קטעים איתך, רבנו

יום חמישי בערב, סמוך לצומת סגולה בפתח תקווה. כמה מאות מטרים מאלפי הקברים הדוממים בית קפה קטן כבר שוקק, מלא חיים ובעיקר צפוף ודחוס עד אפס מקום. קבוצות חברים צעירים, כמה בנות בג'ינסים, גופיות ושיער צבוע בלונד, זוגות נשואים וגם כמה חובשי כיפות. בדלת עוד נדחפים אלו שמקווים למצוא מקום, והחדרים הצדדיים גם הם עמוסים. על השולחנות בקבוקי בירה ואת הכל אופפות התרגשות וציפייה. האנשים יודעים לאן הגיעו, אבל עוד לא יודעים באמת מה מחכה להם.

"תאמין לי, מה שתראה כאן היום זה מופע שלא ראית כמותו", אומר לי יוסי, מעריץ מושבע. ואז זה קורה. אחרי ציפייה ארוכה כוכב הערב נכנס, הרמקולים כמעט מתפוצצים מהבסים בגרסת הדאנס של אייל גולן ל"מי שמאמין לא מפחד" ובאוויר אדרנלין כמו אחרי יריית הזינוק לריצה אולימפית. הוא מתקרב אל המיקרופון, לוגם כוס מים, ומבקש שיניחו אותה בשולחן ליד. שתי מעריצות תוהות ביניהן בחיוך, ספק בצחוק ספק ברצינות, אם אפשר לגעת בכוס שממנה שתה. המופע עצמו עוד רגע מתחיל, אבל צחקוק של מעריצה אחרת בקהל כבר משחרר מכוכב הערב הערה שנונה, שמשכיבה את כולם מצחוק. ואז הוא מתחיל: "היום ניתן טיפים לקראת יום הדין - ראש השנה המתקרב".

כן, לא מדובר בשלמה ארצי או בקובי פרץ, גם לא באחד מכוכבי הסטנד-אפ המוכרים כל כך. בעצם, לא רחוק מזה, אבל כאשר טונות של כריזמה מתפרצת ובדיחות בשרשרת עטופות בחליפה, חולצה לבנה, כיפה שחורה גדולה וזקן מאפיר, אתם מבינים שיש פה סיפור קצת אחר.

הרב יצחק פנגר ממלא בתי קפה, חדרי הרצאות ואולמות בכל מקום שאליו הוא מגיע. יש לו עדת מעריצים שרק גדלה והולכת וסיפור חיים שספק אם כותבי תסריטים בדיוניים יכלו להמציא. מי שבעברו היה מאסטר בעל שם עולמי ברייקי והספיק להיות נזיר בודהיסטי בדרמסאלה בטרם חזר בתשובה, פרץ לתודעה הציבורית דווקא בשנה האחרונה כאשר תוכנית בערוץ 10 (בשישי בערב!), שמסכמת את הקטעים המשעשעים בשבוע האחרון בערוצי הטלוויזיה השונים בישראל, סיפקה פינה קבועה מתוך הרצאותיו המשודרות בערוץ ההידברות. אותם קטעים הפכו מייד לדבר החם ברשת ולקאלט גם אצל החילונים.

"קשה להסביר בעיתון את התופעה הזאת שנקראת הרב פנגר. צריך לראות אותו בשביל להבין", אומר יוסי אדרי, שמגיע להרצאותיו בשנה וחצי האחרונות (וכן, זה בדיוק הזמן שבו כדאי להניח לרגע את העיתון בצד, לראות כמה מהפנינים המדוברות ביו-טיוב ולהבין טוב יותר במה מדובר). פנגר הוא שילוב של מרצה מוכשר, סטנדאפיסט, יועץ זוגיות ורב. האנשים הקרובים אליו מסבירים שקסמו הוא בעיקר הדיבור בגובה העיניים והמסרים שנוגעים לכל אחד, אבל הדברים הבולטים אצלו הם דווקא המימיקה הבלתי נגמרת, השימוש בתנועות ידיים, החיקויים והבדיחות.

כך, למשל, דקות אחרי פתיחת ההרצאה ביום חמישי האולם כבר מתגלגל מצחוק כאשר הרב מספר על מישהו ששלח לו טיפים לאישה מ"הגבר המצוי". טעימה קטנה: "אם יש לך בעיה עם האסלה - תתמודדי. כל מה שתלבשי נראה עלייך טוב - בעיקר אם צריך לצאת. בכי הוא סחיטה, בקשי מה שאת רוצה - רמזים לא עובדים. אם נשאל מה לא בסדר ותעני 'כלום' - נתנהג בהתאם". רגע לפני שמישהו כבר יאשים אותו בשוביניזם, חשוב להדגיש - וזה עוד אחד מסודות קסמו - שאת הבדיחות מהסוג הזה מקשר הרב פנגר באלגנטיות למוסר השכל של ביקורתיות, שיפוטיות ולימוד זכות על האחר והצורך להכיר טובה להורים ולאישה.

כמה דוגמאות קטנות אך משמעותיות מעידות גם הן שלא מדובר בעוד רב רגיל: פנגר - נשוי ואב לשבעה ילדים (הגדול שבהם בן 14) - הוא הרב היחיד בארץ שלצידו עוזרת אישה, בהרצאותיו יושב קהל מעורב, נשים וגברים, ובהפסקה ניגשות אליו בין היתר בחורות רבות במכנסיים או בגופייה להתייעצות - דברים שבמגזר החרדי ה"מיינסטרימי" לא יעלו על הדעת. לצד זאת, מספרים תלמידיו על צדיק נסתר שמשקיע לילות שלמים בלימוד תורה ומדקדק במצוות. בניגוד לרבנים אחרים, הרב פנגר, המתגורר במודיעין עילית, לא מפחיד את הקהל אלא משתמש בהומור וביכולת הדיבור שלו על מנת להגיע אליו.

"אני חי את הקהל, אני אוהב אנשים, אני לא סטנדאפיסט", הוא אומר בשיחה עם "ישראל היום". "מה שהקהל אוהב - זה מה שאני משמיע. המסרים מועברים דרך צחוק, חיבוק, חיוך. אני רוצה לשנות אנשים, שיהיה להם טוב". על כושר הדיבור יוצא הדופן הוא אומר: "לא למדתי משחק, זו מתנה שמקבלים, היכולת לגעת בלב של בנאדם, למרות שזה נורא מפחיד. אני מפחד לפקשש, אני ספונטני בדיבור, אין הרצאות מתוכננות. אני מספר על עצמי ועל אשתי ולפעמים יש טעויות. פעם הייתי בסמינר של סטודנטיות מהצפון, קיבוצניקיות טובות לב, ואמרתי משהו על כך שיצאנו ממצרים לא בשביל 'להיות עם חופשי בארצנו'. סתם התחבר לי על המוסיקה. בסוף השבת ניגשה אלי אחת המדריכות ואמרה שהסטודנטיות נפגעו מזה שזילזלתי בהמנון. עליתי על הבמה, פרצתי בבכי - אני בוכה כמו ילד קטן - ואמרתי שאני כל כך מצטער, באתי לקרב ויצאתי מרחיק, זה הדבר האחרון שרציתי, זה שובר אותי".

הלו"ז של פנגר צפוף, תודה לאל. הוא נותן הרצאות מדי יום, לפעמים כמה פעמים ביום, בכל רחבי הארץ, מצפון עד דרום, בבתי ספר, במדרשות וכאמור, גם בבתי קפה. באתר האינטרנט שלו "עולמות נפגשים" קיים לוח אירועים המפרט היכן הוא מרצה ומתי.

חילוני במסע לארץ הבודהה

אבל הדרך עד למקום שהוא נמצא בו היום התחילה במקום אחר לגמרי. פנגר נולד לפני 40 שנה בהרצליה, "חילוני למהדרין - אין חילוני יותר ממה שהייתי", כהגדרתו. "בבית לא היתה שום מסורת, קצת כשהיינו קטנים, אבל כשגדלנו זה נגמר. לעשות חג עם ההורים-! זה חנוני כזה... בחג הייתי נוסע עם חברים, טס לחו"ל. לא היתה מסורת בכלל, לא נרות שבת, קידוש, כלום. משפחה חמה, טובה ואוהבת - אבא איש מחשבים, אמא אקדמאית, שלושה אחים וכלב. הייתי נער מקובל בחבר'ה, עסקתי הרבה בספורט, בטריאתלון, נער יפיוף כזה, יציאות בשישי בערב".

בצבא שירת בחטיבה שבע של השריון. "שם נתקלתי בפעם הראשונה בדתיים. הם היו בני ישיבות הסדר וריחמתי עליהם מאוד, היה נראה לי שהם תקועים בין העולמות, לא פה ולא שם. לי היו תמונות בטנק - אתה יודע, לא של נוף... והם היו מסכנים כאלה, תקועים".

הכל התפרץ מתוך השתיקה

במהלך השירות חווה פנגר אסון שלדבריו הכניס אותו לפרופורציות. "זו עדיין לא היתה נקודת המפנה בנוגע לדת אבל הפכתי לאיש חושב יותר. זה היה בתחילת שנות ה-90. היינו באימונים לפני עלייה ללבנון ואחד מאנשי הצוות שלי, רונן, כנראה נשאר לישון בטנק. באנו בבוקר לטנק ופתאום ראינו שהתותח מצודד למעלה והוא נמחץ ונהרג. זה שינה אותי מאוד, נהיה לי אכפת מהזמן שלי, אמא שלי אמרה שהתבגרתי 20 שנה בחמש דקות, מילד שובב לבחור רציני, שקול יותר, עקבי, תולעת ספרים, בעיקר בתחום הפסיכולוגיה. התעניינתי פתאום במקצועות הרוח, רציתי לעזור לאנשים. באותה תקופה דווקא עוד לא נקשרתי לדת, ההפך. חשבתי שהדתיים פנאטיים".

בעקבות המקרה בטנק החליט פנגר ללמוד רפואה. "הבנתי שאני רוצה לעזור לאנשים, אבל רפואה רגילה נראתה לי טכנית מדי, הלכתי לאלטרנטיבי". משם התגלגל למסע כמעט בלתי הגיוני. "הגיעה לארץ מורה בעלת שם עולמי לשיטת הרייקי, מגע יד, והתחלתי לעוף באוויר מזה, זה היה תפור עלי. התחלתי ללמוד אצלה, ובשלב מסוים התפתח בינינו קשר זוגי למרות שהיא היתה גדולה ממני בעשר שנים לפחות. היא הציעה לי לצאת איתה למסע עולמי של הרצאות על רייקי. זה היה חלום, מסע בעולם עם מורה טובה, עשירה, בת זוג שלי, אני אחזור לארץ ואהיה מספר אחת, הכל מושלם!

"וכך היה, זה תפס בכל העולם. הגענו לארה"ב, היתה לנו וילה, ג'יפ, בריכת שחייה, ממש הגעתי לגן עדן. אני כבר עושה ים כסף, טיפול אחד אצלי עולה 180 דולר, עשרה מטופלים עד הצהריים, מסודר. אני מקבל תואר מאסטר ומתחיל להיות לי שם. העניין הוא שאני טיפוס קיצוני. אם אני עוסק ברייקי, אני אהיה אלוף עולם בזה, בשביל זה אני צריך לנסוע להודו, להצטרף לבודהיזם שהוא מקור הרייקי. עזבתי את כל הפינוקים של ארה"ב ונסעתי לדרמסאלה. רציתי תורת חיים שאיתה אפשר לשנות בנאדם וחשבתי שאמצא את זה בבודהיזם".

פנגר הצטרף למנזר של הדלאי לאמה בהודו והפך לחבר מן המניין: "למדתי דרך חיים, השקפת עולם, דרכים לעבוד על עצמך כמו מדיטציה ויוגה, שיטות לעבוד על הנפש, שחרור כעסים. לקחתי על עצמי את כל החומרות של נזיר". אלא שהמנזר לא הספיק לו: "המורים במנזר אמרו לי שמתחיל החורף, אין שיעורים וכדאי שאנצל את הזמן במנזר של מתבודדים ברישיקש למשך חצי שנה - אבל הפעם בשתיקה. התקשרתי להורים והודעתי שבחצי השנה הקרובה אין עם מי לדבר, לא מכתבים, לא גלויות, כלום. הגעתי לשם, אמצע יער, גן עדן למי שרוצה לשכוח מהעולם. בהתחלה היה מאוד קל - סדנאות, יוגה, ויפאסנה, יושבים שלוש שעות וחצי כמו בסרטים עם רגליים משולבות. זו חוויה אדירה, זאת הנאה, אבל אחרי כמה זמן אני מתחיל לבעור בפנים. חייב לדבר, עושה עוד יוגה כדי להביא את הגוף לשלמות אבל אני מרגיש שאני מתפוצץ, זה הולך ונהיה ממש קשה, ואני כבר מתחיל לחשוב שאולי שכחתי לדבר...

"בוקר אחד הייתי בנהר והרגשתי שזהו, די, אני מתפרץ, לא יכול יותר, כמו הר געש. יצאתי מהנהר וזה עלה ועלה והתפרץ, ופתאום יוצאים לי כל הפסוקים של ההפטרה של הבר מצווה, עם הניגון והטעמים. אני שם יד על הפה ולא מבין מה קשורים אלי כל הפסוקים. חטפתי הלם, היה יותר הגיוני שייצא שלמה ארצי, משהו אחר. תירצתי תירוצים שאני מתגעגע לארץ, הדחקתי את זה, אבל במבט לאחור זו היתה נקודה שגרמה לי לחשוב שיש עוד דברים בעולם".

ההתרחשויות האחרונות והאירועים שבאו כמה ימים לאחר מכן כבר בישרו לפנגר באופן ברור שלא מדובר בסימנים חסרי משמעות. "אני הולך לישון אחרי היוגה והתרגילים, מכבה את האור ומרגיש שיש מישהו איתי בחדר, שעיניים ננעצות בי, תאמין לי - לא עישנתי שם כלום... אבל אני מרגיש שיש איתי מישהו בחדר. החלטתי לצאת לישון בחוץ בטבע. לקחתי שק שינה, ואיך שאני פותח אותו נופל עקרב צהוב מאזור הראש. אם הייתי מניח את הראש - זהו, נגמר. בפעם הראשונה אני מרגיש שיש מישהו ששומר עלי. עדיין לא דת ולא אלוקים אבל מתחיל לחשוב שיש כוח עליון, ישות מסוימת ששומרת".

יומיים לאחר מכן "נגמר הסיפור", כפי שהוא מגדיר זאת. "פעם בשבועיים מגיעים לשם חמורים עם אספקה. לקחתי את הדברים שלי והתחלתי לסדר, ופתאום אני מוצא בתיק ספר ברכות קטן שחב"דניק דחף לי בהודו והחלטתי לעשות איתו מדיטציה. במדיטציה יש מילים שחוזרות על עצמן אז לקחתי את הטקסט של הברכון, ישבתי בחדר עם נרות, דממה, מסתכל ומחפש מילה לחזור עליה. בלט שם משפט אחד: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. אני אומר אותו בקול ומתחיל לרעוד לי הגוף, אומר שוב ומקבל צמרמורת, אני לא מבין את הפסוק או מה הוא אומר - בבגרות בתנ"ך העתקתי הכל - אבל אני אומר את המשפט ומתפרק לגמרי, ואני לא טיפוס רוחני כזה אלא איש מאוד שכלי. ברגע שאתה חווה דבר כזה, נגמר הודו, בודהיזם, הכל. יום למחרת אני לוקח את הדברים והולך, מרים טלפון להורים ומבקש מהם לאסוף אותי משדה התעופה".

"נחתי בשדה התעופה כמו חייזר, נזיר בודהיסטי קלאסי, שזוף כזה. לא סיפרתי לאף אחד שחזרתי, רציתי להבין מה קורה פה. מול הבית שלי על לוח המודעות היה שלט על הרצאה במיסטיקה יהודית - 'חיים לאחר המוות, כניסה חופשית'. אמרתי לעצמי שהסתובבתי בכל העולם, ניסיתי את כל הדתות, את הברית החדשה קראתי כמו רומן, בבודהיזם שחיתי, רציתי לבדוק גם את זה. פעם ראשונה הגעתי להרצאה על יהדות.

"הגעתי והתיישבתי בשורה הראשונה. הרב מתחיל לדבר על גלגולי נשמות וכל רגע פונה אלי - 'הבנת-' ממשיך 'הבנת-', 'כן', מסיים ושואל אם יש למישהו שאלות. אני אומר לו שלי יש. פתחתי ואמרתי לו בזלזול 'הנה, יופי, הוכחת שיש חיים אחרי המוות. יפה מאוד, אבל מה זה קשור לזקן ולציצית שלך-'. הייתי מאוד אנטי דת, לא קשור אליהם, הם מעצבנים אותי. הוא הקניט אותי שאם אני רציני שאבוא לסמינר באשקלון של אקדמאים".

כבוד הרב - רייקי זה כשר-

פנגר נענה בחיוב להזמנה אבל הגיע עם שק של דעות קדומות: "בכלל חשבתי שחרדים זה פרימיטיביים, חורים בסדינים וכאלה, ופתאום אני קולט שמדברים בהיגיון עם שכל. עדיין לא החלטתי לחזור בתשובה, אבל הבנתי שיש פה משהו ברמות אחרות. הרי התרגלתי לרוחניות, ל'בוא תחווה', 'תנשום', ופתאום מדברים אל השכל ואל הרגש. הייתי מוכן לשמוע, פעם ראשונה גם הלכתי לבית כנסת, אמנם במכונית, אבל התרשמתי. היתה לי תחושה שבאתי הביתה".

בד בבד עם ההתקרבות לעולם היהדות, לא עזב פנגר בכל התקופה הזו את אהבתו הגדולה - הרייקי. "ההורים ראו את תהליך החזרה בתשובה, אמרו שאני נורא חמוד ככה, אבל חששו שאהיה קיצוני. בינתיים בתקופה ההיא עדיין נחשבתי למאסטר ידוע לרייקי, מתחיל סדנאות בארץ, כל סדנה 300 דולר, עדיין לא דתי, עושה מלא כסף, ובמקביל מתחיל להתחזק, מתחיל ללמוד באטרף תורה ורק תורה. לאט לאט מגיעה הכיפה, בהתחלה סרוגה ככה בקטנה".

בשלב מסוים נאלץ פנגר לעזוב גם את הרייקי. "עשיתי הרצאה לחרדים ובסיומה ניגשת אלי בחורה ושואלת 'אתה בטוח שרייקי זה כשר-'. אני לא מבין מה היא רוצה ובשלב הזה אני עוד לא מכיר רבנים, אני בתחילת הדרך. הפנו אותי לרב זילברשטיין שמתעסק בנושאי רפואה והסברתי לו מה זה רייקי. שאלתי אותו, 'כבוד הרב, האם זה כשר-' והוא אומר 'לא', הוא טען שזה כמו כישוף, שימוש בכוחות טומאה, ופתאום ברגע אחד התפוצץ לי הכל בפנים. כאילו אני בבית זכוכית והכל נשבר עלי, חרב עולמי: יש לי קריירה, כסף, מעמד, ברגע אחד בום!

"חזרתי הביתה, ישבתי בסלון ופרצתי בבכי כמו ילד קטן. היו לי כמה אפשרויות אבל אני לא איש של או-או, אני לא איש של באמצע. אני מחליט לעזוב את הכל, פונה לבורא עולם ואומר לו 'אבא'לה, אני לא מכיר אותך הרבה זמן, אבל למדתי שאתה לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. כנראה שאני יכול". אני מתקשר לאמא שלי ואומר לה 'תבטלי הכל. הרצאות, סדנאות, תחזירי כסף. הרייקי לא כשר!'. התחילה מלחמת עולם שלישית אבל אני חזק ולא נשבר". מה ששם חותמת על חזרתו בתשובה היה התייעצות עם הרב חיים קנייבסקי, מבכירי הרבנים בישראל כיום, שהורה לפנגר ללכת ללמוד. "הלכתי לישיבת 'אור שמח' וזהו. הבנתי מה זה עולם של תורה, מה אני מסוגל להוציא מעצמי. פעם נסעתי בקורקינט, עכשיו אני במטוס קרב".

הקושי המשמעותי סביב החזרה בתשובה היה מול הוריו. פנגר מספר כי המשפחה נמצאת בקשר חם ומתראה לעיתים קרובות, אבל להוריו היה קשה לקבל את הרעיון שבנם חזר בתשובה. "ההורים שלי הם רקדנים, אלופי עולם, החלום שלהם היה החתונה של הבן הבכור, הם תיכננו לרקוד את הריקוד של החיים ופתאום החתונה עם קהל נפרד".

התוכנית "מה נסגר" בערוץ 10, שבמסגרתה שודרו מדי שבוע קטעים שלו, עשתה לו רק טוב אף שבמבט ראשון זה היה נראה מגוחך, בעיקר למי שלא מכיר את פנגר. תחילה היה נדמה כי ישימו אותו ללעג מול הציבור החילוני בכל יום שישי, אבל לאט לאט נפל האסימון, הסגנון המיוחד של פנגר עשה את שלו ובתוך כמה שבועות כולם כבר התמכרו. השיא היה כשבתוכנית סיום העונה העביר פנגר מעין "שיעור" לאנשי התוכנית, באולפן עצמו.

"זה התחיל בצורה הכי לא טובה", הוא נזכר, "ההורים שלי, שלא שומרים שבת, ראו את זה. פתאום אחרי המהדורה המרכזית הם רואים איך עושים מהבן שלהם בדיחה. לקחו קטע קצר של כמה שניות מהרצאה, איזו בדיחה או עיוות, אבא שלי חטף חום, רצה להתקשר לערוץ 10 ולצעוק עליהם, אבל אמא שלי טענה שאין פרסום רע. הם המשיכו עוד שבוע ועוד שבוע ושמענו שבעקבות זה יותר ויותר אנשים עברו להציץ בערוץ ההידברות, שם משודרות ההרצאות. אנשים רצו לראות את כל הקטע, אמרו לעצמם 'זה מגוחך אבל בוא נשמע הרצאה מלאה, אולי יש בו משהו'".

לדבריו, למרות ההתרחקות מהמקצועות שבהם עסק בעולמו החילוני, הכלים שרכש בתקופת הרייקי עוזרים לו מאוד גם ביהדות: "אני משתמש בטכניקות שלמדתי שם, ריכוז בתפילה, יצקתי לזה תוכן יהודי עם הרפיה, נשימות, ריכוז, דמיון מודרך. זו עוצמה. עבודה של התבודדות זו עבודה רוחנית אדירה וקשה, לשבת עם עצמך לחשוב על המעשים זה דרגות, חבל על הזמן. תפילה זה כמו מדיטציה, צריך להתנתק מכל העולם".

בסיום הראיון חשוב לרב פנגר להדגיש כי הוא לא פועל מתוך כוונה להחזיר המונים בתשובה אלא רק עוסק בהגשת עזרה לאנשים: "יש אנטי דת, חרדיפוביה, זה טמטום. כל העולם שונא אותנו כי אנחנו יהודים. יהדות זה כיף, זה אוצר שקיבלתי ואני רוצה לחלוק בו".

yehudas@israelshayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו