השיבה הביתה

ענת אוחנה, המזכירה של מצפה הילה, לא היתה יכולה להתאפק עוד. אחרי יותר מחמש שנים של מתח, ייאוש וחרדה, שעברו על תושבי המצפה הקטן בגליל, היא התחילה לרקוד עם אביבה שליט.

"באתי אליה הביתה אחרי שהודיעו על כך שנחתמה העיסקה, ורקדתי לה והתחבקנו", מספרת אוחנה על היום הגדול בשבוע שעבר, שבו אביבה, נועם, יואל והדס חזרו לבית בהילה מהמאהל מול בית ראש הממשלה. "העיניים של אביבה נצצו, היא היתה שמחה מאוד", מתארת אוחנה, ועיניה נוצצות. "היא הראתה לנו את הסחלבים שלה ואני ראיתי, סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן, אביבה חדשה, אביבה מאושרת באמת".

753 תושבים גרים בנוף הגלילי הפסטורלי של מצפה הילה, אפופים שלווה ושקט. ככלל, הם שומרים על פרטיות, ונהנו שנים ארוכות מכך שאפילו בגוגל קשה למצוא אותם. לפני 1,942 ימים האנונימיות התחלפה באור הזרקורים, כשבן היישוב, הבן של אביבה ונועם, אח של יואל והדס, נחטף בידי חמאס.

"הפסקנו להיות חור קטן ובלתי ידוע והפכנו להיות סמל ושלטים על השער, מקום עלייה לרגל", מיטיב להגדיר זאת תושב המקום. "עכשיו אנחנו מחכים לשוב להיות חור כמו שהיינו - קטן, משפחתי, שכוח אל, בלי שלטים, עם שער צהוב אחד נקי בכניסה, קצת גני שעשועים, הרבה נוף גלילי והרבה אנחנו. אנחנו וגלעד וכל מה שיש לנו כאן".

מצפה הילה הוקם בגליל המערבי לפני 31 שנים על ידי שבע משפחות בלבד במסגרת אכלוס הגליל והקמת מצפים בעידוד מי שהיה אז שר השיכון, אריאל שרון. הרעיון היה ליישב את הגליל, להעניק לו תנופה, ולאחר שהדבר הצליח, החלו משפחות נוספות להגיע להר ולבנות בו את ביתם.

ההקפדה על הצביון והמרקם האנושי נשמרו באדיקות. אין במצפה חקלאות, אבל יש תיירות צימרים ענפה ובעיקר - הרבה מאוד שקט. היום גרים בהילה 150 משפחות, והכל במרחק הליכה. לא תראו שם כמעט זקנים, לא המון צעירים, יש פאב קטן וקהילתי שפתוח בימי חמישי, מגרש כדורסל והמון טבע.

אנשים טובים באמצע הדרך

בדרך להילה עוברים ליד הכפר הנוצרי מעיליא. תושבי הכפר תלו כבר בתחילת השבוע שלטי ענק המברכים את גלעד על שובו הביתה. על עצי הזית בדרך עדיין קשורים הסרטים הצהובים שנתלו עליהם. סיפור החטיפה של גלעד שליט נגע לתושבי המקום במיוחד, בגלל הקירבה הגיאוגרפית, קשרי השכנות הטובים עם תושבי מצפה הילה וההיכרות האישית של חלקם עם גלעד.

"גלעד שליט חזר. זה משפט שלא לגמרי האמנתי שאני אוציא מהפה", מספר מונדר, בעל מסעדת אל-ואדי שנמצאת ממש ליד הכניסה למצפה. "אני זוכר איך הוא היה בא בחופשות עם החברים שלו אלינו למסעדה. גלעד היה ביישן, לא דיבר הרבה.

"בשנים האחרונות ישבו אצלנו הרבה מאוד אנשים שדיברו על גלעד. מתי יחזור, אם בכלל הוא יחזור", ממשיך מונדר, "עכשיו יש לי חלום קטן. אני נורא רוצה שגלעד יגיע אלינו שוב. יישב כאן בשקט ואנחנו נפנק אותו מכל הלב. נביא לו ערימות של אוכל. רק שיבוא". שפיק, אביו של מונדר, שומע את השיחה וחייב להצטרף: "גלעד בבית", הוא אומר. "פעם חלמתי על זה בלילה, עכשיו הוא כאן. זה לא חלום וזה באמת גורם לנו פה בכפר להמון שמחה".

בשנים האחרונות ריכז אליו מצפה הילה הרבה מאוד נשמות טובות. אנשים מכל רחבי הארץ, מכל הגילאים, הדתות, הדעות הפוליטיות, שחשו צורך לעשות מעשה למען גלעד ומשפחתו.

ליד בית משפחת שליט עומדת טל אנגרט, בת 18 מרמת גן, עם דגל ישראל. היא הגיעה לכאן ברכבת, באוטובוס ובמונית, עם דגל מלא באלפי חתימות של אזרחי ישראל. "לפני כמעט שלוש שנים החלטתי שאני צריכה לעשות מעשה. הייתי נערה צעירה ויצאתי לדרך עם דגל ישראל, לקחתי רכבות, אוטובוסים, הלכתי ברגל, הגעתי לכל מקום במדינה. אמרתי לאנשים 'תחתמו'. זה דגל בלי דעות פוליטיות, זה דגל מאחד, שרק אומר שכולנו מחכים לגלעד שליט, וכמובן לכל הנעדרים שלנו. אנשים חתמו לי ללא הפסקה. גם נועם ואביבה חתמו, שרים, חברי כנסת, עמך ישראל, אלפים. הייתי עוצרת בתחנות מרכזיות, בירושלים, בצפון. רק שיחתמו לי. עכשיו באתי ותליתי את הדגל כאן, במצפה הילה, לקראת שובו של גלעד. אני אמשיך עם הדגל הזה לטובת שאר הנעדרים ומי שעוד לא שב אלינו".

היישוב הומה אדם - אנשי תקשורת, שוטרים, פעילים ותומכים והרבה מאוד סקרנים. בני משפחה ממושב רינתיה שליד פתח תקווה מתחננים לשוטר שייתן להם לצלם את הבית. הם לקחו צימר במושב מנות הסמוך, באו עם המצלמות, והילד שלהם כבר יודע לדקלם שזהו "רגע היסטורי, אז צריך לראות אותו". השוטר מסרב. "רגע, אני צריכה לצלם גם את כל הצלמים שנדחפים פה. זה מדהים, אני חייבת שתהיה לי כזאת תמונה בבית", האישה אומרת לשוטר כמעט בייאוש.

"אני עומד פה הרבה שעות אבל לא מקטר", אומר השוטר, מתעלם מהאישה הסקרנית. "זה נורא חשוב בעיניי, ומה זה לעומת מה שגלעד עבר. אני מסתכל על הצלמים, מסתכל על כל הסיפור הזה ודי נדהם. פייר, אני לא מקנא בהם. הם בתחרות נוראית. בכל פעם שאביבה או נועם עולים לכאן, הם דוחפים זה את זה, צועקים, וזה לא ממש נעים. לפעמים אני חושב שבסוף מישהו ייפצע. יש גם סקרנים שאומרים שהם רק רוצים לראות רגע את אביבה שליט והם הולכים, אבל אני חייב לשמור כאן על הסדר".

כבר לא מביך לשמוח

ערב יום ראשון, השמיים קצת מתקדרים מעל המצפה. מתחיל להיות קריר כאן באמצע אוקטובר. בתוך השקט אביבה שליט מקפיצה את כולם. היא יוצאת לדבר, לראשונה מאז נודע שבנה חוזר מהשבי. התקשורת באקסטזה. פניה מביעות דריכות ומתח של ימי הציפייה האחרונים. ספק אם ישנה בלילות האחרונים.

היא מקריאה מדף. מבקשת להודות לכולם, מבקשת גם שיניחו למשפחה לאחר חזרת גלעד וייתנו לה לשקם אותו. בלי לענות על שאלות היא חוזרת אל הבית, מוקפת בשלל יועצים תקשורתיים ופעילים שלא משים ממנה. שוטרים שמקיפים את בית המשפחה סידרו לה שטח סטרילי מגודר בכניסה לבית.

מצפה הילה ידע הרבה חגים עצובים, כבר חמש שנים שמביך לחגוג או לצהול ביישוב, ועכשיו התושבים מוכנים להיות מאושרים עד הסוף.

במזכירות של המצפה יש אווירת חג. העובדים עוברים על רשימות התושבים ומכינים אותם לשרשרת אנושית ענקית שתקבל את פניו של גלעד. עוברים על כל שם, מספרים לתושבים על יום שלישי. מחכים שהחולצות המיוחדות שהכינו לכל אחד מהתושבים עם הכיתוב "כמה טוב שבאת הביתה" יגיעו מהדפוס. גם לב גדול הודפס על החולצה.

אחד התושבים מגיע לקחת דואר מהמזכירות. הוא מספר שהיה לו מנהג קבוע לסמס לנועם ולאביבה בחגים, אך מעולם לא כתב להם "חג שמח" אלא רק מילות עידוד. "קשה אולי לתפוס את זה, אבל אנשים נהגו להשאיר כיסא ריק בבתים שלהם בכל חג, בערבי שישי, ביום השנה לחטיפה", הוא מספר על החיים ביישוב.

"לא כולם ממש הכירו אותו. אם אין להם ילד בגיל של גלעד, הוא היה בשבילם מישהו רגיל. הוא עצמו גם היה ביישן, אז הם בעצם התחילו את הקשר איתו רק אחרי שנחטף. ובכל זאת, הוא הפך לשלנו, לילד של כולנו, הוא תרם מאוד לאחדות שהיתה גם ככה במצפה שלנו, ואנחנו כבר לא יכולים לספור את השניות עד שהוא יגיע".

חוזרים להרגלים הישנים

ענת אוחנה, מזכירת היישוב זה תשע שנים, בחורה נמרצת מאוד שבכלל גרה במושב חוסן אבל מחוברת למצפה הילה כאילו נולדה וחיה שם מאז ומעולם, יושבת בצהרי היום לשיחת תיאום עם אילנה לוי, השכנה הקרובה של משפחת שליט.

"מתוך תשע שנים שאני מזכירה פה, יותר מחמש שנים התעסקתי כל הזמן בגלעד. לא איבדנו תקווה לרגע אחד. עכשיו אני יושבת וחושבת שאביבה תחזור להיות אמא. אמא שהילד שלה איתה בבית. אמא שלוקחת את השמיכה, מכסה את הילד בלילה, אומרת לו בשקט 'לילה טוב' והולכת לישון הכי רגועה בעולם. לא מבועתת, לא חולמת דברים רעים. זה מציף אותי ברגשות.

"משפחת שליט חדרה לכולנו ללב", היא ממשיכה. "עשינו באמת הכל כדי לעמוד לרשותם. עד עכשיו כל טלפון מנועם ישר מקפיץ אותי, אני נדרכת, מקשיבה לו, רואה מה הוא צריך. יש כאן המון אושר עכשיו במצפה שלנו, שידע גם ימים אחרים, מורכבים, יותר מעוננים. ידענו שאסור לוותר. ידענו שאנחנו צריכים להיות ביחד בשבילם, לעולם לא להרים ידיים".

אילנה לוי מסתכלת על אוחנה בעיניים טובות. היא השכנה הקרובה של משפחת שליט. הבת שלה בר גדלה עם גלעד באותו המחזור. "בר כבר חצי שנה בהודו", היא מספרת. "היא חוזרת לארץ בדיוק כשגלעד יהיה כאן. שאלתי אותה אם היא מעדיפה שאני אחבק אותה בנתב"ג או פה במצפה, והיא אמרה לי 'אמא, את לא נורמלית. אל תבואי לקחת אותי משדה התעופה, תהיי עם גלעד. אני כבר אגיע'. היא בכתה מהתרגשות אחרי שהבינה שזהו, הפעם זה קורה".

אילנה יודעת לספר שבבית שליט מתרגלים שוב לחיים נורמליים. "אביבה תמיד בישלה. עכשיו, כמו מישהו שלא עשה במשך זמן רב את הדברים הפשוטים שהוא מכיר היטב, היא פשוט לומדת לבשל מחדש. להפעיל את המקרר, לתקוע מסמר, לגדל את הצמחים שלה. חוזרים לאט-לאט לשיגרה.

"בחצי השנה האחרונה היה שיפוץ בבית של משפחת שליט", ממשיכה השכנה. "גלעד יחזור בדיוק לחדר שהוא מכיר. הרהיטים, המיטה, מה שהיה לו לפני החטיפה. לי אישית יש את הפריבילגיה להיות צמודה למשפחה. אבל עכשיו אני לא מרגישה כל כך נעים. קצת לא פייר כלפי עם ישראל. כולם היו במסע הארוך הזה, הפעילים, משפחות שכולות שנרתמו, ועכשיו כולם רוצים לראות את גלעד. אז תסלחו לנו שאנחנו פה, שאנחנו לידו, שאולי בהתחלה לא תראו אותו. באמת שלא נעים לי מכל העניין הזה".

סימנים ראשונים של שיגרה

בפעוטון אלון הסמוך לבית משפחת שליט כבר ציירו הקטנים ציורי ברכה לקראת שובו של גלעד, והם שואלים שם בתמימות למה יש עכשיו כל כך הרבה רכבי משטרה ליד הגן שלהם. שוטר אחד נשען על אחת הגדרות שהציב עם חבריו כדי לנסות ולעשות שטח סטרילי בין המשפחה לבין התקשורת והסקרנים.

מור תרזי, יו"ר הוועד המקומי, מוריד את הילד שלו בגן ואומר שהוא עוד לא קולט שגלעד כבר כאן. שזה ממש בשער. הוא מסביר שהיישוב לא בנוי לשרוף צמיגים בשער, שהמאבק לשחרור גלעד נשא אופי כזה שמתאים לאביבה ולנועם, והתאים גם ליישוב הקטן. "היינו איתם גם ברגעים של עצב, גם בשמחה. זאת קהילה. היא תמיד מתגייסת ברגעים כאלה, וזה קרה כאן בגדול. אנשים התגלו כאן במלוא עוצמתם, בנדיבותם, קרה לנו משהו קשה נורא אבל עם זאת גם מאחד. המקום הזה, על כל הצדדים שלו, תפס צורה ואנושיות שתמיד היו אבל גם התגלו במלוא עוזם. זה מחמם את הלב, זה משאיר הרבה כוח ליישוב שלנו".

בבוקר מוקדם הגיעו החולצות המרגשות מבית הדפוס. ארגזים של חולצות בכל המידות. ילדים ואמהות עומדים שעות ומקפלים 753 חולצות שעשו במיוחד לגלעד. כל תושב מקבל חולצה לבנה מקופלת. אוחנה המזכירה אומרת לכולם שהיא רוצה לראות אותם כל הזמן עם חיוך על הפנים.

במקביל, מתחילים, בזהירות, לקפל גם את השלטים ומעט מהדגלים, הכל במשורה. כבר רוצים לחזור לשיגרה, אבל רק אחרי שגלעד כבר כאן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו