב של מסעדות ודלפקי מזון, המציעים מגוון רחב של מאכלים ומשקאות. המחירים נקבעים על ידי הזכיינים, ולרוב מדובר ברשתות שמחיריהן דומים לאלה שבשאר האזורים בארץ - ובהן פיצה האט, קוסקה, שיפודי התקווה, סי קפה, ארקפה ועוד, ואלו לאו דווקא מסעדות יוקרה. בנוסף, פזורות ברחבי הטרמינל מכונות אוטומטיות, שבהן ניתן לרכוש מזון במחירים אטרקטיביים במיוחד".

hiliy@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו