החלטת בג"ץ בראשות מרים נאור, שבנימין נתניהו יכול להחזיק כחוק בשורה של תיקי שרים, עולה בקנה אחד עם התקדים הנוהג בישראל. כאשר פקד משבר קואליציוני את הממשלה בראשות דוד בן־גוריון, שהחזיק בתיקים רבים, נהגו יריביו לפרסם את תצלומו חבוש כיפה שחורה וכותרתו רק "שר הדתות". גם מנחם בגין שימש כמחצית משרי ממשלתו.
אך מתעוררת שאלה שאינה עניין לבג"ץ, אם כן מה הצורך בממשלה כה מנופחת? הרי חלק ניכר מן המשרדים שלא זכו לשרים משל עצמם יכולים, אפוא, להסתפח כאגפים אצל שכניהם ולחסוך לקופת המדינה מיליארדי שקלים. גם לא ברור אם נתניהו מעדיף את המצב הקיים, או שהוא נגרם מחמת ההמתנה לשותף שירחיב את הקואליציה.
עד שנודע על החקירה נגד יצחק הרצוג רווחה הנחה כי שרי העבודה בדרך לממשלה. משה כחלון סבר כי השינוי יארע עד ליל הסדר, אבל החקירה שיבשה את התוכנית. מדוע, בפועל? אין סיבה לבד משיגרת המחשבה וההרגל. ייתכנו שיקולים בעד או נגד הצטרפות העבודה לממשלה, והם תקפים בין שמתקיימת חקירה נגד הרצוג, בין שנסתיימה בלא־כלום.
כפי שאריה דרעי יכול לכהן כשר עד שיוכרע אם יוגש נגדו כתב אישום - כך גם הרצוג קביל ליד שולחן הממשלה. הבעיה היא שלא ברור אם נתניהו אכן מעוניין בכך, ובמקביל אם הרצוג איבד את הרוב המוצק במפלגתו. שלי יחימוביץ' נהגה בו בהגינות, אבל האם באמת סלחה לו על הטיעון כי גבר עליה בפריימריז בכספים אסורים? והרי עמיר פרץ המדלג ממפלגה למפלגה שוב רוצה לעמוד בראשה.
רק שלא ברור כלל מה יעלה בגורלה. עם זוהיר בהלול בשורותיה היא בתהליך של כיווץ. אפשר שגבי אשכנזי או בני גנץ לא ייאלצו כלל להיאבק על ראשותה אלא יקראו להם מאחר הצאן להיכנס בדרך המלך ללשכת יושב ראש המפלגה, מין "שמלה לך - קצין תהיה לנו".
זה מצב מעיק. חקירת הרצוג ודרעי (כפסק הדין החלוט של אהוד אולמרט ותיק בכירי "ישראל ביתנו") צריכים לזירוז, לניקיון בצמרת. גם למען התנהלותה התקינה של הממשלה.
עדיין לא מאוחר
מתרוצצות בממשלה שתי אסכולות באשר למצב המדיני. בנימין נתניהו מצביע על הצורך להיאבק ב־BDS אבל סבור כי מדיניותו זוכה להצלחות בכינון יחסים חדשים במזרח התיכון ובחדירה לשווקים בסין ובהודו, ואפילו אירופה מתחילה להבין שתזדקק בשנים הקרובות לייצוא גז מישראל.
אחרים סבורים שלא כן. מסידרת הכתבות בערוץ 10 על התגברות החרם על ישראל אפילו בארה"ב עולה מציאות מדאיגה. אין עדות טובה לכך מהמתרחש במחנה המובס אך הנרחב של המועמד הדמוקרטי ברני סנדרס הנעזר ונשען ביהודייה סימונה צימרמן, שפעילה מאוד בהחרמת ישראל ונוקטת לשון נאצות כלפי ראש הממשלה. אם סנדרס מרשה לעצמו - סימן שהעוינות של יהודים צעירים כלפי ישראל כבר אינה בבחינת טאבו.
סנדרס. נעזר ביהודייה סימונה צימרמן, שפעילה מאוד בהחרמת ישראל // צילום: אי.פי.איי
להערכתי, הממשלה תורמת לכך בהיתרי בנייה חדשים בשטחים ובסירוב ליזום צעדים מדיניים. לפי שעה המערב מונע מאבו מאזן לפנות למועצת הביטחון, אבל קיים חשש שברק אובאמה ייתן יד לפלשתינים בין כסה לעשור בפוליטיקה האמריקנית, בין הבחירות לנשיאות לבין פרישתו מהבית הלבן.
בממשלה הקודמת הציע דן מרידור כי ישראל תפנה למועצת הביטחון ביוזמה, שתכלול הכרה בשתי מדינות לשני עמים ובזכות השיבה של הפליטים לפלשתין בלבד. נתניהו סירב. יעקב עמידרור הסביר: "זה לא טוב". טעות, שכן התוצאה תהיה אחת משתיים: או הסכמה היסטורית של הפלשתינים לוותר על זכות השיבה או הצגתם כמי שאינם רוצים בהסכם. עדיין לא מאוחר.
האמבולנס התורן
במאה ה־18 טבע ד"ר סמואל ג'ונסון את המשפט המהדהד כי "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל". נראה כי 300 שנים לאחר מכן יש צורך ברענון החידוד: "האמבולנס הוא מפלטו האחרון של הנבל", או של מי שרק חשוד כי הוא כזה.
העבריינים גילו כי הרופא יכול להיות צינור ישיר לחמוק מן החוק ועונשו. בנימין בן־אליעזר הולך ונחלש ככל שקרב יום הדין. לפי פרקליטו ד"ר יעקב וינרוט גרמה לו מחלת הכליות שלו לאובדן הזיכרון. הוא רואה כליות ולב ומוח. אינו זוכר פרקים שלמים בסיפור חייו. כמובן, בעיקר אלה הנכללים בכתב האישום.
בן-אליעזר. האם הוא זוכר שהתקין כספות ענק? // צילום: דודי ועקנין
אובדן הזיכרון ראוי לבירור. למשל, האם הוא זוכר כי התקין כספת ענק בביתו? וגם בבנק? וכי היו בהן מאות אלפי דולרים במזומן? ושהוא הסתירם משלטונות המס? ובעיקר, אם המהלך יצלח ובן־אליעזר ישוחרר מן ההליך המשפטי־פלילי, האם ישכח לבקש בחזרה את כספו? ואת הכספת? או שלפתע יתגלה לו האור ויתבע אותו בחזרה?
גם ענבל אור ביצעה תרגיל דומה. במקום להיכנס לג'יפ היוקרתי שלה ולהגיע לבית המשפט - הגיע אליה אמבולנס ובדק אותה. אילו היתה מפונה למרכז סורסקי, איכילוב, היתה מצויה כ־200 מטרים מבית המשפט.
אם זה לא ייפסק - גורמי אכיפת החוק לא יוכלו להשתלט על הפארסה המשבשת את חיי המערכת המשפטית. הפתרון הוא להעניק האמנה מיוחדת לרופאים, שרק הם יוסמכו להחליט מי כשיר לעמוד לדין ומי תיאוריו אינם כשרים.
על גנדי ודמוקרטיה
ברוח ההגדה לפסח: אילו הביאה ד"ר אילנה דיין בתוכניתה "עובדה" רק את תיאורן הזועק לשמיים של הנשים שנאנסו והוטרדו מינית על ידי רחבעם (גנדי) זאבי - דייני. אין בכך כל פסול למרות שמשקלן לוקה בפחיתות משקל מסוימת מפני שלא אזרו עוז להאשימו בעודו בחיים. למה הדבר דומה? לעד תביעה שמסר בבית המשפט את גרסתו והלך לעולמו לפני החקירה הנגדית מטעם הסניגור. עדותו תופסת, אבל בפיחות מסוים.
ואילו חזרה והביאה רק את האימה שהטיל על מבקריו כסילבי קשת ואהוד אולמרט ונחום ברנע - דייני; ואילו התמקדה כתבתו של עומרי אסנהיים רק באפלוליות קשריו של זאבי עם המסוכנים שבפושעי דורו - דייני; על אחת כמה וכמה שהביאה מכל אלה - דייני ודייני.
נכון החליט בית המשפט שהתיר את פרסום הדברים. זו מהות הדמוקרטיה, ובלי היתר כזה לא ניתן לכתוב היסטוריה ראויה. מה גם שמדובר במחלוקת עכשווית ולא רק בעבר הקרוב. החוק בישראל יצר מהות הנושאת את השם "מורשת גנדי" ותקציב המדינה מממן את פעילותה, ויש מקום למחלוקת אם האיש שנרצח בידי מחבלים פלשתינים במלון ירושלמי ב־2001 ראוי לתהילת עולם בכספי הממלכה.
הכתבה ששודרה אמש תורמת מידע חשוב למחלוקת מהותית. ייתכן שדיין היתה צריכה להדגיש את פעילותו הביטחונית, שעוררה סערה בעיקר בקטע שבו מצד אחד השתתף במרדפים אחרי מחבלים בבקעת הירדן ומצד אחר נחשד בהרג שבויים; ובוודאי לעמוד על תרומתו הבולטת לחינוך הדור הצעיר לאהבת הארץ. אך אלה אינם סותרים את החובה העיתונאית, שהתמהמה כמה עשרות שנים, לספר גם על הצד האפל באישיותו.
התקדים של שמיר
שני ספרים חדשים עוסקים בפעילות דיפלומטית ומדינית ענפה תוך תיאור אירועים המקבילים למציאות הרותחת כיום. ב"קרב על הבית" כלל עורך הדין גלעד שר, שהשתתף במו"מ המדיני, פרק על המחתרת היהודית. היא עסקה בשנות ה־80 בסידרה של מעשי רצח בפלשתינים ביו"ש, ומשנתפסה קמו לחבריה מליצי יושר. שדולת־ענק נחלצה לעזרתם כמו לחייל האלמוני שירה במחבל שבוי בתל־רומיידה, חברון.
ב־2016 נחרדו רבים להיווכח כי 57 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית תומכים בשחרור החייל היורה, או במתן פסק דין ועונש מזעריים. אבל שר מצא כי הנתונים היו גרועים פי כמה בשנות ה־80. אז תמכו כ־73 אחוזים מהיהודים בשחרור מהיר של העבריינים.
בספרו של שגריר ישראל בוושינגטון זלמן שובל, "דיפלומט", התברר כי נתניהו לא היה הראשון שתעה בדרכי הפוליטיקה של ארה"ב בנסותו לבוא בעורפו של הנשיא ברק אובאמה תוך גיבוש רוב בקונגרס נגדו. קדם לו יצחק שמיר.
באותם ימים נפתחו שערי רוסיה לעלייה וישראל נזקקה לערבויות מהממשל האמריקני, אבל ג'ים בייקר היתנה זאת בהתחייבות לא ליישבם בשטחים. השגריר שובל התבטא בראיון עיתונאי כי הממשל אינו מגלה אהדה מספקת לעניין. בייקר הורה לעוזריו לבדוק אפשרות להכריז עליו כעל פרסונה נון־גראטה.
מה שבייקר לא ידע הוא כי דווקא שובל ניסה לשווא להניא את שמיר מלחבור לקונגרס נגד הנשיא ג'ורג' בוש (האב). הוא בחר במאבק ראש־בראש ולא קיבל את הערבויות. ביל קלינטון שמח להעניקן ליורשו יצחק רבין. חלף זמן, ושמיר הודה בפני שובל כי שגה בנסותו לגייס את הקונגרס נגד הבית הלבן. הוא לא סיפר על כך לסגנו במשרד החוץ נתניהו.
ההשוואה מתבקשת
כל שבוע מייצר הערות שוליים משלו. גם את ההשוואות המדיניות וההיסטוריות המתבקשות:
• בדרך לבסיס נקלעה החיילת יובל פרידמן - בת למשפחה ציונית וערכית - לבאר שבע. ליד דוכן בתחנה המרכזית היה כתם שמן ואחת מחברותיה מעדה. החיילות לא העזו לבקש מהבעלים לנקות את הכתם אלא ביקשו נייר לעשות זאת בעצמן. הן נענו במטר קללות, ופרידמן היתה קורבן למתקפת מלקחיים וחפץ מתכת, שפתח את ראשה. אלמוני סייע לה ומישהו חבש אותה ואמבולנס הובילה לבית החולים "סורוקה". היא חיפשה בפייסבוק להודות לאיש שחילץ אותה מהמקום והגישה תלונה למשטרה. עתה נותר רק להמתין ולהיווכח מתי יודיעו המשטרה ו/או הפרקליטות כי התיק נסגר מחוסר עניין לציבור.
גיל שוויד. שוקל להעביר פעילות לחו"ל // צילום: גדעון מרקוביץ'
• גיל שוויד מצ'ק פוינט הוא בעיניי נייר לקמוס. שוחחתי עימו פעם לפני כעשור בנסיבות חברתיות, אבל הוא דוגמה ציונית למופת. מתפרנס היטב בישראל ומשלם בה מסים ואינו חותר למימוש רווחים עצבני כאן ועכשיו. השבוע אמר בראיון לנווית זומר כי הוא שוקל להעביר חלק גדול מפעילותו ומתשלום מסיו לחו"ל, כי ישראל ארץ רודפת חברותיה. מפיו של איש כשוויד זה אות מבשר רע ומעכיר את מצב הרוח.
• בפרוץ מלחמת לבנון ביולי 2006 נסעתי למקום חטיפת שני חיילי צה"ל בזרעית ובשתולה, ומשם לפיקוד צפון בהר כנען. האלוף אודי אדם התהלך נסער־משהו. שאלתי מתי נוסע לישיבת הממשלה בלילה. "לא הוזמנתי", השיב בקוצר רוח. לא האמנתי. הוא חזר על דבריו - "לא הוזמנתי". לא האמנתי. אי אפשר להאמין שההחלטה לצאת למלחמה התקבלה בממשלתו של אהוד אולמרט בהיעדרו של אלוף פיקוד הצפון. כך נראתה והתנהלה ונסתיימה. אדם הושלך בבושת פנים. משה (בוגי) יעלון לא היה שם לסכל. השבוע עשה כן במנותו את אדם למנכ"ל משרד הביטחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו