הלו קיטי

בפסטיבל הסרטים של קאן, כמו בחדר המיטות, לגודל יש משקל רב. מספיק להסתכל על הפמליות המקיפות את כוכבי הקולנוע הגדולים בעולם על מנת להבין שככל שיש יותר אנשים סביבך, יש יותר אפסים בצ'ק שהאולפנים מגישים לך בסוף תקופת הצילומים. בהתאמה, ככל שאתה יותר גדול, אתה פחות תקשורתי, יותר בלתי נסבל, בעל חזות מיוסרת ומסתפק בתשובות לקוניות בעלות מינימום הברות לעיתונאים. בתוך ים הפוזה האינסופי של פסטיבל קאן היה נעים להתקל בסלמה הייק, הפנלופה קרוז הראשונה של הוליווד, שהגיחה לריביירה עם מינימום של גינונים ושומרי ראש והרבה כנות והומור כדי לקדם את הסרט "החתול של שרק" (ראו ביקורת במדור הקולנוע), סוג של ספין-אוף לסידרת סרטי שרק הבלתי מסתיימת.

הייק (45), ילידת מקסיקו, החלה את דרכה בארה"ב באמצע שנות ה-90 כהבטחה גדולה, והפכה כעבור פחות מעשור להיות צל חיוור של חברתה הטובה, פנלופה קרוז הספרדייה. היא נולדה במפרץ מקסיקו לאם זמרת אופרה מקסיקנית ולאב ממוצא לבנוני. ב-1989, כשהיתה בת 23, החלה לשחק בטלנובלה "טרזה" והפכה שחקנית נערצת בכל רחבי מקסיקו. "הפריצה שלי היתה מטאורית", סיפרה בראיונות, "הטלנובלות הן חלק מאוד משמעותי מהתרבות שלנו, אנשים צופים בזה בצורה אדוקה, וזו ממש אובססיה לאומית כשהצופים לא מפרידים בין הדמות שעל המסך לשחקן".

לצערם של הצופים, אחרי פחות משנה, ובשיא הצלחתה, ארזה הייק שתי מזוודות ועזבה את מקסיקו לארה"ב. כשהגיעה לארה"ב התקבלה לאחד מבתי הספר הנחשבים למשחק בניהולה של סטלה אדלר. את הפריצה הגדולה שלה עשתה ב-1995 כאשר לוהקה לתפקיד הנשי הראשי בסרטו של הבמאי רוברט רודריגז, "דספרדו", לצידו של אנטוניו בנדרס, הפרטנר הנוכחי שלה. באותה שנה גם שיתפה פעולה עם קוונטין טרנטינו בסרט "ארבעה חדרים".

ב-1999 שיחקה בסרטו המוערך של קווין סמית' "דו-גמה", אך לשיא הצלחתה הגיעה כשגילמה את הציירת המקסיקנית פרידה קאלו בסרט "פרידה", מ-2002. אז לא רק שגברה על ג'ניפר לופז ומדונה שהתחרו על התפקיד, אלא גם היתה מועמדת לפרס לשחקנית הטובה ביותר ולפרס גלובוס הזהב. אחר כך הגיעו כמה סרטים נוספים, אך לאט לאט היא מצאה את עצמה ממחזרת דמויות נשיות לטיניות ונדחקת לשולי התעשייה, לתפקידים בסרטי הרפתקאות ודרמות זניחים.

השחקנית, שידעה עליות ומורדות בקריירה הארוכה שלה, שבה כ-40 סרטים, חלקם סרטי איכות וחלקם שוגרו ישירות למדפי הדי.וי.די, התייצבה בקאן כמי שבאה לעשות חיים. היא פצחה בריקודי טנגו סוערים במסיבת הפקת הסרט, לגופה שמלת עור צמודה בצבע בורדו שהציגה גזרה מרשימה יחסית לגילה, מעוטרת בצעיף פרחים עצום ממדים שהדגיש את הדרמטיות הלטינית, ואפילו התייצבה לראיון כשהיא כולה התלהבות והתרגשות.

חתולה בנעלי בית

"אני כל כך שמחה להיות בפסטיבל הסרטים של קאן. כבר כשנחתתי פה ושמעתי את ה'בונז'ור' הראשון התמלאתי באושר", פתחה הייק בנאום נרגש ברגע שהתיישבה על הכורסה הצרה שחיכתה לה, "יש פה באוויר המון אנרגיה של עשייה קולנועית וזה מעורר המון השראה וחשק ליצור ולעשות עוד ועוד סרטים. אני אסירת תודה על הגיחה לפה אחרי שבשנים האחרונות אני בעצמי מביימת ומפיקה. הזדמן לי במהלך השבוע האחרון לפגוש כל כך הרבה אנשים מעניינים ולנהל שיחות על קולנוע ויותר מכל משמח אותי לראות שהמוחות הקריאטיביים של עולם הקולנוע לא מפסיקים לנוח לרגע".

ובכל זאת, את משתתפת בעוד סרט תלת-מימד מסידרת שרק הבלתי נגמרת, קשה לומר שזאת דוגמה ליצירתיות ההוליוודית.

"אני לא קושרת את זה ליובש אמנותי, אלא לדרישת הקהל. אי אפשר להתווכח עם ההצלחה העולמית של סידרת סרטי שרק. אני מניחה שהאולפנים יודעים מה הם עושים, וזה לא מדויק לומר שזה עוד סרט בסידרה, משום ששרק עצמו בכלל לא מופיע בסרט. הסרט מתמקד בחתול של שרק, שמדבב אנטוניו בנדרס, ובסיפור חייו. נהניתי מאוד לעבוד בסרט הזה. זאת גם היתה חוויה מרעננת לדבב. זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה וזאת היתה חוויה הזויה ביותר".

למה-

"כי מצד אחד אפשר להגיע בנעלי בית לאולפן, כי אף אחד לא באמת מתעניין איך את נראית, ומצד שני זה עדיין דורש מבחינה משחקית להיות מאוד מדויקים, אם לא יותר מתמיד. אין כאן הבעות פנים או ג'סטות שיכולות להסביר את המשפטים שלך לצופים כמו בסרט רגיל. חייבים להיות מאוד מדויקים מבחינת הכוונה והרגש כדי שהטקסט יעבור בצורה טובה לקהל. אני גם מתרגשת מהרעיון שהבת שלי בת ה-4 תוכל ליהנות מהתוצאה הסופית. לא כל סרט שעשיתי עד היום הוא משהו שהיא יכולה להיחשף אליו בגילה הצעיר".

יהיה נכון לומר שקצת נעלמת בשנים האחרונות-

"לא נעלמתי, אלא הסתובבתי במקומות נוספים בעולם הקולנוע. מאז ומתמיד אני עובדת, אבל בחרתי לעבוד על פרויקטים פחות גדולים ובעיקר פחות לחוצים. החלטתי לקחת צעד אחד אחורה כדי להקים משפחה, מכיוון שלא רציתי להיות כמו חלק מהשחקניות שנשאבות לתוך חיים של נדודים ומעבר מסט לסט ופתאום באמצע החיים נזכרות ש'רגע, עוד לא הקמתי משפחה'. היום אני בוחרת פרויקטים שעשויים להיות אהובים על הבת שלי וזאת אחת הסיבות לכך שהחלטתי לדבב את קיטי, החתולה שלוחמת בחתול במגפיים ומתאהבת בו".

היא די סקסית. יצא לכם סוג של קט-וומן.

"נו, בוודאי. איירו אותה בהשראתי", היא צוחקת, "האמת היא שזה היה מדהים לגלות שבזמן שמקליטים קולות לסרט מצויר מקורי הסרט עצמו עדיין לא מוכן. כשהגעתי לאולפן גיליתי שאין סצנות וגם אין תסריט. פשוט נתנו לי לאלתר ותוך כדי תנועה כתבו תסריט ואיירו את הסרט. זה היה תהליך די ארוך, אבל כן, בסופו של דבר יצאה תוצאה די סקסית".

אפרופו סקסיות, לא פעם הוכתרת בכל מיני מגזינים עולמיים כאחת השחקניות הסקסיות בהוליווד. זה טייטל מחייב-

"זו בסך הכל כותרת בעיתון".

אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוליווד סוגדת לנעורים וליופי. איך את מתמודדת עם הגיל-

"בשיא הטבעיות. אני מודעת לעובדה שאני כבר לא צעירה ומקבלת באהבה את הגיל ואת מה שהוא מביא איתו. בוא נגיד שלראות אותי בבית, בטרנינג ומשקפי ראייה, קוראת ממרחק קרוב תסריטים, זה הדבר הכי רחוק מהמילה סקסיות. הוליווד זאת תעשיית אשליות ואם יודעים לקחת את הדברים בפרופורציות אפשר ממש ליהנות מהעשייה".

זאת הסיבה לכך שעברת לבימוי ולהפקה של לא מעט פרויקטים, ובהם הסידרה "בטי המכוערת", שזכתה להצלחה ברחבי העולם-

"זה קרה מתוך מודעות וקבלה של המציאות. בהוליווד אם את אישה, ועוד לטינית, בסופו של יום התפקידים שלך מוגבלים ולכן אני נהנית לעשות עוד דברים שקשורים לעשייה הקולנועית. החלטתי לפני כמה שנים שאני לא מתכוונת להיות מהשחקניות המתבגרות שמתמרמרות על כך שהן נדחקו הצידה מהמסך. אני נהנית לצלם סרטים חדשים, אבל אני נהנית לא פחות להיות מאחורי הקלעים. התובנה הזאת היא אולי הברכה הכי גדולה שקיבלתי בשנים האחרונות. יצא לי לדבר על זה לאחרונה עם אנטוניו וגם הוא מרגיש את זה. אנחנו מבינים שיש עוד עולם שלם חוץ מעוד סרט אמריקני ועובדה שהוא לאחרונה חזר לספרד לעבוד עם אלמודובר על הסרט 'העור בו אני חי'".

עד היום עשית שישה סרטים עם אנטוניו בנדרס, איך זה היה לשוב ולעבוד יחד אחרי שנים רבות של הפוגה-

"צילמנו יחד שישה סרטים-! אתה רציני? לא היה לי מושג. אתה יודע מה, אני מוכנה לעשות עוד שישה סרטים איתו. הוא פשוט פרטנר נהדר. מלא בחוש הומור, מפרגן ומכיל. יש ביני לבין אנטוניו חיבור רגשי מאוד גדול. שנינו הגענו להוליווד פחות או יותר באותו פרק זמן ועשינו לא מעט סרטים יחד. הוא חבר קרוב שלי וראיתי אותו צומח מול עיניי.

"כשאמרו לי שאני הולכת לעבוד עם אנטוניו נורא שמחתי, אבל בסופו של דבר לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת במהלך העבודה. כל אחד מאיתנו הקליט באולפנים אחרים ובזמנים שונים. אף על פי שלא הקלטנו יחד אני ממש הרגשתי אותו במהלך ההקלטות וכאילו הגבתי אליו. אני מרגישה עם אנטוניו חיבור מאוד גדול. אני לעולם לא אשכח לו את קבלת הפנים שעשה לי כשהגעתי להוליווד. נפגשנו בסרט 'דספרדו', הוא היה כבר דבר גדול ואני הייתי למעשה כלום. הוא היה כל כך נדיב אלי, חם ואוהב. הוא התייחס אלי כאילו הייתי שחקנית גדולה ומפורסמת".

אגב, את טיפוס של חתולים-

"אני לא רוצה לפגוע באוכלוסיית החתולים, אבל למען האמת אני יותר טיפוס של כלבים. הם יותר צפויים. בכלל יש לי טראומה מחתולים ובעיקר מעכברים. כשהייתי ילדה קטנה במקסיקו, אבא שלי היה נוהג לקחת אותי ואת אחי, סמי, לקולנוע לראות סרטים. מכיוון שגדלנו באזור די עני בית הקולנוע שלנו היה עלוב. אני זוכרת עד היום איך הייתי יושבת בקולנוע ומתחת לרגליים שלי רצו העכברים וכמה שניות אחר כך רצו אחריהם החתולים. אני זוכרת עד היום את מגע הזנב של החתולים על הרגליים שלי תוך כדי הצפייה בסרט. זאת היתה חוויית הקולנוע שלי. אולי בגלל זה היום אני לא כזה טיפוס של חתולים אלא של כלבים".

yuvalab@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו