הלומי מכות חשמל, קפואים מצלילה בבריכת קרח ומלוכלכים בבוץ הם רקדו שם יחד, בדבוקה גדולה, בסיומו של אתגר המכשולים הגדול Tough Mudder, הנחשב לאחד הקשים בעולם. זה היה מראה נדיר: 16 מנהלים ומנהלי מערכות מידע בחברות מובילות במשק הישראלי, שעזבו את הלשכות המפוארות ואת בת או בן הזוג והילדים בבית, הפשילו שרוולים, צבעו את הפנים ואימצו כל שריר בגופם למען מטרה נעלה: להתרים מאות אלפי שקלים בעזרת פעילות ספורטיבית אתגרית קשה במיוחד עבור עמותת "גדולים מהחיים", המסייעת לילדים חולי סרטן ומשפחותיהם.
"באנו הנה לסבול כדי שלילדים שחלו במחלת הסרטן יהיה קצת מזור, מעט הנאה ורווחה", יאמר אחר כך אלון כהן, מנכ"ל חברת אוטופונט, שהקים והוביל את נבחרת המנהלים הייחודית. "הצלחנו לאסוף 200 אלף שקלים כתרומה לעמותה. כל המסע הזה היה מרגש ומעצים, ונתן לנו סיפוק ענק".
כהן (47) השתתף בעבר בכמה תחרויות של Tough Mudder ("הבוצאי הקשוח") בלונדון, שכוללות 18 קילומטרים של ריצה ו־25 מכשולים קשים. אחרי התחרות באפריל 2015 החליט לעשות מעשה. "ראיתי שיש לא מעט קבוצות שבאות למען מטרות חשובות, כמו איסוף כסף עבור מלחמה בסרטן, ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות את זה עם קבוצה מישראל.
"חזרתי לארץ, הלכתי למחשב, הקשתי בגוגל 'עמותות למען ילדים חולי סרטן', ומייד קפץ השם 'גדולים מהחיים'. החלטתי שאני נרתם כל כולי לעזור לעמותה החשובה הזאת. שדרך הספורט, האתגר והמאמץ הגדול, אני אגייס להם כסף".
כהן החליט להקים קבוצה שתהיה מורכבת ממנהלים בכירים, "כאלה שבדרך כלל צמודים לכיסא בעבודה שלהם, אבל רבים מהם עושים ספורט בשעות הפנאי שלהם - רצים, רוכבים על אופניים, משתתפים בטריאתלונים, ואפשר יהיה לרתום אותם למטרה החשובה".
הוא רתם לפרויקט גם את כתב העת "אנשים ומחשבים" ופירסם מודעה בעיתון האינטרנטי "דיילי מיילי", ובה פנייה למנהלי חברות ומנהלי מערכות מידע להשתתף באתגר הקשה בלונדון, כדי להתרים כסף לעמותת גדולים מהחיים.
"להפתעתי, נרשמה התלהבות גדולה מצד מנהלי מערכות מידע, קיבלתי בערך מאה פניות. אבל ההיענות מצד מנכ"לים היתה דלה, מה שהשאיר אותי בבעיה תקציבית. עבור ההשתתפות בתחרות והנסיעה היו דרושים לנו כ־120 אלף שקלים.
"פניתי לאורן לשם, מנכ"ל חברת Docomotion, ששייכת לקבוצה שבה אני עובד, והצעתי לו שכל אחד מאיתנו יגייס מהחברה שלו 50 אלף שקלים ונממן את התחרות. הוא הסתכל עלי כמעט בהלם אבל נרתם לרעיון, ויצאנו לדרך".
אתגר חוטי החשמל במסלול Tough Mudder. הנעליים נשאבות לקרקעית ומאיימות להיתקע שם
הם החלו לעשות חריש עמוק בקרב חבריהם והצליחו לגייס גם שלושה מנהלי חברות, שהביאו כל אחד 14 אלף שקלים מהחברה שבה הם עובדים. מנהלת נוספת שילמה 10,000 שקלים. כל המשתתפים האחרים שילמו עבור המסע 1,500 שקלים, ומהם הופרשו 180 שקלים לעמותת גדולים מהחיים. באירוע של "אוטופונט" ובאירוע גאלה של "גדולים מהחיים" נאספו עוד כ־30 אלף שקלים לטובת העמותה.
הנבחרת שהתגבשה כללה 16 חברים. נוסף על אלון, היו שם אורן לשם (43) מקבוצת אוטופונט; שריג צור (53), מנכ"ל חברת ווי־אנקור מקבוצת חילן; רונית פטר בן דוד (43), סמנכ"לית מערכות מידע ופיתוח עסקי ב"מימון ישיר"; עו"ד לירז אודלר חקמון (35), היועצת המשפטית ומנהלת התפעול של "מימון ישיר"; ערן גוטמן (46), מנהל מערכות מידע בקבוצת שיכון ובינוי; יפית גרינברג (41), מנהלת השיווק והמכירות בחברת מוביסק טכנולוגיות; טל נתנוביץ' (38), סמנכ"ל בקרה ומערכות מידע ב"שיכון ובינוי - סולל בונה"; שי גוטמן (41), מנהל תחום הדיגיטל והערוצים המקוונים בחברת UPS; יועד דותן (42), מנהל מערכות המידע בחברת פלסטו שק; אריה רייכר (55), מנהל מערכות המידע בזכיינית ערוץ 2 "רשת"; איתי זימן (45), מנהל אגף מערכות מידע ב"מכבידנט"; אבי בר־זכאי (58), מנהל מערכות מידע ב"שירביט"; אסף בר (36), מנכ"ל חברת ההייטק איטרניטי; נורית הורוביץ (37), מנהלת חטיבת התוכנה בקבוצת תים נטקום; איציק כרמלי (42), מנהל מערכות המידע בעיריית ראשון לציון; ואמיר לוסטר (46), הנדסאי תקשורת, חברו הקרוב של אלון, שהצטרף למסע כדי להיות בעמדת המאסף של הנבחרת.
לקבוצה גויסו גם שני צלמים מסורים - גדי גילאון (58), יו"ר חברת מוביסק טכנולוגיות, ומולי נעים (40), סמנכ"ל התפעול של החברה. שניהם מכירים היטב את חברי הקבוצה מהכנסים השונים ומהפגישות העסקיות ביניהם.
נטלי גבאי, סמנכ"לית השיווק של "אנשים ומחשבים", הציעה לאלון לפנות לחברות המחשוב הגדולות במשק ולבקש מהן לתרום 1,000 שקלים. "לא 10, לא 20, משהו צנוע", הוא מספר. "זה תפס בצורה מדהימה. פתאום החברות התחילו לשתף פעולה, תרמו אפילו 3,000 ו־5,000, כי אמרו ש־1,000 זה מעט מדי.
"אחד השיאים שלנו היה הביקור ב'גן החלומות' של 'גדולים מהחיים', שמיועד לילדים חולי סרטן. כל חברי הנבחרת מאוד התרגשו שם. אחרי הביקור הם שלחו מיילים לחברות: 'אני הולך להתחשמל, לרוץ בבוץ ולקפוא בקרח, ומבקש מכם להרים תרומה של 1,000 שקלים'. ככה גייסנו עוד עשרות אלפי שקלים".
* * * * *
הם יצאו לדרך. נוסף על האימונים האישיים המפרכים, נערך בכל יום שישי בבוקר אימון "קריעה" במועדוני הקרוספיט (אימוני כושר מותאמים אישית) בפתח תקווה ובמושב משמרת שבשרון, בפיקוח של מאמני כושר מקצועיים. המנהלים עשו 20 קילומטרים ריצה, עברו אימונים במכשולי בוץ וביצעו משימות כוח באמצעות צמיגים, כדורי כוח ומשקולות.
"זו היתה יציאה מאזור הנוחות שלנו", אומר שריג, שחברתו תרמה לעמותה קרוב ל־30 אלף שקלים. "אני עוסק בפעילות ספורטיבית ביום יום, אני רץ, אבל פתאום לעשות כזה אתגר, כאלה מכשולים, זה לא פשוט - ובאותה מידה, מלהיב ולמען מטרה חשובה ונשגבת. אז קרעו לנו את הצורה באימונים, מה זה לעומת הסבל של הילדים?"
לירז הגיעה לנסיעה הזאת דרך רונית, חברתה הטובה וסמנכ"לית החברה, ש"ראתה את המודעה של אלון והתלהבה. היא ידעה שזה מיועד רק למנהלים ומנמ"רים (מנהלי מערכות מידע), אבל הודיעה לאלון שאם אני לא בפנים, היא לא באה. אלון הסכים.
"שתבין, הפעם האחרונה שבה רצתי היתה בטירונות בצבא. כשנפגשנו עם אלון, ביולי שעבר, הייתי מעשנת קופסה וחצי ביום.
"אחרי האימון הראשון שלי נכנסתי לאוטו ופרצתי בבכי. לא הצלחתי לעשות כלום, בקושי לרוץ, בטח לא לסחוב משקלים כבדים. אחרי שנרגעתי, החלטתי שאני מסתערת על היעד הזה בכל הכוח. התחלתי מייד להתאמן כל יום ב־5 בבוקר, והכושר שלי השתפר. חודשיים לפני התחרות בלונדון רצתי חצי מרתון בתל אביב.
"כנראה אימצתי את הגוף יותר מדי, כי באימון הראשון אחרי המרתון התעלפתי ואושפזתי בבית חולים. הייתי בדאון של החיים. הרופאים אמרו לי שאני חייבת לנוח, ושלא מומלץ שאחזור לאימונים ואסע ללונדון. בכיתי המון. חשבתי לעצמי שאם בכלל אצליח לחזור להתאמן ואסע ללונדון, אדפוק את כל הנבחרת, אעכב את כולם, הם יתבאסו עלי, וזה יהיה מאוד לא נעים.
"אחרי ארבעה ימים שיחררו אותי מבית החולים, והרופאים המליצו לי על מנוחה מוחלטת. במקום זה הלכתי להתאמן. התחלתי לרוץ, ומייד הרגשתי כאבים נוראיים בברך. לא ויתרתי. לאט לאט, אימון אחרי אימון, העליתי את הקצב, ועדיין הייתי מאוד ירודה. אבל דבר אחד היה חזק אצלי: הלב. החלטתי שאני אעשה את האתגר הזה, ויהי מה".
רגע לפני שעלתה למטוס, כתבה לירז פוסט מרגש בדף הפייסבוק שלה. "זה זמן התוודות. וזמן לספר לכם על הצ'ק ליסט האמיתי לנסיעה:
"כאבי בטן - יש. חששות - יש. פחדים - יש. חרדות - יש. דאגות - יש. מחשבות - יש. מה לעזאזל חשבתי לעצמי!!! בוץ טובעני, מכשולי קרח, חשמל, גז מדמיע. וכנגד הכל, נמצאת מחשבה אחת שעוזרת לי בכל פעם מחדש להרגיע את הפחדים. מה ילדי 'גדולים מהחיים' עוברים יום יום ושעה שעה ודקה דקה. ועם מה הם מתמודדים. ואז הצ'ק ליסט שלי מצטמצם לדבר אחד: מוטיבציה. ואת זה יש, בגדול!"
* * * * *
במטוס בדרך ללונדון אני פוגש את יפית, שבכלל נמצאת עכשיו בחופשת לידה. את התינוק אורי בן ארבעת החודשים השאירה בבית עם הבעל שי והבנות רוני (7) ואלה (5).
"כן, זה קצת מטורף לבוא לכאן עם משאבות חלב ולהשאיר בבית תינוק כל כך קטן. אני בטוחה שלא יהיה לי פשוט, אני לא בשיא הכושר, אבל הייתי חייבת להשתתף באתגר החשוב הזה. אני אראה לכולם ולכל המתחרים האחרים מכל אירופה מה זאת נחישות, מה זאת הקרבה ועמידה ביעדים. אני ממש עונה להגדרה Tough Mother".
בלונדון אין להם רגע דל. ב־8 בבוקר הם כבר בריצה ארוכה בהייד פארק, שליד המלון, ארוחת בוקר אנגלית קלילה וטיפוסית, ויאללה, לקרוע את העיר. מזג האוויר מאיר להם פנים.
"התגבשה כאן חבורה מדהימה של מנהלים, שהחליפו דיסקט ועברו לבגדי ספורט ועושים פרויקט מדהים ומרגש", אומרת נטלי גבאי, סמנכ"לית "אנשים ומחשבים", שהפיקה את המסע ומנהלת את הקבוצה ביד רמה.
במוצאי שבת, ערב התחרות, מתחילים להרגיש את המתח. יוצאים למסעדה איטלקית לארוחה של "העמסת פחמימות". צלחות גדולות מלאות בפסטה, לחמים עם שום ושמן זית, קינוח של עוגת גבינה מפנקת, אבל באלכוהול אף אחד לא מעז לגעת.
בחצות, עשר שעות לפני שיוצאים לדרך, מעביר הקפטן אלון כהן תדריך מפורט לחברי הקבוצה. 25 מכשולים מצפים להם. אתגר קרח, זחילות בבוץ, טיפוס על קיר תלול, מכות חשמל. מסלול ייסורים שלא היה מבייש את הגיבושים למיטב היחידות המובחרות. ברור לכולם שכדי לסיים דרושים הרבה אומץ, נחישות והקרבה, ובעיקר - יכולת לעבוד יחד.
לירז מחליטה שלנבחרת חייב להיות ריקוד, מעמידה שלושה מחברי הקבוצה בלובי של המלון ומתחילה להרקיד אותם בקצב ה"הופה הופה פה" שהמציאה הרגע. פקידי הקבלה הבריטים בהלם.
הם קמים ב־6:30 בבוקר. כל המנהלים, שרגילים ביום יום שלהם ללבוש בגדים מחויטים, צוללים לתוך חליפות הספורט המדוגמות ונעלי הספורט. על שרוולי החולצות דגל ישראל, ומאחור - שמות של החברות שנתנו כסף למסע ולעמותת גדולים מהחיים. כולם עונדים בנדנה על הראש.
באוטובוס שלוקח אותנו לתחרות דממה מתוחה. ארבע הבנות יושבות מאחור, ומדי פעם הן דואגות להפיג את המתח בשירי מוראל שמלהיבים את החברים. גילי, אשתו של אלון, שמלווה את המסע מקרוב, שולפת שפתון שחור ומאפרת את פניו באיפור קרבי. השפתון עובר מאחד לאחד, ועכשיו כולם נראים כמו לוחמים לכל דבר.
מימין: נורית, יפית, רונית ולירז. "מטורף לבוא עם משאבות חלב ולהשאיר בבית תינוק, אבל נראה לאירופה מה זאת הקרבה ועמידה ביעדים"
ה־Tough Mudder ממוקם בפאתי העיירה הקסומה Henley-on-Thames שבאוקספורדשייר, כ־60 קילומטרים ממערב ללונדון. הנוף הפסטורלי מסביב הוא הדבר הכי רחוק ממסלול העינויים הזה, שמותח את גבולות הסיבולת האנושית עד לקצה. משטחים ירוקים עצומים פרושים על פני מרחבים הרריים, ומעליהם שמיים כחולים צלולים ושמש אביבית. הטמפרטורה בחוץ: 15 מעלות.
רבע שעה לזינוק, הכנות אחרונות. מלפפים איזולירבנד על הנעליים, כדי שלא ייפלו בבוץ, ונכנסים עם 6,000 המשתתפים למתחם החימום. אני מביט בנבחרת המנהלים הישראלית ונפעם. אנשים בשנות השלושים, הארבעים והחמישים שלהם, בעלי משפחות, גברים ונשים, עומדים שם בגאווה, נחושים לצלוח את המשימה הקשה.
המנחה הבריטי עוד מקפיץ את המשתתפים בקריאות "!Horrra", וכולם עונים לו, על פי כללי הטקס, "!Hell yaaa", מתחבקים, וכורעים ברך. שלב ההשבעה הגיע. נשבעים שהקבוצה לפני ההישג האישי, נשבעים לעזור לחברים מקבוצה אחרת שנקלעו לצרה, נשבעים גם לא ליילל, כי רק ילדים מייללים.
ברמקולים מנגנים את "Eye of the Tiger", והספירה לאחור מתחילה. יוצאים לדרך.
* * * * *
המכשול הראשון, מעבר חומות משופעות, עובר בהצלחה. עוד יש הרבה כוחות, כולם דוחפים מלמטה ומושכים מלמעלה, וכך הם עוברים לצד האחר. לירז מעמידה את הנבחרת לריקוד ה"הופה הופה פה", שיהפוך למסורת אחרי כל מכשול נוסף שיעברו.
הקבוצה רצה בעליות ההרריות, בהובלת אלון. אחרי קילומטר וחצי של ריצה, הוא מביט אחורה בדאגה. הוא רואה שם את יפית, משתרכת מאחור עם המאסף של הנבחרת, אמיר.
"ראיתי שקשה לה, אבל שהיא לא מוכנה לוותר", יספר לנו אחר כך. "זה לא פשוט להגיע אחרי לידה ולעשות כזה מירוץ. הרגשתי גאווה גדולה, וידעתי שאנחנו חייבים לעזור לה להמשיך".
הם זוחלים מתחת לגדרות תיל חדות, עוברים בתוך מגדל של חבילות קש, רצים כמה קילומטרים בהר, רצים בתוך בוץ טובעני, עוברים עוד מכשול של חומה גבוהה. אנחנו, בקבוצה המלווה, צמודים אליהם בחלק מהמסלול.
כשמגיעים לאתגר המשמעותי הראשון, "החוקן הארקטי" (Arctic Enema), הפחד כבר ניכר על פניהם של חברי הקבוצה. זו מגלשה ענקית, שאליה עולים בזוגות, ובסיומה אמבטיה גדולה של מי קרח קפואים (10 טונות קרח, ליתר דיוק).
כולם פושטים את החולצות, הגברים נשארים חשופים בחלק הגוף העליון, הנשים בחזיות, כדי לא להרטיב את החולצות, הן יזדקקו להן כדי להתחמם קצת אחרי האתגר המקפיא.
ראשונים על המגלשה אלון ולירז. הם נותנים ידיים, לוקחים נשימה ארוכה, והמגלשה מעיפה אותם אל המים. הם צוללים ויוצאים בצעקות קרב. אחריהם ערן ושי, שגולשים מטה ומגיחים מהמים אחרי כמה שניות בהבעה מבועתת ("זה קפוא!!"). איתי רועד מקור, מתקשה ללבוש שוב את החולצה. רונית יוצאת מהמים עם אורן בצעקות קרב.
אחרי כמה דקות של התאוששות ממכת הקור הם עושים את הריקוד המפורסם, שכל האירופאים מסביב כבר מכירים, וקדימה, להר הסמוך, שגולח כולו והתמלא בבוץ חלקלק. רוח הצוות, והתשוקה האישית והקבוצתית לסיים את האתגר ולעמוד במטרה הגדולה, מחזיקות את המנהלים על הרגליים.
"האוורסט" הוא אחד המכשולים הקשים והמאתגרים ביותר במסלול. קיר טיפוס קעור, שמתחיל בשיפוע מתון ומסתיים בזווית ישרה. אלון מזנק בספרינט, רץ על הקיר ככל יכולתו, וכשהוא קרוב לקצה מניף ידיים כלפי מעלה, וחברים מקבוצה אחרת מושכים אותו למעלה. הוא נשכב שם, שולח את ידיו כלפי מטה ומתחיל למשוך את חברי הקבוצה אחד אחד.
איציק ואיתי עושים את זה כמו גדולים. גם יועד מזנק היטב, תופס שוונג ונתפס על ידי החברים מלמעלה. אחרים מתקשים ונופלים למטה שוב ושוב, אבל החברים מעודדים אותם לנסות שוב. הנשים לא מוותרות, מניפות ידיים, והגברים הקשוחים מישראל אוחזים בהן ומניפים אותן למעלה. המאמץ הגופני קשה מנשוא, אבל בסוף, כולם עומדים בו. שם, בפיסגה, הם שוב פוצחים בריקוד הסוחף שלהם במלוא הדרו, וגם מניפים בגאווה את הדגל של "גדולים מהחיים".
אסף שורד
המארגנים מודיעים לקבוצה שעקב הגיבוש וההצלחה של כל חברי הקבוצה לטפס על האוורסט, ממתין להם פינוק בסוף המסלול: ג'קוזי חם ומפנק. רונית, נורית ויפית צוהלות.
באנרגיות מחודשות, הם ממשיכים להסתער על הגבעות. בשלולית הבוץ הענקית, שבה תעלות עמוקות שצריך לחצות, הם כמעט טובעים. הנעליים נשאבות לקרקעית ומאיימות פשוט להיתקע שם. עוד צעד קשה ועוד אחד, ומתחרה בריטית אחת מסננת לעברם: "נו, נראה אותם עכשיו עושים את הריקוד הדפוק שלהם".
אחרי מאמצים כבירים, כולם בחוץ, ספוגים בבוץ, אבל מאושרים. ממשיכים לקורות התלייה שתחתיהן בריכת מים עכורה, ואחריהן אתגר הפעמון (שבו צריך להגיע בעזרת נדנדה לפעמון התלוי בין שמיים למים), וסחיבה של עמודי חשמל תוך כדי מעבר של מכשולי חומות.
במכשול ה־24, הלפני אחרון, המנהלים נראים סחוטים. עכשיו מצפה להם זחילה לאחור בכלוב מים. הרשת שסוגרת מעליהם מרוחקת מהמים מרחק סנטימטרים ספורים, זה הרווח היחיד שמאפשר להחזיק את האף והפה מחוץ למים כדי לנשום. במאמץ רב הם חוצים את הכלוב, ויוצאים ממנו כמעט חסרי נשימה.
נותר עוד מכשול אחד אחרון, וכאן מצפה לבאים שוק. שוק חשמלי.
אלון ולירז באתגר המים. "הפעם האחרונה שבה רצתי היתה בטירונות"
הרעיון פשוט: להתקדם בבוץ בין חוטים חשמליים, כשהמטרה היא להיתקל בהם כמה שפחות, כי כל היתקלות היא פולס חשמלי של 10,000 וולט. איציק ושריג רצים ראשונים ומוטחים ארצה, אל הבוץ הטובעני. הם בהיסטריה, זוחלים ומתפלשים בבוץ, העיקר לא לחטוף שוקים חשמליים. גם אבי חוטף מכת חשמל הגונה ומוטח ארצה.
אורן, לירז ורונית נותנים ידיים כדי לעבור את זה יחד, ובתוך שניות נופלים גם הם. רק בקושי הם מרימים את הפנים מתוך הבוץ העמוק. גם ערן כושל באמצע הדרך, קם ונופל, קם ונופל.
שי רץ, והחשמל מנחית אותו היישר על איציק ושריג שזוחלים. הלב נכמר למראה הזה. קשה להאמין מה מוכנים אנשים לעבור כדי לעמוד באתגרים שהציבו לעצמם.
אסף ונורית נותרים מאחור. הוא מנסה לצעוד, רואה את חבריו מתחשמלים ועפים לתוך הבוץ, ורגליו כושלות ונתקעות במקום. לבסוף הוא מסתער קדימה, חוטף את מכות החשמל שלו, ומצליח להגיע לקו הסיום.
נורית נותרת אחרונה. אמיר, שרץ קדימה וחטף כבר את שוקי החשמל, מתנדב באבירות להושיע אותה ולעבור את זה איתה. הם נכנסים יחד, חוטפים יחד ומסיימים יחד.
אחרי חמש שעות קשות ומורטות עצבים, קפואות וכואבות, הם מסיימים, כולם, את האתגר הגדול. שיעור המסיימים את ה־Tough Mudder עומד על 70 אחוזים, אבל בנבחרת הישראלית 100 אחוזי הצלחה. צהלות הקרב והסיפוק נשמעות היטב עד לונדון.
איילת, אשתו של אורן, שבאה ללוות אותו מקרוב, מחבקת אותו בהערצה ואומרת לו שהיא גאה בו. אלון מביט בחבורה הרטובה, המלוכלכת והמותשת ואומר לי, כמעט בדמעות: "אני אוהב אותם. חבורה של פייטרים יש כאן".
* * * * *
החבורה בהיי מטורף. רוקדים את ה"הופה הופה פה" לפני כל המתחרים האחרים, וגם מורידים את הנעליים ושמים אותן במרוכז עם אלפי זוגות אחרים, מסורת רבת שנים של התחרות, שיוצרת תמונה מרגשת ובלתי נשכחת. הנעליים נאספות, עוברות ניקוי ונתרמות לאנשים מעוטי יכולת.
אחרי החלפת הבגדים והמעבר ללבוש חם הם מחליפים חוויות, ובעיקר הולכים לטרוף המבורגר עם צ'יפס, בטטות מטוגנות ובירה בדוכני האוכל. הסיפוק האדיר ניכר על פני כולם. שריג בכלל הולך לאיבוד מרוב התלהבות, וכולם מחפשים אחריו, עד שהוא מאותר בצד השני של הגבעה. יפית אומרת ש"זה היה שווה הכל, גם להשאיר תינוק כל כך חמוד בבית, שאני נטרפת מגעגועים אליו ואל האחיות שלו". לירז לא מפסיקה לרקוד, ואסף לא מפסיק לחבק את בת זוגו פזית.
באוטובוס בדרך למלון, הם לא מפסיקים לשיר. אלון אומר להם שהוא גאה בהם, שהם נבחרת מנצחת ומרגשת, שעשתה דבר ענק. "בעקבות ההצלחה שלנו, רבים וטובים ימשיכו לתרום כסף לעמותת גדולים מהחיים, וזאת המטרה הקדושה שלשמה באנו לכאן", הוא מכריז באושר.
ורק לירז יושבת בספסל האחורי של האוטובוס, סחוטה, והחיוך לא מש מפניה. 17 שנים אחרי שרצה בפעם האחרונה בטירונות ועשרה חודשים אחרי שהפסיקה לעשן, היא צלחה את אחד המסלולים הקשים בעולם. "לא האמנתי שאני יכולה לעשות את זה, אבל עשיתי את זה", היא אומרת ועיניה בורקות. "זאת הרגשה מטורפת".
erann@israelhayom.co.ilמעניקים לילדים תקווה
(צילומים: מולי נעים, גדי גילאון)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו