שוב בתמונה

"למעלה מ-40 שנה שאני במקצוע הזה... אנשים רואים אותי, אני חושבת שלא באמת יודעים מי אני", נימקה ירדנה ארזי את הסכמתה לפרוס את סיפורה האישי בסרט חושפני. הנימוק ההגיוני מתיישב טוב עם התדמית שארזי בנתה לעצמה במשך שנים. זמרת שהיא סוס עבודה, אשת משפחה למופת, אישה סופר-מטופחת - כל אלו באו לידי ביטוי גם בסרט, שלא חשף מילימטר מיותר אחד. אישה המקפידה על פרטיותה כארזי לא נפלה במלכודת הדבש המסחרית. היא סיפקה את הסחורה, ועוד איך - טלנובלה משפחתית פלוס חרדות במה פלוס רומנים גדולים, פלוס תסביך יופי אחד. חשבון בבקשה - תוך שהיא עושה מעשה אנטי-סלבריטאי בעליל: מציבה גבולות.

ספק אם עכשיו אתם יודעים מיהי ארזי, אבל הבעיה אינה טמונה בכם. הכוכבת עצמה הודתה במהלך הסרט שגם לה אין מושג. "...בפגישות הראשונות אמרו לי 'תהיי את'. מה זה 'תהיי את'-, פתאום אמרתי 'מי אני'-". גיבורה הנמצאת במקום רגשי מתעתע היא חומר גלם נהדר לסרט שסופו גילוי עצמי. במקרה של ארזי, שורת סמי-חשיפות ארוכה לא הביאה לבשורה משמעותית בסיום. להקת הנח"ל, שוקולד מנטה מסטיק, חצי אח, חצי אחות, ו...? סצנת הפתיחה של הסרט מצאה את ארזי רגע לפני הופעה, בחדר האיפור. גם לאחר כמעט שעה ארזי נותרה מכוסה בשכבות של מייק אפ. באמצע היא גירדה שיכבה אחת, לכל היותר. אפשר לראות בחשיפה מדודה כזו הצלחה, אפשר לטעון שמדובר בפספוס.

בניגוד לכוכבי השעה, ארזי לא התמסרה בקלות. המצלמה אמנם ליוותה אותה במסע הנוסטלגי לאורך תחנות חייה ובמפגשים עם דמויות משמעותיות בביוגרפיה שלה, אך ארזי שיחקה את המשחק היטב. היא סימנה "וי" בכל הקטגוריות המתבקשות - בית הילדות, אולפן, אולם החזרות של הנח"ל, קבר ההורים - תוך שהיא משאירה לעצמה מקום אינטימי משלה. משהו בסיסי השתבש בתרבות הישראלית, הכופה על אמניה להתערטל כדי לזכות בהכרה. ארזי הבינה את הכללים החדשים, אבל לא שכחה את החוקים הישנים - בשביל כבוד צריך לעבוד.

המסע שערכה ארזי, מבית חיפאי קשה ועני לחיק הקונצנזוס הישראלי, הוא סיפור הצלחה. ארזי חשפה לציבור את צדדיו המרשימים. את ההתמודדות עם מכשולים ("כל כך לא רציתי להיות שונה, כל כך רציתי להיות רק אחת מהחבר'ה"), את הפצעים הפוטוגניים ("החאקי שלך נראה שונה, ההתנהגות שלך היתה שונה... היה לך ניחוח סלוני", העיד המדריך לשעבר בצופים), את החלום להיות ג'ולי אנדרוז. חומרי הארכיון הקסומים הובאו כעדות לכך שארזי עשתה זאת - כפי שמוכרחים לומר כיום - "בגדול". היא הגשימה את עצמה באמצעות שירה, וההוכחה היא שפסקול הסרט הזה הוא, במידה רבה, פסקול חייו של כל מי שהתבגר בישראל של שנות ה-80.

קלישאות כמו זו ליוו את הקריירה המטאורית של ארזי, נצמדו אליה כמו שמלות פאייטים איומות. ארזי ניסתה להסיר אותן, אך נכשלה. גרוע מזה, היא החלה להאמין בהן. "אני מאמינה למה שכותבים עלי", טענה בסרט. למזלה, בני משפחתה מצילים את הסרט מלהיקבר תחת מטר של קיטש ודמעות. ההתרפקות על העבר נארזה אל תוך ההווה, העתיד חייך למצלמה (בת אחת, שני בנים חורגים), וארזי הצטיירה כאישה נקייה, נחמדה, אם כי, נו, קצת מלאכותית. אבל באמת, אף מילה על עפרה חזה? מילה-