סיימתי את לימודי בית הספר לפני הרבה שנים. אם מתעקשים לקרוא למה שעשיתי לימודים. אבל מה שזה לא היה, זה נגמר. גם עולם האקדמיה הסתדר נהדר בלעדיי והמשכתי הלאה. לאחרונה מצאתי את עצמי עובר חוויית לימודים נוספת עם בתי. היא שבה מבית הספר עם פרויקט מיוחד שבו היא - והדגש על היא - צריכה להכין מודל של בית המקדש. הילדה הציעה לקחת קופסת נעליים, לתקוע איזה נר, לגזור איזה חלון, ולכתוב למעלה "בית המקדש". מייד הסברתי לה שאם רוצים להצליח בחיים, חשוב להשקיע ולתת למורה להבין שחקרת את הנושא לעומקו. הילדה הרימה גבה, משכה בכתף, אמרה שאני חופר לה בראש וביקשה שאזוז מהמחשב, כי אני מסתיר לה את הפייסבוק. לקחתי מחברת חלקה והתחלתי לשרטט את בית המקדש. הילדה היתה בטוחה שאני מצייר מהזיכרון, כי מבחינתה הייתי שם כשהוא נחרב. אבל כדי שזה יהיה אותנטי פתחתי את ספר התורה וניסיתי להבין מה הספציפיקציות של המבנה הקדוש. ניסיתי לשאול את בתי באיזה פרק עסקינן, אבל היא היתה בדיוק בעיצומה של שיחת טלפון עם חברה וטרקה בפניי את הדלת, לא לפני שהספיקה להגיד לי שאני מה זה כבד. דה! בערב, כשהבית נרגע פחות או יותר והילדה נרדמה אחרי היום הקשה שהיה לה, הצעתי לאשתי להתחבר לפרויקט. ישבנו על הניירות והיא הציעה שניסע אחר הצהריים לנחלת בנימין, יש שם כמה חנויות שמתמחות בחומרים קרטוניים, קלקר מתנפח וקיסמים זעירים מסוג מסוים שיכול להתאים לבית המקדש. למחרת ביטלתי פגישה חשובה והצעתי לבתי שתתלווה אלינו, אבל היא הודיעה לי שאני עושה מהפרויקט שלה סיפור מיותר, שיש לה מפגש שוקו עם חברות במקס ברנר ושאעדכן אותה על ההתקדמות כי צריך להגיש את זה ממש בקרוב, "אבל תהיה קליל". לקחתי שבוע חופש ונכנסתי חזק לפרויקט. בן דוד רחוק שהוא מהנדס גויס לעזור, חבר מעצב עבר לגור איתנו לכמה ימים ואני התחלתי להרגיש לא טוב. גם מהדד-ליין המתקרב, שיצר אצלי לחץ נפשי חזק, וגם מחוסר שינה מסוים שנכפה עלי בלילות האחרונים של העבודה עם הקלקר. העובדה שלא התגלחתי וחוויתי רק מקלחות ספורות תרמה לחיוורון בפניי. חברים שרצו לקפוץ לקפה נדחו על ידינו בשאט נפש. "אנחנו בהגשת פרויקט", אמרתי להם וביקשתי שיצלצלו אחרי חנוכה. ניסיתי להגיד לאשתי שאולי נרד מזה ונשלח למורה פתק שלכולנו יש שפעת אבל היא דחקה בי לסיים את המבצע, כי "אתה תמיד מתחיל משהו ולא יודע לסיים". את הבת שלי פגשתי פה ושם במהלך השבוע הקשה. פעם אחת היא חלפה על ידי עם קורקינט וסוכרייה על מקל בפיה, ובפעם השנייה כשנכנסתי לחדרה לשאול משהו על תאריך ההגשה, נתבקשתי לא להפריע כי היא רואה עם חברות "הפיג'מות". השבוע סיימנו את הפרויקט בשלום. מובן שהתחננתי למורה לדחייה של כמה ימים וקיבלתי. הציון, אם מעניין אתכם, היה 75. המורה רשמה הערה: "היופי בעבודה הוא בפשטותה, מורגש שלא הושקע מאמץ מיותר ולא נעשה ניסיון להרשים בכוח". התקשורת סערה השבוע בקשר לחוק המכונה "חוק ההשתקה". למי שלא היה בארץ או שבדיוק היה תקוע בפקק צינור המים בדרך נמיר נספר שמדובר בתיקון לחוק לשון הרע שקובע הגדלה של סכום הפיצוי למי שכביכול נפגע ממה שנכתב עליו, עם החובה לפרסם את תגובת האדם לפני שכותבים עליו, ועוד כל מיני סייגים והתראות שמגבילים מאוד את חופש הביטוי. מכיוון שאני מקורב למקורב אחר שמקורב לחברה שמקורבת לאשתו של אחד שיודע, אני יכול לספר לכם על עוד כמה חוקים שנרקמים בכנסת ממש בשעה זו, ואם לא, אז רצוי שמישהו יחשוב עליהם ומהר, כי אותי התופעות האלה מרגיזות כבר שנים. חוק המחמאה: חוק שאוסר עליך להחמיא לאדם אחר לפני שביקשת את רשותו. למשל, בחנויות בגדים. לא פעם רכשתי זוג מכנסיים והמוכר אמר לי: "אתה נראה מעולה איתם, זה ממש מרזה אותך", מה שהתגלה בדיעבד כבולשיט מוחלט. שלא לדבר על "את נראית מעולה" החנפני, או "הממולאים של אמא שלך מדהימים" השקרי, וכמובן, "אתה בן 50? וולאק לא הייתי נותן לך 40" המזויף. החמאת לי בלי רשות? חכה חכה, אני אתבע לך ת'תחת. חוק החזאי המאכזב: נמאס מכל האנשים שמבטיחים דברים, נותנים לך תקווה ונעלמים. קחו את חזאי מזג האוויר. אתה יושב בשבת במרפסת, נצלה מחום, ונזכר בהבטחות שלהם לסופשבוע חורפי. או הבעלים שאומרים לאישה "אני אוהב אותך" ולא מתכוונים. או אלה שאומרים "אני אגיע הביתה בשבע" ומגיעים ב-12 בלילה, ולפעמים בכלל לא. שלא לדבר על התופעה המרגיזה של אלה שאתה שואל אותם מה שלומם והם עונים "מצוין" בזמן שהם בתור ללשכת הסעד. או חברים שמבטיחים לקפוץ בערב ולא מגיעים, למרות שכבר הכנסת לתנור מגש בורקס. די עם זה! חבוב, התחייבת על משהו? תעמוד במילה או שתשלם. חוק ההסתרה: למה צריך פרגוד בבחירות? מיושן, תבוסתני ולא דמוקרטי. אם הייתי ראש ממשלה, הצבעה חשאית היתה מעוררת בי חשד. אולי לא רוצים להצביע לי? אין בעיה, תצביע למי שאתה רוצה - אבל תן לנו לראות. מה אתה מסתתר כמו שפן? אתה פוחד? האמת היא שיש לך סיבה. אני בטוח שהחוקים האלה יהפכו את ישראל למקום שהרבה יותר נעים לחיות בו. ואם אני טועה, תתבעו אותי.
כך בניתי את בית המקדש
הילדה שבה מבית הספר עם פרויקט: להכין מודל של בית המקדש. מייד הסברתי לה שאם רוצים להצליח בחיים, חשוב לתת למורה להבין שחקרת את הנושא לעומקו
Load more...