בתום סבב התיקים הנוכחי, ואחרי התמורות והמהמורות של השבועות האחרונים, התברר לחברי הליכוד כי ראש הממשלה מתכנן להמשיך להשאיר לעצמו את תיקי החוץ, הכלכלה, התקשורת והפיתוח האזורי. רבים מהם הטילו ספק בהסבר שסיפק נתניהו, כאילו בכוונתו להותיר את הדלת פתוחה להצטרפות מפלגת העבודה, וחשבו כי המהלך נועד רק לצורך שמירת השקט במפלגת השלטון. אבל הם כנראה טועים: בימים האחרונים החלו גורמים בליכוד במגעים חשאיים עם ח"כים מהעבודה, במטרה לגבש קבוצה שתצטרף לממשלה.
הפעם לא מדובר רק על יציבות הקואליציה, אף שנתניהו לא יתנגד, כמובן, למצוא חלופה לנפתלי בנט לקראת המשבר הצפוי הבא. בראש מעייניו עומד הפעם מה שהוא רואה כבניית הלגיטימציה של ממשלתו. הצגת שר הביטחון היוצא יעלון כגורם מתון, וכן הניסיון לצייר את השר הנכנס ליברמן כקיצוני, עלולה לשחק לידי המעוניינים ברעת ישראל. נתניהו היה מעוניין מאוד לתקן את זה.
קשה לדעת אם המגעים יניבו תוצאות. הפעם הקודמת שבה ניסו בליכוד לפרק מפלגה הסתיימה בכישלון; קדימה בראשות ציפי לבני נותרה שלמה. מנגד, את מפלגת העבודה נתניהו ואהוד ברק פירקו בהצלחה יתרה. לא ברור כיצד יתנגשו המהלכים הפנימיים בתוך מפלגה העבודה עם התוכנית לפירוקה - אבל מבחינת נתניהו מדובר בצורך חיוני, ולכן לא יוותר על האפשרות הזו כל כך מהר.
באופוזיציה מנסים להתנחם בעובדה שבסוף התהליך שהביא להרחבת הקואליציה, אביגדור ליברמן הוא כעת חלק מהממשלה. אולי, הם מתלחשים בינם לבין עצמם, הוא יצליח לעשות את מה שהם לא הצליחו, כלומר להפיל את נתניהו. כניסת ליברמן לקואליציה, הם אומרים בנימה ספק נבואית, ספק מביעה משאלה, עוד תתברר כטעות הכי גדולה של רה"מ.
ליברמן. הדם הרע עם נתניהו עוד זורם // צילום: נעם ריבקין פנטון
השניים מכירים היטב. למרות הפרחים והטקסים המכובדים לליברמן בקריה, הדם הרע עוד זורם ביניהם. סופו, ככל הנראה, לפרוץ מעל פני השטח. אבל - ועל כך נתניהו סמך - זה לא יקרה בקרוב. כניסת ליברמן והעברת התקציב הדו־שנתי מבטיחות יציבות לשנתיים הקרובות לפחות. יהיה מספיק זמן לריב, ואולי אפילו לפרק את החבילה, גם בהמשך.
משבר אחד רחוק מדי
המשבר האחרון בין ראש הממשלה לבנט המחיש שוב את עוצמת התיעוב ההדדי ביניהם. בניגוד למערכות יחסים אחרות בפוליטיקה, נראה שעם השניים האלה המצב אבוד. בנט זקוק לעימות עם נתניהו כדי להישאר רלוונטי במפלגתו, אבל הפעם הוא לא רק הלך רחוק מדי, אלא גם טעה בשיקול הדעת ביחס לנושא שעליו בחר להתעמת. אמנם בסוף התעשת והתקפל, רק שהנזק כבר נגרם.
בשנים האחרונות מנגן בנט על רגשי הנחיתות של המגזר הדתי, כשהוא מפיח בצעירים רוח קרב וגאווה שלא היו כמותן: תחושה שגם הדתיים יכולים ליטול את מושכות השלטון, ולא רק לשמש צלע נוספת בקואליציית ימין. אבל דרישתו למזכיר צבאי לקבינט היתה אמורפית מדי - קשה להסברה, די משעממת, בוודאי לא עילה לפרישה מהממשלה. גם האיום להתנגד לצירוף ישראל ביתנו, מהלך שנועד לחזק את יציבות ממשלת הימין, לא השתלב כל כך עם המסרים שבנט ביקש להעביר.
לכן הוא נאלץ להתקפל. הרי הפשרה שהציע יעקב ליצמן לא משנה דבר לעומת המצב הנוכחי - גם היום יכול כל שר בקבינט להיפגש עם ראש המל"ל ולקבל עדכון. בנט אמנם הרוויח בינתיים כשבמשך שבוע הצטייר כדמות הביטחונית הבולטת, אולם ספק אם השבוע הזה יותיר רושם. מהיום שניים בלבד משתתפים במשחק הביטחוני: ליברמן ונתניהו.
העימות שיזם בנט חשף צד בעייתי נוסף באישיותו. מילא שניסה להשכיח את העובדה שאחת הבעיות המרכזיות בקבינט היתה ההדלפות הבלתי פוסקות מהדיונים; אלא שהוא גם ניסה להשכיח שנתניהו סירב בתוקף להוציא את הבית היהודי מהממשלה. גם כשהרצוג דרש זאת, נתניהו עמד בסירובו; אפילו כשבכירים אחרים במחנה הציוני אמרו שהוצאת הבית היהודי לא רק תביא לכניסת הרצוג וציפי לבני, אלא תמשוך פנימה גם את יחימוביץ' ופרץ, ראש הממשלה הבהיר כי אין אפשרות כזו מבחינתו, יהא המחיר אשר יהא. אבל בנט? עבור הכותרות שהרוויח, הוא היה מוכן להתגלות במלוא בוגדנותו בסיבוב האחרון שעשה.
בנט. העימות חשף צד בעייתי נוסף באישיותו // צילום: דודי ועקנין
ליצמן אולי קנה את עולמו בפשרה שהציע, אולם מי שפעל מאחורי הקלעים להרגיע את השטח היה יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין. זה קרה כשכל המתווכים כבר הרימו ידיים. יריב לוין שבע הקרבות, שהרחבת הקואליציה היתה הפרויקט האישי שלו, נקט קו מיליטנטי ולא רצה לשמוע מבנט. אנשי בנט מצאו את עצמם מעוניינים להגיש כתב כניעה, רק שלא היה להם למי. כך נכנס אדלשטיין לתמונה ופתר את המשבר.
לא מסה ולא קריטית
בתוך המהומה הפוליטית נכנסו פרשת שרה נתניהו ופסק הדין בתיק גיא אליהו, שקבע, שוב, כי נתניהו התעמרה בעובדים במעון רה"מ. לרגע היה נדמה שכל האירועים יחד - התפטרויות יעלון ואבי גבאי, משבר בנט וכעת גם פסקי הדין נגד רעייתו - יצרו מסה קריטית שתכניע את רה"מ ותשלח אותו הביתה. כך, לפחות, קיוו מתנגדיו. אך האמת היא שנתניהו רק ביצר את שלטונו לזמן ממושך. בשמאל מקווים שסיפורי שרה נתניהו יצרו תחושת מיאוס שתבוא לידי ביטוי בקלפי; הם כנראה טועים. בבחירות האחרונות הוכח שההפך הוא הנכון. גם הניסיון להציג את המקרה הנוכחי כשונה, מאחר שלא מדובר בתחקיר עיתונאי אלא בהחלטת בית משפט, צפוי להיכשל. מידת האמון של מצביעי הליכוד בתקשורת כמעט זהה לזו שהם חשים כלפי בית המשפט.
בצד כל אלה לפיד הצליח להבליח עם הצטרפות יואב סגלוביץ' למפלגתו. הקשר ביניהם החל לפני כחודשיים, כשסגלוביץ' החליט כי עתידו בפוליטיקה וקרא את מצעי כל המפלגות כדי למצוא את האכסניה שדרכה יוכל להיבחר ולהתחיל דרך חדשה. סגלוביץ' מעוניין לשנות את השיח: לא עוד חוקי ולא חוקי, ולהפסיק את הנורמה שבה הדבר היחיד שקובע הוא כתב אישום או הרשעה. לא משהו שלא ניסו פה, אבל מי יודע, אולי הוא יהיה זה שיצליח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו