"ילדה קטנה לבד, בין מראות הזוועה"

מה זוכרת ילדה מהיום הכי גרוע בעולם, היום שבו איבדה את אמא ואבא ונותרה חסרת מילים? מה זוכרים מיום כזה, את ריח השריפה? עננים של עשן סמיך מתערבלים ונמהלים בגניחות ובצעקות שהולכות ודועכות עד הדממה האיומה. זוכרים את הטעם המתכתי שממלא את הפה, ארומה של דם, אף פעם קודם לכן לא ראתה כל כך הרבה דם". 

קטע פתיחה זה אינו לקוח מספר אימה בדיוני, אלא מתוך הספר "הילדה ממעלה עקרבים", מאת מירי פירסטנברג (68), הניצולה האחרונה מהפיגוע הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל בראשית שנותיה - הטבח במעלה עקרבים.

11 בני אדם, גברים, נשים וילדים, נרצחו בפיגוע שזיעזע את המדינה ב־17 במארס 1954. חוליה של כ־12 מחבלים ירתה על האוטובוס שבו היו הקורבנות, פרצה לתוכו ורצחה מטווח אפס את הנוסעים, למעט שלוש נשים שניצלו בדרך נס. היום, יותר מ־60 שנה אחרי אותו יום נורא ומר, נותרה בחיים ניצולה אחת, מירי, שהיתה אז בת 5 וחצי בסך הכל, וראתה לנגד עיניה את אמה, אביה ואחיה נטבחים. כעת היא מפרסמת את ספר הזיכרונות הארוך והמצמרר על חייה. 

מירי חיה היום בנתניה. היא אמא ל־2 וסבתא ל־5. פנסיונרית שעד לאחרונה עבדה בלי הפסקה במגוון עבודות. היא היתה יזמית עסקית, בעלת מסעדה והנהגת האישית של רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל. היא עברה הכשרה כנהגת אוטובוס וכנהגת מונית. היא מסבירה את זה כ"חזרה להגה של אבא", אחד מנהגי אוטובוס הדמים.

כך, באחת, היא חוזרת לאירוע הטראומטי והבלתי נשכח. "טראומה זוכרים. אמנם את התמונה המלאה השלמתי בעזרת שלל עדויות, מאוחר יותר, אבל את הרגעים הכי קשים שעברתי אני זוכרת היטב", מירי מספרת.

הוריה, אפרים וחנה ז"ל, היו ציונים נלהבים. "ארץ ישראל היתה הכל בשביל אבא שלי. הדבר הכי חשוב לו בחיים, ואחרי זה גם אנחנו", היא נזכרת, "הוא התגייס לצבא הבריטי, נלחם בגרמנים, נגד רומל, חזר לארץ, התגייס ללח"י והתחתן עם אמא, שהיתה גם היא פעילה בלח"י". 

בני המשפחה גרו בתל אביב. אבא אפרים היה אחד משני הנהגים מאחורי ההגה בדרך לאילת; כך היה נהוג פעם, בשל הנסיעה הארוכה. "אבא ראה בזה חשיבות. הוא טען שהוא מחבר את אילת עם מרכז הארץ, ושזה דבר חשוב מאוד".

 

"אבא, תענה לי"

הנסיעה הטרגית היתה סביב אירוע משמח - חגיגת שחרור העיר אילת. "האוטובוס היה מקושט, הכל היה חגיגי", אומרת מירי, אך נזכרת בסימן הרע שבו חשה אמה חנה: "תחנת אגד ברחובות היתה מקורה. כשנכנסנו לתחנה, הדגל (שעל האוטובוס; י"ש) נשבר. אמא אמרה בטירוף שזה סימן לא טוב ושהיא לוקחת את הילדים וחוזרת לתל אביב. אני וחיימק'ה אחי אמרנו לה שהיא יכולה לחזור, אבל אנחנו נוסעים עם אבא.

"זו היתה נסיעה שמחה. קלמן היה הנהג התורן, ובינתיים אבא שלי ניגן במפוחית ואירגן שירה בציבור. הגענו לאילת. אני לא זוכרת הרבה, מניחה שנרדמתי ולא הלכתי לחגיגות. כבר למחרת התחלנו את הדרך חזרה. באוטובוס היו ארבעה חיילי אבטחה, אלא שהרובים שלהם היו למעלה על המדף, כדי שלא יפריעו להם בנסיעה הארוכה. אולי, אם הרובים היו עליהם..."

מירי בילדותה (בידיים של אביה אפרים), עם אחיה חיימק'ה (על כתפי קרוב של המשפחה) ואמה חנה

מירי לא משלימה את המשפט, אלא עוברת לאחד הסיפורים המצמררים שגילתה בשלב מאוחר, על חיילת שניצלה בנסיבות מסתוריות. "כשיצאנו מאילת, קומנדקר צבאי דהר אחרינו וקראו לנו לעצור", היא נזכרת, "אבא עצר וקצין אמר שהוא צריך את החיילת שנסעה איתנו. היא ירדה עם עוד חברה שלה. לפני כמה שנים פגשתי אותה, ומתברר שהקצין, שכנראה היתה איתה באיזשהו קשר, טען בפניה שהוא חלם בלילה שיקרה משהו נורא לאוטובוס ולא היה יכול לשאת זאת על מצפונו, ובא להוריד אותה ממנו".

החיילת האלמונית ניצלה, ומירי ממשיכה בסיפור: "באוטובוס היה שמח. אבא שלי ניגן וכולם שרו. כשהגענו למעלה עקרבים, ישבתי ליד חייל. פתאום שמענו המון יריות. באתי להוציא את הראש מהחלון, חשבתי שאלו מטוסים, אבל החייל שכבר קלט את התמונה סטר לי ואמר: 'תשתקי, אחרת יהרגו גם אותך'. הוא נשכב עלי, כך שלא ראו אותי, וברקע המשיכו צרורות ירי אדירים.

"הם הרגו את הנהג, שעוד הצליח לסובב את האוטובוס כדי שלא נידרדר לתהום. אבא ישב בספסל הראשון, היחיד ששלף אקדח. המשכתי לשכב מתחת לחייל, מפוחדת. שמעתי אנשים מדברים בשפה שאני לא מבינה. הם עלו לאוטובוס, וכל מי שהיה נראה להם חי, הם ירו בו מטווח אפס או רוצצו את גולגולתו עם קת הרובה. אותי הם לא ראו".

האימה עמדה להסתיים, אלא שאז "הם סיימו את וידוא ההריגה ועמדו לצאת מהאוטובוס, ואחי, שהיה אז בן 9 וחצי והסתתר גם הוא מתחת לחייל, צעק לעברי: 'מירל'ה, את בסדר?' הם שמעו אותו, חזרו, הורידו מעליו את החייל וירו בו צרור מטווח אפס, בראש. הם הלכו. שתקתי. ידעתי שאסור לי לדבר. רק אחרי כמה דקות של שקט יצאתי החוצה, לחפש את אמא ואבא".

הזיכרונות הקשים הולכים ומתעצמים. כשמירי מתארת את הבאות, קולה רועד ודמעות מציפות את עיניה: "לא ידעתי מה זה מת, מה זה פצועים. הגעתי לאבא, שישב ירוי בספסל הקדמי. התיישבתי לידו וניסיתי לדבר אליו, אמרתי, 'אבא, תענה לי'. ניסיתי לנגב לו את הדם מהפנים. אחר כך הלכתי לחפש את אמא. לא מצאתי אותה, אז טיפסתי על הספסל וניסיתי להציץ מהחלון. ראיתי אותה שוכבת על הכביש. שמלתה מופשלת, ללא תחתונים. לא הבנתי מה קרה, אבל התברר שהם אנסו אותה, וגם כרתו לה את האצבע ולקחו את טבעת הנישואים".

 

"לא היה מי שיחבק אותי"

מירי מספרת שבשלב הזה לא העזה לצאת החוצה, והמציאות הקשה החלה לחלחל. "חזרתי לשבת ליד אבא. ראיתי שיש לו משהו בכיס. שלפתי וראיתי שזה היה צו קריאה למילואים באותו חודש. מאותו רגע פשוט ישבתי ובכיתי. הבנתי שכל עולמי חרב עלי, שאין לי משפחה יותר, שאין לי לאן לחזור. ישבתי שעות ליד אבא, עד ששמעתי רעש של מנוע.הייתי מפוחדת והסתתרתי מתחת לאחד הספסלים, עד ששמעתי שמדברים עברית. זה היה מנהל אגד באר שבע, שהיה לו סיכום עם אבא, שאם אבא לא מגיע בשעה היעודה, הוא הולך למשטרה, שלא ידעה כלום. אז המנהל הזה לקח עוד חבר והם נסעו לחפש אותנו. זה לקח שעות, כי מרחק הנסיעה ממעלה עקרבים היה שעה וחצי־שעתיים. האירוע התרחש בצהריים, אך הצילומים מהמקום הם רק מהערב. לקח שעות לטפל באירוע, ואני ילדה קטנה, בת 5 וחצי, הייתי לבד בכל השעות האלה, בין כל מראות הזוועה".

הקלה מינימלית עטפה את מירי, כשנמצאה. "המנהל הוציא אותי מהאוטובוס", היא נזכרת, "הוא העביר אותי לחייל שאיתו נסעתי למשטרת באר שבע. זו היתה הפרידה שלי מאבא ואמא. כל הדרך החזקתי ביד אחת את הצו שהוצאתי מהכיס של אבא וביד השנייה את החייל. הוא היה הדבר היציב היחיד שהיה לי, למרות שלא הכרתי אותו ואיני יודעת את שמו. החזקתי בו חזק ובכיתי.

"בבאר שבע רחצו אותי. הייתי מלאה מהדם של אבא ושל החייל שמתחתיו שכבתי. השוטרת שרחצה אותי זרקה את המכנסיים שלי לפח. אמרתי לה שאבא קנה לי אותם לפני הנסיעה ואמר לי לשמור עליהם, כי לא יהיה לנו כסף לקנות עוד מכנסיים לפסח - ואיך היא מעזה לזרוק אותם לפח. בדיעבד הבנתי שהיא עשתה את המעשה הנכון. המכנסיים היו מגואלים בדם. 

"אחר כך הלבישו אותי בטרנינג נקי. משם לקחו אותי לבית של מנהל אגד, פתחו לי מיטת שדה ואמרו לי 'תישני'. בחדר השני שמעו רדיו, ואני שמעתי כל הזמן: 'מעלה עקרבים'. אז אמרתי להם: 'תהיו בשקט, הרגו את אבא שלי', וחזרתי למיטה בוכה".

כאמור, מירי אינה הניצולה היחידה, והיא לא שוכחת את שתי הנוספות: "היתה חיילת שנפצעה קשה בבטן. היא החלימה וברחה מהארץ, לא הצליחה להתמודד עם הטראומה וחיה בעליבות עד יומה האחרון, בקנדה. היא נפטרה מסרטן ונקברה בחולון. האישה השנייה היתה עולה מהולנד, תושבת אילת. גם היא עזבה את הארץ, חזרה להולנד ושם נפטרה. נשארתי רק אני".

מירי מגלה שלמעשה גם אחיה, חיימק'ה, נותר בחיים, אך פציעתו היתה קשה מאוד, ולמעשה נותר משותק לחלוטין, בגופו ובמוחו, עד שנפטר ב־1986. היא המשיכה מאותו היום את מסע חייה, לבד: "לקחו אותי למכר של המשפחה שלא ממש הכרתי. היו הלוויות באותו היום ולא רצו שאהיה חשופה לזה".למחרת היא הגיעה לבית סבה וסבתה, הורי אביה. "החודשים הראשונים אצלם היו קשים. הם היו הורים שכולים בעצמם, היה להם את הכאב שלהם. בכל ערב הייתי נכנסת למיטה שלי ובוכה, עד שהייתי מתעייפת ונרדמת", מירי דומעת.

לאחר שנה לא פשוטה, שבה עברה בין בתי הדודים שלה, היא הועברה לקיבוץ. "שם היה לי הכי טוב", היא נזכרת, אבל מודה שהשתיקה שהתחילה בסטירה שחטפה מהחייל שהציל את חייה, נמשכה גם בבית הילדים. "אמרו לילדים שאסור לשאול אותי שאלות. פחדו על הנפש הרכה שלהם, שלא תוכל להכיל אירוע כזה".

לצד הטוב שהיה לה בקיבוץ היו גם משברים. "לא היה מי שיחבק אותי. היו הרבה רגעים של חוסרים עצומים: סיום כיתה א', ימי הולדת. אלו היו רגעים קשים מאוד. היו לי הרבה סיוטים. הייתי מתעוררת מחלום שבו ערבים מקיפים אותי ואני מנסה לברוח ללא הצלחה".

 

אהבת הארץ

62 שנה עברו מהפיגוע המחריד, מהסיטואציה הבלתי אפשרית, שבה ילדה קטנה צריכה לחיות עם מראות הזוועה של הוריה המדממים, של אחיה נורה בראשו - והתחושות לא יניחו לה לעולם. יותר מדי אסונות כאלה ממשיכים להכות בישראל, ומזכירים לה את הרגעים הנוראים. היא לא נשארת אדישה מול אירועים שכאלה: "זה עושה לי משהו. ב־1996, כשאוטובוסים התפוצצו בירושלים, ישבתי מול הטלוויזיה בהלם. כשאירע הפיגוע בקו 18 הרגשתי צורך לעלות לירושלים. חיפשתי את האוטובוס שנפגע. היה בי צורך בלתי נשלט להתחבר לכאב, נכנסתי והלכתי בתוך האוטובוס החרוך. הריחות החזירו אותי לאוטובוס שלי. משם נסעתי לבית החולים הדסה, לברר אם צריך תרומת דם. 

"הרגשתי צורך לתרום את חלקי. משם המשכתי ונסעתי להלוויות של שני חיילים, וגם היום, כששומעים על מקרים כאלה, כמו של משפחות הנקין ופוגל, אני מרחמת על הילדים הקטנים, למרות שעבורם זה אחרת. פגשתי את הבת של פוגל בכנסת וחיבקתי אותה. היום הילדים האלה מחובקים מאוד. הם לא לבד".

נשמע כאילו מירי כעוסה, פגועה מאותו חיבוק חסר, אך אין זה נכון. היא אינה מרירה ובטוחה שנפשה חזקה: "מעולם לא הרגשתי רגש של נקם. אני לא יודעת מה זה - לא לגבי יהודים ולא לגבי ערבים". גם פוליטית היא אינה מושפעת מהאירוע הקשה: "גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר. בטעות חושבים שזה שמאל, אבל אותנו חינכו לאהוב את ארץ ישראל. כך גם אבא חינך אותי - היתה שואה וחייבים לעשות הכל כדי לשמור על ארץ ישראל, למענננו ולמען יהדות העולם.

"אפשר להגיד שאני מרכז, אפילו טיפה ימנית. אלו האנשים בשמאל שסטו. זה לא שאני ימנית פנאטית, אבל ארץ ישראל מבחינתי היא מעל הכל. זו הארץ של היהודים, ועדיין, למרות מה שהיה - נצטרך ללמוד לחיות יחד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו