אנטוניו בנדרס התקשה להסתיר בפסטיבל קאן האחרון את התרגשותו מהקאמבק לזרועותיו של הבמאי פדרו אלמודובר, שאחראי על גילויו לעולם. הוא כל כך התרגש, שחצי מזמן הראיון לקידום הסרט "החתול במגפיים" מבית היוצר של "שרק" שיוצא בדצמבר הקרוב, הוקדש לפטפטת נרגשת על "העור בו אני חי", סרטו החדש של אלמודובר שיצא לאקרנים אמש. לא עזרו כל נפנופי הידיים והפרצופים החמוצים של סוללת היחצניות ההוליוודיות שעמדו בצד חדר הראיונות וניסו למקד אותו לדבר על חיבתו לחתולים, לאגדות ילדים, לסרטים מצוירים ולמלאני גריפית, אשתו - בנדרס היה באקסטזה. אבל הוא לא היה היחיד בריביירה הצרפתית שאיבד את עשתונותיו סביב הבאזז האלמודוברי. הדיבור על "החדש של אלמודובר" היה שיחת השבוע בקאן, והעובדה שהוא בחר לחרוג ממנהגו האמנותי ולהפיק סרט מתח ואימה הצליחה להאפיל אפילו על הקאמבק המשובח של בנדרס שכל כך ניסה לקבל כותרות.
גדל על האימה
נדמה שכולם היו עסוקים בלדבר על הסוויץ' האמנותי שעשה המאסטרו הקולנועי מספרד, וההיסטריה היתה כל כך גדולה עד ששוק שחור למכירת כרטיסים להקרנה החגיגית נפתחה במתחם העיתונאים. עיתונאי נורבגי, לדוגמה, שקיבל כרטיס יחיד ושאלמודובר הוא לא גביע הפופקורן שלו, בחר למכור את הכרטיס שלו תמורת 200 יורו (כ-1,000 שקלים) לאחד מעשרות המעריצים המקומיים והפנאטיים שעמדו בכניסה לאולם ההקרנות משעות הבוקר עם שלט מתחנן לעזרה וכרטיס. העניין הרב ניכר גם באולם מסיבת העיתונאים, שבו התייצבו עשרות עיתונאים מכל רחבי העולם. אלמודובר, חנוט בז'קט ניילון בצבע ירוק-שרק, לעיניו משקפי שמש חומים גדולים ועל ראשו רעמת שיער מאפירה וקופצנית, ניסה להפחית את עוצמת הדרמה מהבחירה האמנותית החדשה שלו והכריז בספרדית מהולה באנגלית: "לאורך חיי המקצועיים כיוצר קולנועי התעסקתי בז'אנרים האהובים עלי, כשבראשם קומדיות ומלודרמות. אבל עכשיו, אחרי כמה שנים של התעסקות חוזרת בחומרים האלה, החלטתי לרענן את עצמי ולבחון את ז'אנר המתח. זה אולי מפתיע חלק מכם אבל האמת היא שמאז שהייתי ילד קטן אהבתי את הז'אנר הזה, והוא היה עבורי לא מעט השראה. תוך כדי העבודה על הסרט הייתי מביט במוניטור ואומר לעצמי: 'זה כמו בסרט הזה או ההוא מילדותי'. במודע או שלא, חדרו לי למוח כל מיני תמונות ורגעים מסרטי מתח ואימה שגדלתי עליהם".
האיש שאחראי לחשיפתם של אנטוניו בנדרס, פנלופה קרוז וחוויאר ברדם הבין בשנים האחרונות שהוא חייב להמציא את עצמו מחדש. גם המבקרים, כמו הקהל, שנוהר באדיקות בכל פעם שבשורה אלמודוברית חדשה מגיעה לקולנוע, הביעו אכזבה מסוימת מ"חינוך רע", "לחזור" ו"חיבוקים שבירים", סרטיו האחרונים. "אלמודובר ממחזר את עצמו", חרצו בשנים האחרונות לא מעט ממבקרי הקולנוע בעולם והוא קרא את שכתבו. אז הוא החליט להמציא את עצמו מחדש והתיישב לכתוב סרט מתח ואימה על מנתח פלסטי (בנדרס) שמפתח עור מלאכותי, חסין מחלות וסכנות, ומחליט לנסות את הפיתוח שלו על גוף אדם אנושי במסגרת מסע נקמה. צפייה בסרט, שרחוק מהגדרת סרט אימה על פי הסטנדרטיים ההוליוודיים הכוללים כריתת איברים, שפריצים של קטשופ מדולל במים וצווחות היסטריה, חושפת מותחן עמוס טוויסטים, סוד גדול ומפתיע ובעיקר שאלה פילוסופית על הקידמה הרפואית שניצבת למבחן מול האתיקה האנושית.
פרנקנשטיין בברזיל
"הנושא של ניתוחים פלסטיים ושינוי זהויות מרתק אותי כבר שנים. לפני כמה שנים קראתי כתבה מרתקת על מנתח פלסטי ברזילאי ועל תעשיית הניתוחים הפלסטיים שנפוצה מאוד בברזיל, והנושא משך אותי. זכרתי את הכתבה ההיא ושמתי אותה בצד. זאת, אגב, אחת הסיבות שרמזתי בסרט שהשורשים של הגיבורים שלי הם מברזיל. יש שם, בברזיל, משהו מאוד פרוע ופרוץ בכל הקשור לניתוחים לשינוי מין ובכלל. באופן כללי כל הנושא של הניסויים בגנום האנושי, שכפול תאים, ניסיון לשלוט במין העובר וכל מיני פיתוחים רפואיים אחרים זה נושא מדהים. זה, בעיניי, הריאליטי האמיתי של החיים. כשעבדתי על התסריט אספתי המון חומר על ניסויים רפואיים שמבצעים כיום וזה העלה אצלי הרבה שאלות פילוסופיות על החיים, ובעיקר את השאלה לאן אנחנו צועדים בתחום הזה? היום אנחנו מנסים לשלוט כמעט בכל דבר שאנחנו מייצרים. מייצור ופיתוח הנדסי של המזון שלנו, דרך פיתוח בדים עמידים וכמובן, עד הרפואה. זה עורר אצלי שאלות אתיות ומחשבות לאן זה ייקח אותנו. אגב, הסיפור עם פיתוח העור שמופיע בסרט הוא לא לגמרי תלוש מהמציאות. בגרנדה שבספרד יש מעבדה שמפתחת כבר כמה שנים עור חלופי לעור אדם שנפגע בשריפה ובתאונות. זה כנראה עניין של זמן עד שאנשים יתחילו להשתיל לעצמם עור צעיר".
יש משהו בסרט שמזכיר בצורה עמומה את "פרנקנשטיין". עד כמה הסרט ההוא השפיע עליך-
"האמת היא שלא מעט... 'פרנקנשטיין' בהחלט היה עבורי השראה, וכמו שבסרט ההוא התעסקו בבריאה גם אני מתעסק פה בבריאה, רק שלהבדיל שבזמן ששם החשמל הוליד חיים והיה הבשורה הטכנולוגית בתקופה ההיא, כאן הבשורה היא פיתוח עור וניסיון לייצר גוף שלם. אבל אם אני באמת מנסה לסמן את ההשפעה החזקה שלי לסרט הזה אני חושב שהיא הגיעה דווקא מהבמאי האוסטרי פריץ לאנג ('מטרופוליס', 'M', 'העכבישים'; י"א). ההשפעה שלו עלי כילד היתה כל כך גדולה עד שבמהלך ההכנות לסרט חלפה בי מחשבה מאוד רצינית לצלם את הסרט כסרט אילם בשחור-לבן. בסופו של דבר, הרגשתי שזה יהיה ללכת למקום רחוק מדי ממה שאני עושה והחלטתי לוותר על זה".
איך נולד הרעיון לסרט הזה-
"לפני כעשר שנים, במהלך חופשה, 'בלעתי' בכמה שעות ספר מתח שעסק בסיפור של פיתוח עור חלופי משולב במסע נקמה. זה היה מסוג הספרים שמצד אחד הם קלילים ומסיימים לקרוא אותם במהירות, ומצד שני הם מותחנים שגורמים לך לחשוב ולא להרפות מהספר עד שאתה מסיים אותו. כשסיימתי אותו היה לי ברור שיום אחד ארצה להפיק מהספר סרט. זה לקח לי זמן רב מכיוון שהייתי עסוק בפיתוח פרויקטים אחרים שלי אבל יום אחד, לפני כשנתיים, חזרתי אליו והתחלתי לעבד אותו לתסריט. זה היה תהליך ארוך ומייגע שכלל לא מעט שכתובים, והוביל, בסופו של דבר, לתוצר שהיה קצת רחוק מהספר, אם כי שמרתי על הרעיון הבסיסי של גיבור שמבצע את מה שהוא מבצע מתוך חיפוש נחמה ומתוך נקמה על אונס בתו".
קשה להתעלם מההתלהבות שלך כשאתה מדבר על העשייה של הסרט. גילית עולם חדש של יצירה-
"בהחלט. אני עכשיו בתקופת המתח והאימה ביצירה שלי, ואני מניח שהסרטים הקרובים שלי יהיו באזור הזה. מה שאני אוהב בז'אנר הזה הוא העובדה שהוא מאוד רחב וזה מאפשר לי למעשה להכניס גם אלמנטים של דרמה, גם אלמנטים קומיים וגם אלמנטים של מתח. זה בעצם ז'אנר שמאפשר להכניס לתוכו הכל. אבל אני לא כל כך אוהב להכניס את עצמי לתוויות, אני לא רוצה להיות כמו הבמאים שפעלו בשנות ה-50 והגדירו את עצמם דרך היצירה. יצירה היא דבר שנגזר מהחיים של היוצר. עכשיו אני בתקופה שמתח ואימה מרתקים אותי".
בנדרס ואני
מרבית המבקרים העניקו לסרט ציון שנע בין ארבעה לחמישה כוכבים מתוך חמישה כוכבים, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, היללו ושיבחו את אנטוניו בנדרס שחזר לזרועות הבמאי שהמציא אותו בסרט "מבוך התשוקות" בשנת 1982. בנדרס, שבשנים האחרונות התבזה בכל מיני סרטים נשכחים וחזר לתהילת עולם בזכות דיבוב החתול בסידרת סרטי "שרק", מגיש עבודה משחקית עוצרת נשימה, בין השאר הודות לחזרתו לשפת האם שלו המאפשרת לו להתמסר בצורה מושלמת למשחק במקום להיאבק במבטא הספרדי שלו. בנדרס, כאמור, לא הסתיר את התרגשותו מהחזרה לסרט של אלמודובר.
"בשבילי לחזור לסרט של אלמודובר זה בעצם לחזור הביתה", הוא אמר בהתרגשות רבה, " אני מרגיש כאילו לא עברו 20 שנים מאז עבדנו בפעם האחרונה יחד. פדרו הוא עדיין במאי מרתק, מקורי, צבעוני, מקצועי ומדויק. אני חושב שהשינוי היחיד שחל אצלו הוא שהיום הוא עוד יותר מדויק ממה שהוא היה בעבר, וזה מה שהופך את החוויה איתו למיוחדת כל כך. לא היה קל לצלם את הסרט הזה כי האווירה שלו מאוד קודרות והפנים שלי היו צריכות להיות קפואות רוב הזמן. למזלי, צחקנו לא מעט בין הטייקים השונים".
אלמודובר, הומוסקסואל מוצהר, הרעיף מצידו שבחים על בנדרס. השמועות, אגב, מייחסות לשניים יחסים מעבר לשעות העבודה. "מבחינתי זה היה כמו להמשיך לעבוד איתו מאותה הנקודה שהפסקנו בה. הוא עדיין חי, מאושר וכמובן שחקן מעולה", הוא טפח על כתפו של בנדרס במהלך המפגש, "בעבודה על הסרט הזה הייתי צריך, יותר מתמיד, לעטוף את עצמי בשחקנים שעבדתי איתם בעבר ושאני סומך עליהם. אחרי הכל נכנסתי להרפתקה שהיתה חדשה עבורי בדיוק כפי שהיא היתה חדשה עבורם. בכלל, היו לא מעט רגעים שהרגשתי בהם קצת כמו המנתח הפלסטי בספר. אחרי הכל, להיות במאי זה להיות אלוהים לרגע ולברוא דמויות".
