ב"ספר הכוזרי" שכתב יהודה הלוי לפני 877 שנים, צפה המלך בוויכוחו עם החכם כי בהיכון ריבונותם ינהגו היהודים באחרים כפי שאומות העולם מתאנות להם בגלות. האם בשנת עצמאותה ה־68 חווה מדינת היהודים משהו מן הצפי שעלה בוויכוח הפילוסופי, שנכתב על ידי גאון השירה בספרד להגנת "דת בזויה ומושפלת", שמאמיניה נרדפים בכל חלקי תבל? זה אחד הדיונים המרכזיים שראוי לקיימו בימי הזיכרון והעצמאות שמוקדשים גם לחשבון נפש, והשתבש בגלל השוואה פזיזה של האלוף יאיר גולן כאילו ישראל מוצאת עצמה במצב הדומה לזה של גרמניה הנאצית בשנות ה־30.
הרי המשטרה הגרמנית היתה שותפה לחרם על היהודים ולאילוצם לשטוף מדרכות וכבישים, והיכן היה הבג"ץ של ברלין כאשר אושרו חוקי נירנברג? האמירה הזאת לא רק שגויה אלא גם מזיקה ויש לה הדים בהסתה אנטישמית המגיעה עד כדי התבטאות של שגריר ונצואלה לאו"ם רפאל רמירז, שמא מייעדת ישראל לפלשתינים את "הפתרון הסופי".
אך הסוגיה עומדת בפני עצמה. בשולי החברה הדתית־לאומית־חרדית מצויים מוקדים שבהם מלמדים בפירוש כי הערבי נחות מבחינה גזעית; וכיצד שורפים מסגד וכנסייה; ומדוע זו מצווה. הרוב השפוי במחוזות אלה סולד, אבל אינו מתערב לחיסול התופעה. אדיש? חסר אונים? אולי לא כל כך מתקומם? הסברים חשובים, אבל העיקר הוא שביעור הנגע אינו מתבצע.
שם מחנכים שאין חובה לקבל "דין מלכות" הקרויה דמוקרטיה; שבג"ץ המורה להחזיר אדמה נגזלת לבעליה הפלשתיני בלב בית אל הוא תועבה; ששנאת הזרים אינה פסולה; שהרצח בדומא אינו טרור רצחני, אלא רק משהו פסול בעוצמה פחותה; וזה מתחבר לבריונות ולחוליגניות ברוח לה פמיליה ולקריאות "מוות לערבים" לא רק ביציעי בית"ר ירושלים; ולבית הדין של הליכוד, שהורה למוסדות המפלגה לדון "בכשלי שר הביטחון" מפני שמנע ממשפחה יהודית לפלוש לבית בחברון שלא כחוק.
כך נולדת מורסה לאומית ורוחנית מסוכנת, שהיא עדיין רחוקה מאוד מהמצב שתיאר האלוף גולן, אבל עלולה להידרדר לקירבת מקום. הדברים גם הועלו על הכתב. בעת חקירת החשודים ברצח המשפחה הפלשתינית בדומא החזיקו המשטרה והשב"כ במסמך "מלכות הזדון", שפירט באורח אלים מה לעשות כדי למחוק מנוף הארץ את הכנסיות והמסגדים. העיון בו מזעזע.
רק שהגזענים האלימים האלה אינם לבד. הם יודעים כי המנהיגים והרבנים המקובלים והלגיטימיים של ציבורם מסתייגים מהם בלשון רפה בלבד, אם בכלל; ומתייחסים לתופעה כאילו היא שולית, ומתעלמים מהחשש כי זו רק ההתחלה ואם לא תיגדע בעודה באיבה, היא עלולה להיהפך למפלצת.
גם הממסד הלאומי מגמגם. כמה השקיעה איילת שקד בשחיקת מעמד שופטי בג"ץ, וכמה בהגנה עליהם מפני הפורעים בלשונם? וכמה בחוק המפלה בין יהודים לבין ערבים ביהודה ובשומרון, שלמרבה המזל בנימין נתניהו יבלום; וכמה עמיתה יריב לוין, שאינו חדל מהכפשת בית המשפט העליון, אבל לא זכור שקולו נשמע בגינוי עקבי של החוליגנים? ומה שווים חייו של ערבי כאשר מליבת הליכוד יצאה הצעת ח"כ דוד ביטן לסכל מראש את העמדתו לדין של החייל אלאור אזריה, אשר ירה בראשו של מחבל מנוטרל השרוע על הקרקע?
כל זאת כאשר נפתלי בנט התמקד יותר בטיעונים (ראויים) לסדר הדין ולא במעשה הנפשע, ונתניהו טילפן לאביו של הנאשם לחזק את ידיו ולהביע אמפתיה, וזאת לאחר שבמערכת הבחירות כבר כשל בלשונו בתארו בלשון שלילית אסורה את נהירת האזרחים הערבים לקלפי.
הממסד השלטוני שאינו מבין את חומרת העניין; שמתרחק מן הליברליזם של זאב ז'בוטינסקי ומעליונות שלטון החוק שבפי מנחם בגין, חושב שהדברים יבואו על תיקונם מאליהם; שלא צריך, ומבחינת הפופוליזם הפוליטי גם לא כדאי, לצאת למלחמת חורמה בתופעות המכוערות. אך הן ממאירות, סרטניות, ואינן נסוגות אלא מצמיחות גרורות. בסופו של יום, בקצה המנהרה המובילה אל הרוע ממתינים חושך ואלימות אשר יקומו בראש ובראשונה על מי שסייע להם בשתיקה, באמירה מהססת בחצי פה, ואז לא יהיו בג"ץ ועיתונות חופשית ודעת קהל ועולם נאור להגן עליהם.
השרים האלה רוצים לזכות בפופוליזם של רגע במרכז המפלגה ואינם מבינים כי הם רוכבים על גב הנמר, ובבוא היום יהיו קורבנות הטרור היהודי עוד לפני האחרים. תמיד זה כך כאשר לא מרסנים את האספסוף מבעוד מועד.
•••
בנקודה זו תמה ההקבלה לספרו הפילוסופי של יהודה הלוי. מפני שאז, בשלהי המאה ה־12, התעמר העם הריבון במיעוט יהודי מושפל, שלא חתר תחת אדוני הארץ ולא ניסה להשתלט עליה, ואילו מול ישראל קם אויב אכזר השואף להכחידה בפועל וברוח, והוא מיעוט במדינה אבל רוב מכריע במזרח התיכון.
הנהגת ערביי ישראל והתנועה האיסלאמית הצפונית הן רק קצה מטה הרשע של מי שחותר להשמיד את מדינת היהודים ולהטיל את אזרחיה לים, ויש כנגדן הוכחות מהותיות רצופות מאז ההתפרעות הראשונה של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני בירושלים של 1920 ועד להסתה החינוכית ברשות הפלשתינית ולמעשי הזוועה של דאעש וחמאס וחיזבאללה, ובתוך כך גם התבטאויות מקפיאות דם של חנין זועבי וד"ר ג'מאל זחאלקה והנוהים אחריהם.
אסור להתבלבל, לשון העוועים של בצלאל סמוטריץ' ואורן חזן אינה גרועה כהוא זה מניסוחיהם של הבולטים בח"כי הרשימה הערבית בכנסת. ההסתה הפרועה אינה מאוזנת. תדרוך קיצוני נורא של רב אלמוני־למחצה במאחז בלתי חוקי נידח, אינו שווה במשקלו לדברים מקבילים אשר משודרים באוזני ילדים פלשתינים ברשות ובסמכות מטעם הרשות הפלשתינית שמרכזה ברמאללה.
ישראל עלתה על נתיב רע בהסתה ובהחלשת שלטון החוק, אבל הקריקטורות הרשמיות של חמאס נראות כמו "דר שטירמר" הנאצי. אותו יהודי עם אף ארוך ועם פני עכבר, וכפי שהימין הישראלי הקיצוני מסרב להתערב ומשמיץ את השב"כ שחוקר כחוק ומטלטל את החשודים ברצח בדומא - כך השמאל בארץ מתעלם מן התעמולה הנוראה המדרבנת צעירים פלשתינים ליטול סכין ולדקור יהודי ואפילו במחיר חייהם.
דווקא אופייה הלא מאורגן לכאורה של אינתיפאדת הסכינים נותן יסוד להבין כי היא פרי תעמולת הזוועה הרשמית. אין התכנסויות גדולות, אין אסיפות במסגדים, אבל יש רשתות חברתיות והן מייצרות את אירועי הדמים בעוד אבו מאזן עומד מן הצד.
השמאל הישראלי משיב כי אינו אחראי לטוהר המידות של הפלשתינים. הוא יהודי ודואג רק לרוח הנושבת בישראל ובתוכה. זה מיתמם. לכוהנת הגדולה עמירה הס השפעה מסוימת בצד הפלשתיני של המתרס. גם לגדעון לוי. כיצד ייתכן שלא מצאו אירוע אחד לתוכחה כלפי הצד האחר, אף שקולם נשמע שם?
בהקשר זה צצה גם ההיתממות, שכן יחסי ישראל עם הפלשתינים הם בבחינת כלים שלובים. רצח שלושה נערים תמימים בגוש עציון אינו מעורר חלחלה של ממש לא אצל הפלשתינים ולא אצל רבים מידידיהם בישראל, ואילו עשו דבר מה בעוד מועד, אפשר שכל נזקי מבצע צוק איתן והצער הנלווה אליו היו נחסכים משני הצדדים.
נמוגו האשליות, ועימן צצו גילויי האנטישמיות המתפרסים כמחלה ממארת עם גרורות בכל רחבי תבל. האמיתות הישנות נגד יהודים אשר הולידו בתגובה את חיבת ציון והתנועה הציונית יצאו ממקומות המסתור ושבו אל מרכז הזירה. הלייבור הבריטי אינו לבד. פוליטיקאים שלו דבקים באנטישמיות, מפני שבציניות שלהם הם סבורים כי בוחריהם רוצים בכך. זה מה שמדאיג יותר מכל, ולא רק באנגליה.
מדוע במצב זה לא חודשו נחלי העלייה? מדוע יש ישראלים שעדיין חוזרים לקלאסיקה של הירידה - "ניתנה ראש ונשובה מצרים"? ומדוע מרצה דתי מאוניברסיטת בר־אילן סבור כי הירידה מהארץ הפכה לגיטימית בעיני חלק מהמשפחות האשכנזיות החילוניות, ואולי זוכות אפילו לעידוד מההורים הרוצים לראות את ילדיהם סמוך ל"סיר הבשר"?
•••
כך מגיעה ישראל לחגוג את יום הולדתה ה־68 בתחושת מועקה כאילו ההספד המונומנטלי שנשא משה דיין על קברו של רועי רוטברג, אשר נרצח בידי מחבלים מעזה ב־1956, נותר בבחינת מציאות חיים מתמדת של אזרחיה: "בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית". דיין היה איש של ספרא וסייפא, לוחם חושב, והבין את הבעייתיות שבנאומו, וברבות השנים זיגזג בין שתי אבני דרך תנ"כיות: "אל תירא עבדי יעקב", אבל גם
"הלנצח תאכל חרב?"
ההכרה במציאות של המגננה המתמדת מצאה ביטוי מהמם ב"רחובות הנהר" לאורי צבי גרינברג. כתום השואה החל לכתוב את "קודש הקודשים" אבל פירסמו רק בסוף 1948 משהתברר כי עלה בידי דוד בן־גוריון להוליך את צה"ל בחיתוליו לניצחון במלחמת השחרור, וישראל עומדת על רגליה.
גרינברג כתב על ניצול שואה צעיר הנושא על כפיו את אימו לארץ ישראל, והיא מגלה כי בגדו הוא מדי צבא ובידו רובה: "ובבואנו לירושלים בני, מקדש מלך עיר מלוכה / גם בשבת לא תחליף את זה הלבוש בני. / לבוש משי תמיד רציתי לראות. פעם / שוב איני רוצה בכך / ותמיד יומם ולילה עם הרובה".
ישראל למדה לחיות במציאות של חצי־שלום חצי־מלחמה כל ימיה. בחסות מייסדה בן־גוריון קם בעוז ובניגוד לשיגרת התבונה הכור הגרעיני בדימונה, שהעניק מעין פוליסת ביטוח לאומית לנתניהו לומר בנאומו האחרון ביד ושם כי העם היהודי לא יידע שואה נוספת לעולם. אך היגיעה הכרוכה במצב קבע כזה של חיים בצל עוינות אזורית ועולמית גבתה מישראל שני מחירים כבדים:
• חוזקה הצבאי גרם לה לרחק מן הצורך המצוי בליבת המורשת היהודית לרדוף צדק, לחוש כי הוא עימה. כמה ממעשיה המדיניים והמיישבים והתחמקותה מנכונות לבחון הצעות לפשרה מדינית - בבחינת בירור "הקלו המים"? - עיוותו את המרכיב החשוב של תחושת הצדק שאליו נצמדו בן־גוריון בנאומיו ובגין בכותרת לתפיסתו כי אנו כאן "בכוח הזכות ולא בזכות הכוח" ונתן אלתרמן. זה מנוגד לצד היפה באופי היהודי.
• מן הלאות - על רקע שינויים בטכנולוגיה האנושית שמחקה את הגבול הגיאוגרפי ועימעמה את הייחודיות של כל תרבות ושפה - פחתה תנופת העשייה של דורות ראשונים לעצמאות. אין ממלא מקום למדע המסעיר ולמופת החקלאי ולחינוך של פעם ולהפרחת השממה ולמוביל הארצי ובעיקר לקיבוץ הגלויות כערך וכנכס. המיצוי העצמי שהוא ביטוי מעודן לאנוכיות תפס את מקום הערך של "ישראל ערבים זה לזה", וכמו נחלש כוח הגיוס למיזמי חזון לאומיים. הגדול שבכישלונות הוא היעדר מאמץ סיזיפי להגדיל את העם היהודי בארץ ישראל.
•••
כל הקשיים האלה משבשים את ראיית העולם הכוללת של הישראלי החוגג. הם מכבידים עליו לראות את הנס של עם קטן ומוכה וניצול שואה אשר יצר מערכת הגנה כה אדירה לבניו ומוסדות מדע וחינוך וספרות ומשפט וכלכלה, שנטועים היטב בחול וברוח. אין אח ורע למפעל כזה של עם החוזר למולדתו ההיסטורית, ובוודאי לא לאחר התופת של אושוויץ.
בשלב הנוכחי של חייה מדינת ישראל היא כמטפס הרים באמצע דרכו המשופעת. בעלותו אל ראש ההר חש כאב ברגליו ומעידות למהמורות סמויות וסובל משריטת סרפד וצמא ושמש קופחת ועקרב חמקמק, ואין לו עדיין את תחושת אוויר הפסגות אשר תפקוד אותו בהגיעו ליעד, ובצפותו אל כל פינה בנוף המרהיב.
רק שעוד ארוכה הדרך. היא תובעת מאמץ. להעמיד נערות ונערים כחומה בצורה נגד ירידת הוריהם מהארץ. להגן על שלטון החוק ועל תחושת הצדק, ולחלק את משאביה בשוויון בין כל תושבי הארץ. להכיר את המורשת העברית ולהפנים כי חשוב יום קיבוץ הגלויות כ"יום שנברא בו העולם". להעמיד אתגרים מפעליים ומבצעיים. לרחק מן האייפון לטובת חמש יחידות בגרות במתמטיקה.
אולי לעוד זמן רב "תאכל חרב". אבל יש ממש ב"אל תירא עבדי יעקב". הכל נמצא שם. יש פיסגה למעלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו