בעוד חודשיים יתרחש בבית המשפט המחוזי בת"א מה שלא קרה מעולם: הנשיאה המוערכת דבורה ברלינר, המסיימת קדנציה מוצלחת של שבע שנים, תחזור לכהן לפרק זמן של שנה כשופטת בכירה. היא תהיה כפופה למחליף שלה.
לטובת מי שחושב שנפלה כאן אולי טעות - נאמר מייד: לא נפלה. הנשיאה תחזור לאחור, לבקשתה, לתפקיד של שופטת היושבת בראש הרכב ערעורים כי היא אוהבת את מלאכת השיפוט. היא מעוניינת להמשיך בה.
האם לא ניתן היה למצוא פתרון משפטי יצירתי שיאפשר לברלינר, השופטת שהעלתה מאוד את קרנה של המערכת, להמשיך לנהל את בית המשפט עוד 12 חודשים? האם לא ניתן היה להשאירה בתפקידה המקורי, בסטטוס משפטי כזה או אחר, עד ליציאתה לגמלאות?
ניתן היה, אומרים לי מי שאומרים במערכת המשפטית, אבל מישהו לא רצה. למישהו במערכת המשפטית אצה הדרך להושיב על כיסאה של ברלינר נשיא חדש, והוא מיהר להקים ועדת איתור. לקבוע עובדות בשטח.
ברלינר. תיבחר לנציבת הביקורת על הפרקליטות? // צילום: גדעון מרקוביץ'
למה? לא ממש ברור. מה שכן ברור הוא שעל הרקע הזה מתנהל באחרונה מאבק הירושה על כיסאה המתפנה של הנשיאה. כבר שומעים ומרגישים את המתח ואת רוחות המלחמה המנשבות בפרוזדורי בית המשפט.
שלושה שופטים מנוסים, רציניים וראויים הגיעו לקו הגמר: דוד רוזן, איתן אורנשטיין וישעיהו שנלר. הם המובילים, הם הציעו את עצמם, הם מבקשים להיכנס לנעליה הגדולות של הנשיאה הנוכחית.
השופט רוזן. מועמד ראוי (א') // צילום: יוסי זליגר
הבולט ברשימה הוא דוד רוזן, מומחה למשפט פלילי, יעיל, חרוץ ואמיץ - שופט שאינו נוהג להעניק הנחות לאנשי הצווארון הלבן. שופט שחולל רעידת אדמה בתיק עברייני הולילנד; שהרשיע בפרשה הזאת את רוב הנאשמים, ובהם גם את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט; שסיים לבדו את שמיעת המשפט הענק הזה ואת כתיבת הכרעת הדין וגזר הדין, בתוך כשנתיים.
רוזן הוא שופט שהציבור נושא כבר שנים על כפיים: הוא החזיר למערכת המשפט חלק מהאמון שאבד לה - הוא השיב לחיים את מבחן בוזגלו המפורסם.
האם נקודות הזכות האלה יסללו לכבודו את הדרך לתפקיד, או שלמרבה האירוניה הן יהיו לו דווקא למכשול? האם נחזור לימים שבהם שופטים שנהגו בנאשמים ללא משוא פנים לא קודמו, בעוד מי שהורידו את הרף נבעטו למעלה?
אני מהמר שרוזן לא ייבחר. שהרי אנחנו חיים עדיין במדינה שבה מקבלי ההחלטות מעדיפים לא למנות אנשים חזקים, עצמאיים מדי, שחושבים מחוץ לקופסה. אנחנו חיים במדינה שבה מרחיקים מעמדות מפתח אנשים הנחשבים מסוכנים לגילדה הלבנה ולאליטות הכסף, הכוח והשררה (ראו בהמשך את הקטע על נזקי עברייני הצווארון הלבן וחשיבות המלחמה בהם).
דברים דומים אפשר לומר על השופט איתן אורנשטיין, שכוכבו זרח כמי שדן בנושאים כלכליים ושבאולמו צופים לעיתים בהצגה הכי טובה בעיר. רק שהוא, בניגוד לרוזן, מפחיד משום מה פחות את המערכת. הוא לא הרשיע עדיין אף ראש ממשלה ויו"ר בנק, וסיכוייו לזכות בתפקיד נשיא ביהמ"ש אינם מבוטלים.
השופט אורנשטיין. מועמד ראוי (ב') // צילום: יוסי זליגר
עם מי נשארנו? עם השופט ישעיהו שנלר, שהוא בפירוש לא ברירת מחדל. נשארנו עם שופט צנוע, הגון, יסודי ורציני שעשה ועושה עבודתו נאמנה.
כן, אני יודע, במקרה ששנלר ייבחר לנשיא, יטענו מי שיטענו שהוא מתנחל, שאחיו נמנה עם ראשי יש"ע בעבר, שהוא מתגורר מעבר לקו הירוק, ושזה היה השיקול המכריע בבחירתו.
השופט שנלר. מועמד ראוי (ג') // צילום: יוסי זליגר
במקרה כזה ייעשה עוול לכבודו. זה לא האיש. הוא אחד משלושה שופטים ראויים שהבחירה ביניהם באמת קשה.
ההימור של ג'ורג' קרא
לא צריך להיות חד עין כדי לשים לב לכך שהשופט ג'ורג' קרא, 61, סגנה של ברלינר, אינו נושא עיניו לכיסא שלה. אילו נשא, אילו התמודד, מותר להניח שגם בעידן איילת שקד הוא היה נבחר ללא מאמץ.
מי שנחשב בצדק לאחד השופטים המבריקים במחוזי, לסרגל חסר פניות, למומחה מספר אחת בתחום הפלילי, החליט כנראה להתמודד על כיסא השופט הערבי בעליון, שבקרוב יתפנה עם פרישתו של סלים ג'ובראן. למקום הזה הוא נושא עכשיו את עיניו.
השופט קרא קיבל החלטה נכונה: הגיע זמנו לטפס לקודש הקודשים, שלא שרדו בו כמעט מומחים למשפט פלילי, ולתרום בו את תרומתו. הגיע הזמן שהמערכת תכיר ביכולתו של השופט המנוסה והאמיץ הזה, שחי שנים תחת שמירה צמודה בגין איומי העולם התחתון. שופט שלא נכנע לבכירי עולם הפשע.
השופט קרא. ראוי לעליון // צילום: יוסי זליגר
יש לו חיסרון אחד: הוא צנוע. הוא נחבא אל הכלים. הוא לא מחובר עם התקשורת. עיתונאים אינם מייחצנים אותו כפי שהם מייחצנים את המתמודד מולו, חאלד כבוב, מבית המשפט הכלכלי. הוא לא שופט של רוח וצלצולים.
הצניעות הזאת, כמו המחסור בקשרים במקומות המתאימים, אינה צריכה להיות בעוכריו. בדיוק להפך. אבל אנחנו הרי חיים במדינת ישראל, והיא עלולה לאכזב גם איש ראוי כמוהו. צריך להתפלל שהכישורים ינצחו ולא הקשרים והיחצנים.
נזקי הצווארון הלבן
העניין הרב שאני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת מגלים במתרחש בבתי המשפט ובמינויים בצמרת המערכת - לא נובע רק מכך שצריך לחזק את בתי המשפט בשופטים איכותיים. הוא לא נובע רק מכך שהטובים והערכיים ביותר צריכים להיבעט למעלה וזה לא תמיד קורה.
ההתעניינות שלנו נובעת מהיקף ומעומק השחיתות הלבנה בישראל, מנזקיה האדירים, מהחשש שאין מספיק אנשים שיתמודדו איתה בנחישות. היא נובעת מהניסיונות להקל בה ראש כפי שקרה בעליון בעירעורים של מורשעי תיקי הולילנד המגוהצים ובתיקים מייצרי נורמה אחרים.
היא מתעוררת בגין ניסיונות של אנשי אקדמיה, סניגורים ועיתונאים מהוועדה לרחמנות ציבורית, לייצר את הרושם שנזקי הצווארון הלבן אינם כצעקתה ושהמלחמה האמיתית צריכה להתמקד בפורצים, בכייסים, בגנבי מכוניות, בבריוני רחוב, בשודדי בנקים.
מבחינתם, העבריינות המכונה "פשיעת הצווארון הכחול" היא בכלל העיקר, והעבריינים הנגועים בה הם הבעיה הגדולה של המדינה. זה עולם המושגים של פרופ' דניאל פרידמן, של עו"ד דובי ויסגלס ושל אחרים מסוגם, המקורבים כזכור למורשעי צמרת השלטון וההון בעבר ובהווה, ואותו הם מנסים למכור לציבור הרחב.
עם התורה הזאת הם יצאו כבר לפני שנים לצוד נפשות - עשו ועושים שימוש בעבריינות הצווארון הכחול כדי להגן על חבריהם ממגרשי הצווארון הלבן. בדרך הזו הם מנסים להמעיט מחומרת מעללי אנשי גילדת הבנקים, נוהגים בכפפות של משי בטייקונים הנגועים בשחיתות, יוצרים אמפתיה לאנשי עסקים ולאישי ציבור שסרחו.
מבחינתם, החברים המגוהצים מהמיליה שלהם "רק מעדו", "רק טעו בדרכם". רוח דבריהם: הם בסך הכל אנשים נורמטיביים ששגו בשיקול הדעת שלהם.
מכבסת המילים הזאת אינה מפסיקה לעבוד ואינה פוסחת גם על חלק מהשופטים. כבודם הפחות חדים והפחות רגישים, נופלים למלכודת.
אז נכון שבישראל לא נערך עדיין מחקר יסודי הבוחן את היקף נזקי הצווארון הלבן, אבל בארה"ב ובאנגליה למשל הוא מתקיים כבר שנים. התוצאות מדהימות: על פי מחקר משנת 2000 בהזמנת משרד הפנים הבריטי, הנזק הכלכלי לבריטניה כתוצאה מעבירות צווארון לבן נאמד ב־14 מיליארד ליש"ט בשנה בקירוב. נחזור שוב: 14 מיליארד ליש"ט בשנה אחת!!!
לעומת זאת, הנזק השנתי מעבירות סמים נמוך פי כמה: 1.2 מיליארד ליש"ט. הנזק מגניבה בחנויות: 3 מיליארד ליש"ט. החישובים האלה מביאים בחשבון נזקים ישירים ועקיפים - פער עצום בין "הישגי" הצווארון הלבן לתנובת הצווארון הכחול.
מחקר שנערך בארה"ב בשנת 2009 הניב תוצאות מדהימות לא פחות: בעוד נזקי שוד של חנות הם כ־712 דולרים בממוצע, של תחנת דלק הם 1,007 דולרים בממוצע ושל שוד ברחוב הם 1,032 דולרים בממוצע - "נזקי עבירת מעילה בודדת בארה"ב מגיעים ל־1,000,000 דולרים".
וזה רק הקדימון כי בשנת 2006 הוערך הנזק השנתי מעבירות הצווארון הלבן בסכום הנע בין 300 ל־600 מיליארד דולרים.
השורה התחתונה: הלבן מנצח את הכחול בנוקאאוט. הוא הבעיה האמיתית, כפי שכתב זאת הסוציולוג והקרימינולוג האמריקני אדווין סאת'רלנד כבר ב־1940.
האיש שטבע את המונח פשיעת הצווארון הלבן - הדגיש: "עבריינות הצווארון הלבן היא התנהגות חברתית נלמדת ואף מקובלת ולמידתה מהווה חלק מתהליך הקבלה החברתי למעמדות הגבוהים של בעלי תפקידים ניהוליים ובעלי סמכות".
רוצה לומר: המגוהצים מלמדים אחד את השני את התורה העבריינית הלבנה המניבה כסף רב... חבר מביא חבר והם הופכים אותה לכרטיס הביקור החברתי הסגור שלהם... לאנשים ישרים והגונים אין מקום במועדון הזה.
יהב והמורשע התורן (ב')
בשבוע שעבר הבטחתי כאן להרחיב מעט בעניין מינוי המורשע לשעבר במירמה ובזיוף, יגאל זאבי, לתפקיד מנהל אגף תרבות נוער וספורט. סיפרתי שההרשעה הזאת משנת 1999 לא גרמה לפסילתו לתפקיד הרגיש והחינוכי הזה, ושעל פי בדיקת עוזי דיין זה לא קורה בפעם הראשונה.
זאבי. הורשע במעשי מירמה - ועכשיו נבחר לראש אגף התרבות
יגאל זאבי כיהן לפני שנים כעוזר ראש העיר ונחשף בקלקלתו כשניסה להוציא מהעירייה, באמצעות זיוף מכתב של קבלן שיפוצים, אלפי שקלים. הוא התנהג כנוכל עלוב שהבין היטב מה הוא עושה.
זאבי הועמד לדין פלילי, מצא מולו שופט כלבבו ממשפחת הרחמנים והתמימים, וזה הסכים שלא להרשיעו ולהסתפק בצו מבחן ללא הרשעה. אחד מנימוקיו המביכים למתנה: "הרשעתו תפגע בו יותר מהפגיעה באינטרס הציבור... החברה תפסיד את מעשיו החיוביים..."
שופט בישראל כתב זאת? אכן שופט בישראל.
למרבה השמחה, הבדיחה נמחקה במחוזי בחיפה וזאבי הורשע - לא לפני שכבודם העניקו לו ולשופט השלום היצירתי שיעור בשכל ישר: "דעתנו היא שלא רק שאין להקל בעונשו של איש ציבור שחטא בפלילים ואין להפלותו לטובה, אלא להפך - אותו אדם ראוי שינהגו בו ביתר חומרה... הציבור לא ייצא ניזוק אם זאבי יורשע..."
מה טוענת עיריית חיפה בתגובה לשאלות דיין? ראשית, הליך המכרז למנהל אגף התרבות נעשה על ידי מנהל לשכת התאגידים בעירייה, ולשלב הסופי הגיעו 16 מועמדים. שנית, במסגרת דיוני הוועדה נבחן עברו של המועמד זאבי, אך לאור העובדה שחלפו שנים רבות מאז ביצוע העבירה הוחלט לכלול אותו ברשימת ארבעת המועמדים הסופיים..."
ועוד: "המועמד עידכן את חברי הוועדה בדבר עברו ויו"ר הדירקטוריון דאג לחדד את הדברים בעניין ההרשעה".
התוצאה: 17 חברי הדירקטוריון החליטו שאדם שהורשע בהוצאת כספים במירמה מהעירייה בעזרת מעשי זיוף - ראוי לעמוד בראש האגף לתרבות. בדקתי, ולא נמצא בחבורה הזאת אפילו אחד שצעק: השתגעתם? אין אנשים מתאימים שלא הורשעו במירמה? אנחנו מעון לשיקום עבריינים?
תגובת זאבי: במכתב אלי הוא טוען שעכשיו הוא נפל קורבן לתככים פוליטיים בעירייה, ושבשעתו הורשע ונקנס ב־1,000 שקלים, ואין פסול בבחירתו. על מה הוא בכל זאת מצטער? על זיוף מכתב השיפוצניק וזיוף חתימתו.
"טעות טיפשית", הוא מכנה זאת ומביע צער על המעשה.
הרקטור והשלמונים (ג')
פרשת המרכז האקדמי היוקרתי לב בירושלים, שבו שולטים מעשי שחיתות חמורים, לא גרמה בינתיים לאיש מהמעורבים בה להסיק מסקנות אישיות. גם לא אחרי החשיפה כאן של מתן השלמונים בסכום של 700 אלף שקלים מכיס פרטי לרקטור לשעבר, פרופ' מנחם שטיינר, כדי שיסכים להיפרד מתפקידו.
הם טומנים הלאה את ראשם בחול, כאילו אינם מבינים שמקומם בחדרי החקירות של המשטרה, וקוראים של העמודים האלה ממשיכים בצדק להביע פליאה על התנהלות המשטרה. היכן היא, הם שואלים, מדוע לא נשמע קולה?
השאלות האלה אינן פוסחות גם על מרצים מודאגים מהמכללה. רוח דבריהם: איך ייתכן שיו"ר חבר הנאמנים, עו"ד סנדי קולב, האיש שנתן את השלמונים לרקטור מכיסו הפרטי - האיש שקנה את הסכמת הרקטור לוותר על כיסאו בכסף רב - לא נקרא עדיין לחקירה במשטרה ולא הודח מתפקידו?
עו"ד קולב. מתי תיכנס המשטרה לתמונה?
איך ייתכן שהרקטור מקבל השלמונים לא נמצא כבר בבית וכך גם עו"ד סנדי קולב? איך ייתכן שיתר שותפי הסוד לא הושעו מתפקידם אחרי שמבקרת המוסד אימתה את כל החשדות החמורים בתיק?
שאלות נכונות, מתבקשות, שהתשובה עליהן אחת: סבלנות. את הפרשה הזאת לא ניתן יהיה למרוח. את דו"ח המבקרת הפנימית, שאימתה את כל החשדות - לרבות את ניסיונו של נותן השלמונים להציג את הרקטור כיועץ פרטי פיקטיבי של משרדו ברחובות - לא ניתן יהיה להעלים.
מי שמאמין שזה יקרה, חי באשליה. עצימת העיניים של המשטרה תיפסק במוקדם או במאוחר. את תיק התן וקח החד הזה, שיש לו שם ברור בספר החוקים, לא ניתן יהיה לקבור.
שי ניצן והתירוצים
לפרקליט המדינה, שי ניצן, היו טענות צודקות יותר וצודקות פחות לנציבת הביקורת על הפרקליטות, הילה גרסטל, שהודיעה על פרישה. דם רע היה ביניהם והקרע הפך למוחלט.
אני תוהה עכשיו מה יעשה ניצן כשהנציבה החדשה, נניח השופטת דבורה ברלינר, ששמה מוזכר כבר כמועמדת אפשרית לתפקיד בעוד כמה חודשים, תחליט לבדוק את אופן טיפול הפרקליטות בתיק החשדות הכבדים נגד עו"ד נבות תל־צור?
תל-צור. מתי תיפסק מריחת התיק הפלילי שלו? // צילום: נעם ריבקין פנטון
מה בדיוק יאמר לה - שעו"ד תל־צור הוא יקיר הפרקליטות? שכולם אוהבים אותו? שהוא חמד של בחור וחבל להרוס לו את הקריירה? שהעבירות שביצע כעו"ד אינן מהחמורות בספר החוקים, ומקומן בבית הדין המשמעתי של עוה"ד? זה מה שהוא ינסה למכור לה?
מה עוד יאמר לברלינר: שאין בתיק ראיות מוצקות נגד הפרקליט המיוחס? שאין ראיות לכך שפרקליט הצמרת עסק אישית בשיבוש החקירה נגד אולמרט? שאין ראיות שהוא הבטיח לשולה זקן כספים רבים? שאין עדויות אחרות התומכות בהקלטות?
הוא לא יאמר לה זאת כי זו לא תהיה אמת. אם כך, מדוע נכון לעכשיו הוא ממשיך הוא מתנהג כמי שמבקש למרוח את התיק? מדוע ניצן מנסה הלאה להרדים ולעמעם אותו? מדוע כתב האישום נגד משבש החקירה החשובה עדיין לא הוגש?