מי צריך את אמריקה
אלמודובר (62) חי ועובד במדריד, שם ממוקם משרד ההפקות שלו ושל אחיו שנקרא "תשוקה". במשרדו הוא כותב את תסריטיו על שולחן עבודה ומחפש בעיתונים היומיים השראה לסרט הבא. "אני פועל שחור של עולם הקולנוע", הצהיר לא פעם בראיונות, "אני יושב כל יום וקורא עיתונים, מחפש השראה מסיפורים קטנים המתפרסמים בשולי החדשות, ואז פשוט כותב ומחפש את הדבר הבא שירגיש לי נוח להפוך לתסריט שלם. זה תהליך נפשי סוחט ומתיש. השאיפה הראשונית שלי כנער, אגב, היתה להיות סופר. אני מאוד אוהב לכתוב והאמת היא שכתיבה תמיד עניינה אותי. עדיין יש לי חלום לפרסם ביום מן הימים רומן". על פי הפרסומים ברחבי הרשת, סרטו הבא העונה לשם "מינה" מבוסס על סיפור חייה הטרגי של הזמרת האיטלקייה מינה, שהיתה כוכבת גדולה שמעמדה השתנה בעקבות רומן שקיימה עם גבר נשוי, וכניסתה להריון אשר אילצה אותה להידחק לשולי החברה השמרנית.
"האם היה מעניין אותך לעשות סרט בארה"ב-" נשאל אלמודובר לאחרונה בראיון למגזין האמריקני "ניוזוויק", ודחה מייד את האפשרות הזו. "למה לי לנסות לעשות סרט באמריקה? למה אני צריך להיכנע לתכתיבים של האולפנים הגדולים? אני חושב שאחת הסיבות שהצלחתי לפרוץ את גבולות ספרד נעוצה בעובדה הפשוטה שאני נאמן ליצירה שלי ב-100 אחוז. הכל בידיים שלי ובשליטה שלי. לא פעם אני מרחם על הבמאים שעובדים באמריקה וצריכים להתפשר על היצירה שלהם בשביל מערכת החוקים של הוליווד. אני לעולם לא אוכל לעשות סרט שהוא לא על פי הכללים והחוקים שלי. מבחינתי, אין דרך אחרת לעשות את הסרטים שלי. המערכת האמריקנית לא מאפשרת חופש יצירה, וזה משפט די אבסורדי כשמדברים על היבשת שמצהירה על עצמה כמקום חופשי לכל אחד".
בראיון טלוויזיוני שנתן במסגרת פסטיבל קאן אמר: "לפעמים נדמה לי שהוליווד ממש התייבשה מרעיונות. אני מסתכל על הסרטים הגדולים שנעשו בשנים האחרונות ותוהה לעצמי: 'לאן נעלמו הנשים מהקולנוע האמריקני-' כנראה התסריטאים האמריקנים שכחו שנשים הן מרתקות". ואכן, הקולנוע של אלמודובר עמוס בדמויות נשיות חזקות, צבעוניות ומסקרנות.
הנשים הן דבר מאוד דומיננטי ביצירה שלך והסרטים משופעים בדמויות נשיות. מדוע-
"אני מניח שהעיסוק המתמיד שלי בדמויות נשיות חזקות קשור לילדות שלי. היתה לי ילדות לא פשוטה עם קושי כלכלי מאוד גדול. אנשים מסביבי בקושי שרדו. זה היה כמה שנים אחרי המלחמה ולקח כמה עשורים עד שספרד באמת התפתחה והפכה למה שהיא היום. אני זוכר שבתוך הקושי הגדול ראיתי את אמא שלי ואת השכנות שלנו, שהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, נלחמות על החיים. הן היו נשים מעוררות השראה, חזקות, שורדות ולוחמניות. זה כנראה עיצב את התפיסה שלי על נשים. אני מכבד נשים ומעריץ את היכולות שלהן לנהל דברים".
ועם זאת בחרת להציג בסרט החדש אישה כנועה וכלואה שנתונה למרותו של מנתח סאדיסט.
"אבל לא לאורך זמן. בשלב מסוים היא מחליטה להחזיר לו מלחמה ואז כל התמונה נראית אחרת. אני חושב שזאת גם השורה התחתונה של הסרט. הסרט נוגע בהרבה מאוד דברים אבל בראש ובראשונה בהישרדות. כל אחת מהדמויות בסרט רוצה לשרוד ומנסה להישאר בחיים בדרך שלה. זה מעניין לבחון איך אנשים מגיבים כשהם בסכנה, לא-"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו