תמיד בעונה הזו יש לי טעם של חבוש בפה, כמו אז כשישבנו על המדרגות של חיותי ביום כיפור. אני אכלתי חבוש סביב התולעים שלו מרגישה את חספוס הלשון, התאווה לחבוש חי שמלווה אותי מאז אני זוכרת את עצמי גברה גם על הטעם שלו. ואז חיותי אמרה פתאום, מה זה כל המכוניות האלה, כולם השתגעו? זה יום כיפור! הבטתי בכביש ובאמת מכוניות חלפו על פנינו אחת אחרי השנייה, שיירה של מכוניות צבאיות. אני לא זוכרת אם הספקתי לגמור את החבוש לפני שנודע לנו שפרצה מלחמה. הכול השתנה ברגע, משקט חגיגי ולבן מלווה ברגשי אשמה שפוקדים אותי כל יום כיפור הרגשתי בהלה עצומה והתרגשות מוזרה. מלחמה.
חיותי ואני התחלנו להסתובב ברחוב הראשי כדי לראות מה קורה, כדי שהשייכות תפיג את החרדה. בשולי הכביש ראינו את אלה שנקראו ראשונים. הם עמדו לבושי מדים, רציניים, מכירים בערך עצמם וניסו לעצור את המכוניות הצבאיות שהמשיכו לעבור מלאות בחיילים שפניהם נראו מטושטשים באפלת המשאיות. על הכביש קרוב לבית של חיותי עמדו שמואליק, דודו, אחי וגוטסמן. לדודו ולגוטסמן היו נעליים אדומות, גם לאחי למרות שלא היה בצנחנים. אחר כך הוא ספר שלא מצא את שלו ולקח נעליים מגוטסמן. ככה זה אצלנו בבית, לא מוצאים משהו כשצריכים.
חיותי ואני רצינו לעבור לידם ולהגיד שלום, אבל התביישנו, לא רצינו שגוטסמן יחשוב שאנחנו אוהבות אותו. הוא נראה הכי טוב במדים, אמרה לי חיותי, ואני הבטתי בו והרגשתי שהבטן מתחילה לכאוב לי כמו תמיד כשאני רואה אותו.
בערב המשיכו משאיות החיילים לעבור, ואנחנו ילדות, נערות ונשים עמדנו על הכביש וחילקנו להם קפה וסנדוויצי'ם, ניסיתי להביט בפניהם ולחרוט אותם בזכרוני, כי אולי אני האחרונה שרואה אותם. הם היוו דבוקה הסטרית בפאתי המשאית, לגמו את הקפה בשתיקה ורק אחר כך הביטו בנו. חלק מהם צחקו, ניסו להתבדח, אבל את האוויר מילא ריח של פחד, כמו ריח חבושים.
בימים הבאים לא הלכנו לבית הספר, שמחת הפסד הלימודים נמהלה בפחד. כל השבוע היינו עסוקות בתורנויות הקפה, כאילו הכי חשוב במצב הזה שהחיילים ישתו קפה מתוק לפני שהם יוצאים למלחמה. בבקר ראינו מהמושבה שהרמה בוערת, ומיני שמועות החלו להגיע, ספרו שהסורים אונסים בנות בטבריה, שהם כבר כאן, על יד מושבת כנרת, שהם ממש לידינו. ברדיו לא אמרו דבר על כך ולא ידענו אם להאמין לשמועות.
כריכת "עמודו", ספרה החדש של חנה ליבנה
בשבוע השלישי של המלחמה, לפנות ערב, עברה משאית עם צנחנים, הגשנו להם קפה והם נתנו לנו מספרי טלפונים של המשפחות שלהם, שנטלפן ונגיד שהם בסדר. פתאום הגיעה אימא של גוטסמן בריצה, היא אפתה להם במיוחד עוגה, לחברים שלו, שרק יגידו מה עם הבן שלה, כי לא שמעו ממנו מאז שעמד ביום הכיפור במדים על הכביש. הצנחנים אכלו מהעוגה, אך לא ידעו להשיב, היא הביטה בהם בשתיקה עד שנסעו. למחרת בבקר חיותי אמרה לי שיש שמועות שגוטסמן נהרג, אבל עוד אי אפשר לספר להורים שלו, ההודעה צריכה לבוא מהצבא. אמא של גוטסמן הגיעה לתורנות הקפה באותו ערב, השתדלתי לא להיתקל במבטה, פחדתי שייצאו לי המילים מהפה מבלי שארצה, לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא מגישה קפה לחיילים ולא יודעת שבנה כבר לא חי.
אבל אולי זו רק שמועה, אמרתי לחיותי, הנה, גם אחי טלפן בפעם הראשונה רק היום. חיותי לא ענתה לי, היא אף פעם לא הסתפקה בנחמות מפוקפקות. אימא של גוטסמן המשיכה לשאול למחרת את כל החיילים בכל המשאיות על הבן שלה. היא טיפסה כמו נערה על אחורי המשאית, הציצה לתוכה לראות, אולי בנה מסתתר שם מסיבה כלשהי, כמו שעשה פעם בטיול השנתי. חילקה את העוגות שאפתה, ורק אחרי שהחיילים שתו ואכלו שאלה אותם על גוטסמן, רובם לא היו צנחנים, וכולם הנידו ראשיהם בשלילה ושתקו.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על גוטסמן עד היום. כשאני עוברת ליד הבית שלו אני רואה את אמא שלו מסתובבת בחצר, שערה לבן לגמרי והיא מביטה כל הזמן לצדדים כמו מחפשת משהו.
מתחת לאקליפטוס היא הקימה מצבה לבן שלה, כי שם אהב לשבת, היא הביאה סלע בזלת שחור וגדול וחרטה עליו את שמו ומסביבו שתלה פרחים שפורחים כל השנה, על הנדנדה שגוטסמן תלה פעם על העץ אף אחד לא יושב, ואת האח הצעיר ראיתי פעם מציץ מבעד לחלון בעיני גוטסמן הרציניות שלו. סיפרו שהוא כמעט לא יוצא מהבית ומביט כל הזמן במצבה של אחיו. במשך השנים אני אומרת לעצמי שמחר, בשבוע הבא, אני אלך אליה, אנחנו נשב ביחד מתחת לאקליפטוס, ואני אספר לה עד כמה אהבנו אותו. ואיך כל הבנות לא יכלו להפסיק להביט בו כשלבש את המדים, או את החולצה הלבנה שלו בערבי שבת וגם רציתי לשאול אולי תדע, איך אפשר להפסיק את כאב הבטן שלי. אבל מעולם לא נכנסתי לשם, והשנים חלפו ואפילו נעליי הצנחנים של גוטסמן שאחי החזיר אחרי המלחמה, ולא היה לו אומץ להחזיר אותן, נעלמו מהבית.
כשנגמרה המלחמה נסענו לקבר של גוטסמן, מילאנו אוטובוס שלם, אבא שלו נהג ואמא שלו ואחיו ישבו מלפנים. לאח הקטן שלו היה עוד חיוך על הפנים, בדיוק כמו של גוטסמן, הוא חבש כובע מצחיה בצבע חקי והביט קדימה. שתקנו. חשבנו שאולי אימא שלו כועסת שאנחנו חיים וגוטסמן כבר לא. ואחר כך פתאום התחלנו לשיר, כל הדרך שרנו שירים של כל המלחמות, שירים שגוטסמן תמיד שר אתנו, כי אצלנו במושבה, בכל מפגש במקום לדבר שרים, שרנו בהתחלה בשקט אחר כך בקולות רמים ובסוף צעקנו את כל המילים.
אמא של גוטסמן לא סובבה את ראשה אבל נדמה לי ששפתיה נעו עם המילים, אבא שלו הביט בנו דרך הראי ונדמה לי שחייך.
עברו שנים מאז. אני כבר לא אוכלת חבושים ובכל יום כיפור עולה לפני דמותה של אימא של גוטסמן מטפסת על שולי המשאית, מביטה פנימה, אל המקומות שאולי מסתתר בהם משהו, מחכה שאולי יקרה איזה נס.
ספרה של חנה ליבנה, "עמודו", ראה אור לאחרונה בהוצאת "מרום תרבות ישראלית"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו